יש משהו בספורט שמצליח לגעת בנימים הכי רגישים ובמקומות העמוקים ביותר בנפש. אפילו כשמדובר בשידורים שמתועדים במרחק אלפי קילומטרים, שעוברים תיווך אלקטרוני קר ושבמרכזם מולטי־מיליונרים צעירים ויהירים שמאחוריהם תאגידי ענק, פוליטיקה מושחתת ותאוות בצע מהזן המכוער ביותר - עדיין יש בהם עוצמה בלתי מוסברת. השבוע מצאתי את עצמי מחסיר פעימה וכמעט מתייפח בסיומו של קרב אלים.
בשלוש השנים האחרונות התחלתי לעקוב באדיקות אחר ארגון הלחימה המשולבת המוביל בעולם, ה־UFC. אחרי עידנים שבהם האגרוף וההיאבקות המבוימת והמבדרת של ה־ WWE נתנו את הטון, בעשור האחרון הדברים השתנו. מכות בתוך זירה מתומנת צמחו מעניין אזוטרי ושולי לאחד מענפי הספורט והבידור המצליחים בעולם.
החוקים בארגון הזה מאפשרים לשלב אגרוף, אגרוף תאילנדי, היאבקות, ג'ו ג'יטסו ועוד שלל טכניקות אגרסיביות. בקיצור, בשפה נטולת עידונים נאמר מכות, כמעט חופשי. חלק מההצלחה נובעת מכך שהענף הזה מתאים בדיוק לעידן הרשתות החברתיות. הוא מהיר, מדמם, קטלני, בינלאומי, קל לתמצת אותו בסרטונים קצרים, וכוכביו, שנדרשים לעמוד ביעדי משקל נמוכים, מסותתים, מסוקסים ובדרך כלל גם צבעוניים ומחופפים.
היזמים שמנהלים את האופרציה הנ"ל ציניים, מקצועיים ובכוח יוזמה וולגרית וחסרת מעצורים התפיחו את העסק לאימפריה כלכלית כבירה. אחד השיאים השיווקיים הגיע בימי הקורונה. האיש החזק בארגון, דאנה וייט, אמריקאי שרירי, ממולח ונטול עכבות, לא נרתע מהמגיפה. בזמן ששאר קברניטי ענפי הספורט התנהלו בהססנות, הוא דחף לקיים קרבות ללא קהל ובשידור לכל העולם. למרות הסיכונים וההידבקויות. זה עבד.
בזמן שהגלובוס צולל כלכלית, חשבון הבנק שלו ושל חבריו גדל בקצב מבהיל. הביקורות נגדו רבות. טוענים שהוא משלם מעט לספורטאים ומאפשר - לכאורה בצידוק של חופש הביטוי - לגזענות, לאלימות ולבוטות מינית לפרוח. כל מה שהרים ראש באמריקה של דונלד טראמפ הופך לכלי לפרסום ולעשיית מיליונים.
למרות זאת יש אינסוף רגעים מרגשים וסיפורים מרטיטים שצומחים בערוגה הזאת, ומעניקים תחושה אותנטית של התעלות ספורטיבית. ביניהם זה של חביב נורמגומדוב, שנחשב היום לאחד מהספורטאים המפורסמים בעולם. על פי נתוני ה־UFC, השנה ברשתות החברתיות צפו ושרשרו יותר מ־100 מיליון סרטונים שעסקו בו. לאחרונה הוכתר כאחד המוסלמים המשפיעים בעולם.
מדובר באדם ממוצא דאגסטני־רוסי, בן 32, בלתי מנוצח, בעל יכולות כמעט על־אנושיות וטכניקה שמרסקת את כל יריביו. אביו הקשוח והקפדן אימן אותו מגיל צעיר. כחלק מהכשרתו נדרש להיאבק בדוב (יש וידיאו ברשת למי שרוצה לצפות. לדוב, אגב, שלום). הוא היה אלוף סמבו - ספורט מגע אלים שנחשב ככלי אפקטיבי עבור כוחות ביטחון, אבל זוהר פחות מההיאבקות והיה עם פריחת ה־UFC להכשרה המושלמת למי שביקש להיכנס לתחום. חביב עזב את הבית ועבר לארצות הברית. בשל קשיים לוגיסטיים אביו נותר מאחור.
חריצות, מוסר עבודה וצניעות אדוקה לצד אתלטיות משוגעת ששילבה אגרוף מצוין ויכולת היאבקות קטלנית, מיצבו אותו כלוחם בלתי מנוצח. האנגלית המוזרה שסיגל, קור הרוח הסטואי והיכולת להישאר חביב יחסית גם באירועים לא נעימים מיתגו אותו כאגדה. הוא נלחם בכל השמות הגדולים וחיסל אותם. לפני שנתיים איבד את העשתונות וניתר בסיום קרב מהזירה אל הקהל בתגובה להקנטות מחבריו של יריב קולני במיוחד. הייתי נוכח באירוע. טרלול כזה לא חוויתי מימיי. התגובה של חביב רק העצימה אותו. כמו הנגיחה ההיא של זינאדין זידאן בגמר מונדיאל 2006. יש דברים שהכבוד לא יכול למחול עליהם.
לפני מספר חודשים אביו נפטר מקורונה. הנגיף הבלתי נלאה הכריע את האיש שגידל אלופים. למרות התלבטויות ובקשותיה של אמו להימנע מכך, חביב הופיע בשבת שעברה לקרב. מולו עמד לוחם אמריקאי קשוח, שעשה לאחרונה שמות בזירה. הרוסי הכניע אותו בקלות בחניקה מהירה. בסיום הקרב צנח על הארץ והחל להתייפח ממש כמו מייקל ג'ורדן שזכה באליפות ה־NBA אחרי שאביו נרצח.
אחרי שנרגע, נשא חביב נאום ארוך ומיוסר. הוא הודה לכולם, ביקש להודיע על פרישה והתחנן שנאהב את הורינו, כי יום אחד הם פשוט ייעלמו. כך אמר. אני בטוח שברגע הזה מיליונים רבים חשבו על הוריהם החיים והמתים ועל הרגעים היפים שחוו איתם ואלו שהוחמצו. גם אני צללתי לזיכרונות ישנים ומעציבים. הסתכלתי עליו ברגע ההוא וחשתי כאב עצוב על האיש המוכשר שיש לו הכל ולמרות זאת דבר אינו יכול למלא את החלל הענק שנפער בלבו. אלוף העולם יצא מהזירה, ואת הפינאלה שלו יזכרו, כראוי ללוחם אמיתי וחד־פעמי, עוד שנים ארוכות.