הבחירות בארה"ב יכריעו בין שתי גישות שונות לחלוטין לגבי האזור

שר הביטחון בני גנץ נפגש עם שר ההגנה האמריקאי מארק אספר (צילום: טל עוז, משרד הביטחון)

המועמד הדמוקרטי הצהיר כבר בריש גלי שאם ייבחר הוא ישיב על כנו את הסכם הגרעין שחתם אובמה עם איראן. המשמעות עבור ישראל תהיה הרסנית: הכלכלה האיראנית תתאושש, וההתפשטות האיראנית באזור תקבל שוב תנופה מחודשת. לעומת זאת, בחירה בטראמפ תבשר אפשרות להוביל את איראן להסכם גרעין משופר, שירחיק את האיראנים מפצצה ללא תאריך תפוגה, ויגביל את ההתבססות שלהם באזור.
סקר בלתי מדעי בעליל שערכתי בקרב הצמרת הביטחונית של ישראל לא משאיר ספק באשר למי היא הייתה מעדיפה לראות בבית הלבן לעוד ארבע שנים. התוצאות הולמות גם את רחשי הלב של רוב הציבור בארץ, שמהווה תמונת תשליל להצבעה של היהודים בארה"ב: 70% מהם יצביעו ביידן בעוד 70% מהישראלים תומכים בטראמפ. ביידן אינו יריב של ישראל ויש לו גם רקורד פרו־ישראלי, אבל הוא מחויב למורשתו של ברק אובמה, וחמור מזה: ספק אם מצבו הבריאותי יאפשר לו להשלים קדנציה. הנשיאה קמלה האריס תהיה סיפור אחר לגמרי.

אם ייבחר ביידן - ישראל תשלם גם מחיר על 12 שנות הזנחה והתנכרות למפלגה הדמוקרטית. דווקא ראש הממשלה הכה־אמריקאי שלנו בחר לנטוש ולרסק את אחד מעקרונות היסוד של הביטחון הלאומי הישראלי: לשמר את ישראל כנושא שהוא בקונצנזוס דו־מפלגתי בארה"ב. ההזדהות המוחלטת שלו עם המפלגה הרפובליקנית שרפה כליל את הגשרים למפלגה הדמוקרטית, וגם היחס ליהדות ארה"ב הרחיק אותה מישראל. ביידן הוא עדיין נציג הדור הישן שיישאר מחויב לישראל, אבל האריס והדור החדש של המפלגה הדמוקרטית כבר נמצאים במקום אחר.

טראמפ, כנראה הידיד הטוב ביותר שהיה לנו אי־פעם בבית הלבן, מסיים קדנציה מופלאה מבחינת ישראל: מתיקון העוול ההיסטורי של אי־הכרה בעיר הבירה ירושלים, דרך חיסול סולימאני, ועד השיא של הסכמי השלום החדשים. בראש רשימת הקרדיטים על המדיניות האמריקאית של ארבע השנים האחרונות ניצב השגריר רון דרמר, שבתבונתו ידע לזהות את הפוטנציאל של טראמפ ולרתום אותו לנושא הישראלי.
ימי הדמדומים

אבל גם הידיד טראמפ, כפי שהבין בסוף השבוע האחרון שר הביטחון בני גנץ, לא מחלק לנו מתנות חינם. חבילת הפיצוי שנקבל על מכירת ה־F-35 לאמירויות לא כוללת שום מענק ושום מערכת נשק שתימסר ללא תמורה. היא כן כוללת גישה ישראלית לטכנולוגיות שעד כה היינו מנועים מלקבל, טכנולוגיות שישדרגו משמעותית את היכולות האסטרטגיות של ישראל. ולא, לא ניתן לפרט מעבר לכך.

לסיכומים שהשיג גנץ בוושינגטון אין כל קשר ליוזמה של שני הסנאטורים החביבים שהכינו הצעת חוק למכירת "אם כל הפצצות" - הפצצה מפצחת הבונקרים. היוזמה שלהם אכן מרגשת, חבל שלא טרחו לבדוק קודם אם לישראל יש בכלל מטוס שיכול לשאת את הפצצה האימתנית הזאת.

בינתיים יורד חיל האוויר שלנו בסד"כ מטוסי הקרב שלו אל מתחת לקו האדום שקבע ראש הממשלה אריאל שרון. בחודש שעבר נסגרה עוד טייסת 16F, וחיל האוויר, שמשימותיו רק הולכות ומתרבות, יידרש בשנים הקרובות להישען על קצת יותר מ־300 מטוסי קרב, שחלקם כבר מתקרבים לגיל 50. החיל צריך לצאת כבר עכשיו לרכש של עוד מטוסי 35F ו־15F מתקדמים כדי שיגיעו לכאן לפני סוף העשור (הכל מכספי הסיוע האמריקאי), אבל נתקל בהתנגדות בלתי צפויה של משרד האוצר, שמסרב לאשר דחיית החזר של הלוואה שלקח משרד הביטחון שתאפשר את ההצטיידות הנדרשת.

בשבוע האחרון תרגל חיל האוויר, יחד עם צה"ל כולו, לחימה בכמה זירות והתמודדות עם האיומים החדשים: נחילים של טילי שיוט ומטוסים לא מאוישים איראנייים שמגיעים מסוריה, מלבנון וגם ממדינות נוספות. בפעם הראשונה השתתפה כיפת ברזל, שנועדה במקור להגן מפני איומים בליסטיים, במשימת ההגנה מפני איומים משייטים ומשוטטים. זה שדרוג דרמטי ביכולות ההגנה של ישראל, שאליו יצטרפו גם אמצעי גילוי והתרעה חדשים בשנה הקרובה.

כיפת ברזל תידרש כנראה בקרוב להתמודד עם עוד מבחן בדרום. זו כבר כמעט מסורת שישראל מתעמתת עם עזה בימי בחירות בארה"ב. יצאנו לעופרת יצוקה בימי הדמדומים שבין ממשל בוש לאובמה, ואת עמוד ענן ניהלנו סביב בחירות 2012 בארה"ב. בעוד שבוע וחצי יציינו בעזה את יום השנה לחיסולו של בכיר הג'יהאד האסלאמי בהא אבו אל־עטא. הרקטות שנורו בשבועות האחרונים לדרום מבשרות כי יש בתוך הג'יהאד האסלאמי חבורה שלא משלימה עם מאמצי ההסדרה של חמאס מול ישראל ורוצה לחבל בהם.

בימים האחרונים מנסה החבורה הזאת לחדש גם את שיגור בלוני הנפץ, ונראה שלישראל לא יהיה מנוס אלא לטפל בסוררים האלה. המשמעות עשויה להיות סבב לחימה של כמה ימים בדרום. המאמץ של ישראל יהיה לפגוע בסוררים, אבל להשאיר את חמאס מחוץ ללחימה. כשיואיל כבר להופיע החורף המיוחל, הוא עשוי גם להביא איתו רעמים מסוג אחר.