רגע לפני הבחירות לנשיאות הצליח הבית הלבן להגיע להסדר עם סודאן, שממנו עשויה ליהנות גם ישראל. כמתוכנן, הודיע ח'רטום על כינון יחסים עם ירושלים והתחלה של תהליך נורמליזציה.
השבוע הכריז נשיא ארה"ב כי סודאן הסכימה לפצות את משפחות נפגעי הטרור האמריקאים. מדובר באלפי משפחות ופצועים, רובם מפיגועי 11 בספטמבר. הוגה המתקפות, אוסמה בן לאדן, חסה אותן שנים בסודאן, שבה שלט ביד רמה עומַר אל־בָּשיר, קצין לשעבר ודיקטטור למהדרין. אל־בשיר הודח לפני שנה וחצי, ומאז מכהנת בח'רטום ממשלת מעבר, שפניה למערב ולשידוד מערכות. ממשל טראמפ מעוניין מאוד להפוך את סודאן למדינה מתוקנת, ועל הדרך לגרוף כמה נקודות בדעת הקהל לקראת הבחירות הקרובות. סודאן הסכימה מזמן לשלם את הסכום, 335 מיליון דולר. היא אפילו חתרה לשלם אותו, כי ידעה מה התמורה.
עם העברת הפיצוי מקופתה של ממשלת סודאן ייפתח הליך חקיקה להוצאתה מרשימת הטרור. שליטיה זקוקים לכך כחמצן. הדיקטטור הושלך למעצר והותיר להם אדמה חרוכה. חובה הלאומי נאמד ב־60 מיליארד דולר. במשך שני עשורים סירבו תאגידים בינלאומיים לסחור עמה. בנק אחד בלבד הסכים שתנהל בו את חשבונותיה. "אנו שבים למשפחת העמים", הכריז השבוע ראש ממשלתה, עבדאללה חמדוכּ.
להסדר עם הבית הלבן יש גם סעיף נסתר. הסעיף הזה קובע כי סודאן תסכים לנרמל את יחסיה עם ישראל. הסודנים התנגדו בעקשנות להעניק נורמליזציה לישראל תמורת הסרה מרשימת הטרור, בנימוק שהדבר נראה כסחיטה. לכן הופרדו המסלולים, לפחות למראית עין. תחילה הוכרז על הסדר הפיצויים לקורבנות האסון. בעקבותיו ייפתח הליך להסרת סודאן מהרשימה השחורה. אחר כך תכריז ח'רטום, לכאורה בנפרד, על הסכמתה לכונן יחסים עם ישראל.
ההיגיון אומר כי הכרזת ח'רטום תיעשה בעוד חודשים או לפחות שבועות, כדי להתרחק מהסדר הפיצוי ולשם שלמותה של מראית העין. אבל ממשל טראמפ זקוק לנקודות בדעת הקהל עכשיו, כי הוא מאמין שבכוחן לקרב אליו מצביעים פרו־ישראלים. מצד שני, הליך החקיקה אינו נעשה מהיום למחר. מרגע שהודיע הבית הלבן על יוזמתו, קובע החוק, יחלפו 45 ימים עד שהקונגרס יפתח בו. הזמן אזל.
זו שעתה של דיפלומטיית ההצהרות. מילים יוצרות מציאות. הוסכם כי מאחר שהושג הסדר, תודיע ח'רטום על נורמליזציה עם ישראל בימים הקרובים, עד הבחירות ב־3 בנובמבר. וכך קרה. בכל השאר, אינשאללה, יטפלו אחר כך. בינתיים יגרפו את הכותרות, ואולי גם את הקולות. כולם יהיו מרוצים. הישראלים, שמתורגלים בכך, לא יפסיקו להודות, וייהנו בוודאי להשתתף בעוד טקס או שניים.
בפני טראמפ עומדת גם אפשרות לפתוח בהליך חירום, תחת כסותה של הקורונה, ולדרוש את אישורו של החוק בחופזה. אבל אז הוא עלול לפגוש את משפחות הנפגעים בבית המשפט העליון, שיתקפו את החוק ואת הליך העברתו. חלק מהן מתנגדות להסדר כולו, בנימוק שעל פשעי בן לאדן אין מחילה.
ברור מה מוצאת סודאן בישראל. זו מדינה הנבנית מחדש, וזקוקה לכל יד מושטת. אבל איזו תועלת מוצאת בה ירושלים? מתברר שלא מועטה. כלכלית, ביכולתה לשמש שוק מתפתח לסחורות מישראל. אסטרטגית, היא תעניק לישראל רצועה ידידותית לאורך הים האדום, הודות לקשריה הקיימים עם אתיופיה, אריתריאה, מצרים ועתה סודאן. היא תשלים את הנוכחות הישראלית באזור חסר המנוח הכולל את מצרים, צ'אד ודרום סודאן. ההתקרבות לסודאן עשויה לסייע בהשבתם של הפליטים הסודנים לארצם, או להסדרת המעמד של מעטים מהם בישראל, וכן לאפשר מסלול טיסה החוצה את מרכז אפריקה ומקצר בשעתיים תמימות את המסע לדרום אמריקה.
ויש גם ניצחון סמלי. מח'רטום יצאו "שלושת הלאווים" המפורסמים אחרי מלחמת ששת הימים. לא לשלום עם ישראל, לא למשא ומתן ולא להכרה עמה. כינון יחסים איתה כמוהו כמחיקת הלאווים במקום שבו הגיחו לעולם.
בסימן שלוש
בזמן שבו נכתבות שורות אלה, עדיין נאבק סאיב עריקאת על חייו בבית החולים הדסה עין כרם. ב־6 באוקטובר התגלה הבכיר הפלסטיני כחולה קורונה. הוא מושתל ריאה וחולה בסיכון. מצבו אכן הידרדר, וביום שלישי השבוע הוא חובר למכשיר אקמו.
לפני שלוש שנים, אחרי ההשתלה שעבר בארה"ב, סיפר עריקאת בראיון טלוויזיוני לערוץ ירדני על אירוע שקרה במהלך הניתוח. שלוש שעות ו־50 דקות מראשית הניתוח חדל לבו לפעום. צוות קרדיולוגים הוזעק לחדר, ובמאמץ רב עורר את הלב לפעול. שלוש דקות ו־20 שניות היה נתון הבכיר הפלסטיני במוות קליני. לדבריו, הוא חזה במותו ואחר כך בשובו אל הגוף. "יש דבר כזה, חיים אחרי המוות", אמר בבטחה למראיין. הוא סירב לספר מה ראה.
אם ייאלץ עריקאת להיפרד מאיתנו בקרוב, יהיה זה המוות השלישי שידע. הראשון היה שם, על מיטת הניתוחים. השני כעת, מקורונה. והשלישי - מות החלום הפרטי והלאומי שלו. שלוש שנים, שלוש דקות ושלוש מיתות. עריקאת לא אמר זאת במפורש, אבל בשנה האחרונה הוא כבר הבין כי לא יזכה לחזות בהתגשמות חלומו לעצמאות. לא כך הוא ראה זאת בצעירותו. אחרי שחתמה ישראל על שלום עם מצרים, והוא דוקטורנט צעיר באנגליה, היה בטוח עריקאת שהבאים בתור הם הפלסטינים, וכי ישראל תצא מהשטחים.
אבל מאז הכל השתבש. הבית הלבן בהנהגת טראמפ הסיר מעל השולחן את פתרון שתי המדינות, והמיר אותו בנוסחת נתניהו, המכונה "מדינה מינוס". שלום כלכלי, שעוקף את סוגיות הליבה של ירושלים, הגבולות והפליטים. לפלסטינים תהיה מדינה, אבל לא ארץ. "הסכמנו למדינה עצמאית שבירתה ירושלים על 33% מפלסטין", אמר עריקאת, "אבל תוכנית טראמפ מבטיחה רק 11% ממנה". בפעם הראשונה מאז אוסלו נפער קרע חמור ביחסי וושינגטון ורמאללה. עתה באו איחוד האמירויות ובחריין, מוטטו את המצור המדיני על ישראל, והחלישו את הפלסטינים עוד יותר. ואז, רגע לפני שגופו קרס, הכריזו הסעודים על ההנהגה הפלסטינית, והוא בתוכה, כושלת ובוגדנית. ספק אם מאז אוסלו הייתה המדינאות הפלסטינית בשפל כזה.
לתנועה הלאומית שלהם, מאז לידתה, היו סנגורים ללא סוף. היו לה גם מפקדים, חיילים ומתאבדים, אבל שירות החוץ שלה מעודו לא היה מפותח במיוחד. עריקאת בלט מתוך כל זה, ואין פליאה שהיה נטול עבר צבאי, שכל הכשרתו באה מן האקדמיה והחיים עצמם. כמעט 30 שנה, מאז ועידת מדריד, הוא שירת בתעשיית השלום. יש ישראלים שציפו כי יהיה ציוני כמותם, ומשגילו כי פעל תחילה למען עמו, ראו בו אויבה של ארץ ישראל השלמה והחלו לפתח כלפיו שנאה. ישראלים אחרים העריצו אותו, כי האמינו שמדינה בגבולות 67' היא קרש ההצלה גם שלהם עצמם.
עריקאת אכן פענח את הקוד הגנטי הישראלי, ורכש כאן מכרים רבים. אין כמוהו פלסטיני שהרבה לדבר איתנו ישירות, דרך התקשורת הישראלית, מתוך הבנת התועלת שבדבר. כמה ימים לפני אשפוזו הודה לאלה שהתפללו למענו בבתי הכנסת. הוא "הקופסה השחורה" של תהליך השלום, נושא הזיכרון הארגוני וההיסטורי של מאמץ בין־דורי להביא לקצו את הסכסוך באמצעות פשרה של חלוקת קרקעות. אין כאן ואצל הפלסטינים אחד שהיה שם כל הזמן. כולם הלכו או התחלפו. עריקאת הכיר כל יוזמה, כל צוות ישראלי או פלסטיני, כל מפה וכל מחווה או משבר בחדרי השיחות. הכיר, אבל נכשל במשימת חייו. ההיסטוריה תשפוט אם נכשלנו גם אנחנו.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
[email protected]