משהו: המחשב המשוכלל ביותר שקיים הוא מוח האדם, אין ספק. הבעיה היא שמערכת ההפעלה שלו דפוקה לגמרי. ואין לו אנטי־וירוס.
הדוקו על האוונגליסטים
בערוץ כאן11 הוקרן בשבוע שעבר סרט דוקומנטרי על אוונגליסטים בארצות הברית. אלה היו צריכים להיות רגעי נחת שבהם נלמד מעט שבמעט על אלה שאוהבים אותנו בעולם. הם חצי מיליארד בני אדם, לפחות. לכן עושים עליהם סרט אחד פעם בעשר שנים. פחות.
ראינו מצדם אהבה לישראל. האם אנחנו יודעים להחזיר אהבה? הטיפול בסיפור הזה בסרט הראה עד כמה המבנה הנפשי שלנו לא מסוגל לראות את היפה במי שאוהב אותנו בלי לחפש מה לא בסדר איתו. בלי להציג את האהבה הזאת כקוריוז של שוליים (יותר מ־70 מיליון בארצות הברית עצמה).
מישהו סיפר לכם, למשל, שגוף המאגד קהילות אוונגליסטיות רבות, "השגרירות הנוצרית הבינלאומית בירושלים", מימן בשנת הקורונה הזאת טיסות של למעלה מאלף עולים לישראל, מרוסיה ומאתיופיה? כולל מימון שהות של שבועיים בהסגר? זה לא הכסף, זו ההזדהות העמוקה איתנו. למה שיספרו? היום שבו נוכל לאהוב את מי שאוהב אותנו, ולהפסיק לכבד רק את מי ששונא אותנו, הוא היום שבו נצא לחופשי מהשנאה העצמית שלנו.
מיומנה של סתוונית היורה
אני סתוונית היורה, פרח צנוע ברמת הגולן, פרחתי הבוקר. נמוכה וסגולה. עם הזריחה בא אדם וצילם אותי. מיד אחריו הגיעו שני זוגות, צייצו בהתרגשות וצילמו. אחריהם נדחקה קבוצה של שישה שצעקו: "כמה זמן לוקח לכם לצלם? זוזו כבר, גם אנחנו צריכים לצלם". ואז אחת רצתה לעשות סלפי עם סתוונית, התכופפה וכמעט נפלה עליי וריסקה את עלי הכותרת שלי. הם הלכו. חשבנו, אני וחברותיי הסתווניות, שיהיה שקט, אבל אז הגיע אוטובוס, ירד מדריך וצעק: "שימו לב, כאן אנחנו רואים סתוונית היורה פורחת. אפשר לצלם".
פרפר הגיע, כה שמחתי, אבל הוא מיד ברח, ממלמל: "מצטער, אי אפשר לרדת עלייך מרוב אנשים סביב, ואת לא יודעת מה הולך אצל החלמוניות". גדוד בסדרת ידיעת הארץ הגיע. ככה עד הערב. אלוהי הסתווניות האדיר, אני צריכה לפרוח בשמש, ככה אמרו לי כשהייתי כל השנה בתוך הבצל. אבל בני אדם רוכנים עליי מהזריחה ועד השקיעה ועושים עליי צל. מה יהיה עליי, סתוונית יורה קטנה שרק רצתה לפרוח?
שר החוץ האיטלקי הנעלם
שר החוץ האיטלקי היה בארץ בשבוע שעבר. קיים פגישות עם ביבי ועם שרים. היה גם בכותל. איך אני יודע? ראיתי בתקשורת האיטלקית. שם גם פרסמו צילום שלו מול אבני הכותל, עם כיפה. שר חוץ בן 34, אדם שמייצג במידה רבה את צעירי איטליה. נהדר לשידור. אצלנו כלום. בתקשורת באיטליה, שבה 60 מיליון איש, אלה חדשות. בשבילנו אלה חדשות שיכולות לשחק לידיים של ביבי, ולכן מוטב שלא תדעו ולא תתלהבו.
על המדינה שנהרסת
התגלה אדם שהיה בסגר עשר שנים והוא לא מאמין שהמדינה קיימת. הוא קרא במשך השנים את העיתונים ושמע את הרדיו והטלוויזיה, וכתוצאה מכך רק הכניס את עצמו עמוק יותר למקלט שהוא בנה לעצמו, וסגר את מנעוליו עוד ועוד. כשהוא התגלה ונשלף משם אחרי עשר שנים, הוא סירב להאמין שמדינת ישראל עדיין קיימת.
"די נו, אתם עובדים עליי. לא יכול להיות שהמדינה קיימת. קראתי כל הזמן שהכל מתמוטט, קורס, מתרסק, אז מה זה כל האנשים האלה בבגדים האלה? ברכבים האלה? בבניינים האלה? אתם משקרים. תגלו לי את האמת: כשהוצאתם אותי מההתחפרות גם הבאתם אותי למדינה אחרת, לא לישראל. לא יפה לעבוד ככה על בן אדם. קראתי והאזנתי וצפיתי כל השנים באדיקות בכל הפרשנויות והדיווחים על כך שהכל נהרס. אז איך זה שהכל בנוי?".
ספרות ואקטואליה
לקרוא סיפור של דיימון ראניון. מעשה לא שגרתי. כולם קוראים רק את מה שיצא כרגע, אבל ספרים מופלאים שיצאו בעבר ראויים הרבה יותר. סיפור אחד של דיימון ראניון ראוי פי אלף מ־99.5% מכל ספר שיצא השנה. אבל מי קורא דיימון ראניון?
אני שטוף בקריאת ספרים שיצאו לאור בשנה האחרונה. זה לא מותיר לי זמן לקרוא את הדברים הטובים, הדברים הטובים לא נדחקים קדימה.
תרבות, בניגוד לעיתונות, היא לא רק מה שאקטואלי. תרבות היא מה שטוב תמיד. לא רק "אמילי בפריז". גם דיימון ראניון. דאגו נא לקרוא השבוע, החודש, סיפור אחד לפחות של דיימון ראניון. תודו לי.
המלצה. קנו לעצמכם או לאהוביכם ספר של סיפורי דיימון ראניון, הוא בטח לא נמצא בערימות בקדמת החנות, ובטח בכלל לא בחנות, אבל השיגו אותו לעצמכם. לפחות ספר אחד שלו. זה יעשה לכם מצב רוח טוב בימי הקורונה. זה אנטי־דיכאון חוקי. אל תצטערו שאתם לא מעודכנים, ושבשיחה הקרובה לא תהיה לכם תשובה על השאלה: "קראת את הספר האחרון של...?". במקום לענות בגמגום של כישלון: "אהה.. בהה... עוד לא הספקתי", תענו: "לא. קראתי שוב סיפור של דיימון ראניון. הוא כל כך טוב. כדאי גם לך".
פינת השלולית
הנסיכה הזאת, ששרויה כעת בשלולית בכיתה י"ב, ביקשה ממני: "בעיקרון כרגע אני מעדיפה להישאר אנונימית". מקבל. היא הצחיקה אותי בכמה משפטים שלה.
אחרי הבחירות היא כתבה: "מדינת ישראל בזבזה שנה שלמה של פילוג ושנאה בעם, מיליארדי שקלים, השקעה מטורפת בקמפיינים, שלושה ימי שבתון ושלוש פעמים ללכת להצביע, כדי שהכל יישאר בדיוק אותו הדבר. מסקנה: מדינת ישראל היא אני בדיאטה. כשאני מנסה לרזות, מענה את עצמי, ואז עולה את הכל בחזרה".
וראו הצעה שלה למשפט פתיחה לצפרדעים שאין להם משפט פתיחה טוב: "תגידי, את הקורונה הזאת שכולם מדברים עליה? כי את פשוט עוצרת נשימה". עוד הברקה שלה: "דנה ויס היא אני, והכתב מאיחוד האמירויות זה גברים שאני רוצה".
אבל הכי נהניתי מהפעם שהיא פרסמה פריים מסרטון של בחורה במבט מהורהר ועצוב, וכתבה: "אני, אחרי שהתחלתי לדבר באינסטגרם עם בחור נחות ממני כי שעמם לי בסגר, והוא התחיל להראות סימני חוסר עניין בי, אז עכשיו אני מאוהבת בו". ולמטה הנסיכה הזאת הוסיפה: מבוסס על טרגדיה.