הנה הדברים שברורים לגמרי בסיפור הזה. ברור לגמרי שרב־פקד צ' העידה במחלקה לחקירת שוטרים שמפקדה, ניצב רוני ריטמן, רדף אחריה לחניה בתום אירוע חברתי של היחידה, אחז בידה בכוח, משך אותה אליו וניסה לנשק אותה. ברור לגמרי שריטמן הכחיש את עצם התרחשותו של האירוע הזה, ושקצינות שהיו במקום האירוע - בלי קשר לוויכוח לגבי פרט זה או אחר - אישרו את קיומו. עוד ברור לגמרי שבג"ץ הוציא רע מאוד את מפכ"ל המשטרה לשעבר, רוני אלשיך, שבחר דווקא את הצד של ריטמן, ושמעולם לא טרח להרים טלפון או להוציא מפיו ולו מילה אחת של תמיכה בקצינה, שהותקפה תוך כדי שירותה בארגון שעליו הוא מפקד.
מה עוד ברור בסיפור הזה? שרגע אחרי שצ' העידה נגד ריטמן, חידשה המשטרה בדיקה משמעתית שניהלה נגדה ונגד מפקדה, תנ"צ גיא ניר, על זוטי דברים. ברור גם שבמשך חמש שנים מחזיקה המשטרה את ההליך הזה באוויר, ועושה כל שביכולתה כדי לפגוע בצ', להכפיש אותה ולערער אותה, במסע נקמה חסר לב, וחסר חמלה. ועוד דבר אחר ברור בפרשה הזו. שלפחות עד לרגע זה, לא נמצא בכל המערכת ולו בן אדם אחד - יהא זה היועץ המשפטי לממשלה, מפכ"ל המשטרה, השר לביטחון הפנים או כל אחד אחר - שיהיה מוכן לנקוף אצבע כדי להפסיק את הטירוף הזה.
"ואשר יגורתי בא לי"
לאחרונה - כשהיא איננה מיוצגת עוד, אחרי שעורכי דינה התפטרו, וכשאין לה מושג מתי יתחדשו ההליכים המשמעתיים נגדה - שפכה צ' את לבה באוזני חברה טובה. "אני מתפרקת", שיתפה אותה. "לפעמים אני פשוט לא יכולה יותר לעמוד בזה. אם היו אומרים לי מתי הסיוט הזה ייגמר, אולי היה לי יעד, לשאת אליו את העיניים. אבל אין לזה תאריך סיום. זה עינוי שפשוט קשה לתאר. משטרת ישראל מענישה אותי כבר שנים. כל יום שעובר הוא חלק מעונש אחד גדול ומתמשך. הם מנסים לגרום לי להצטער על העדות שמסרתי, ועל היום שבו כף רגלי דרכה במח"ש. יש להם עניין להשאיר אותי נאשמת נצחית. חשוב להם שהמורשת שלי לא תהיה של זו שנלחמה נגד מי שפגע בה, והוציאה את האמת לאור, והשיגה בבג"ץ אמירות חשובות כל כך בעניינו, אלא מורשת של נאשמת".
צ' חלקה עם החברה את תחושותיה מאותו ערב שבו זומנה למחלקה לחקירת שוטרים, אחרי שבמחלקה התקבל מידע על מה שעשה לה ריטמן. לצ', שלא ידעה שהסיפור הגיע ליחידה החוקרת, לא היה צל של מושג מדוע היא מתבקשת להגיע. "הרגע הזה, שבו הייתי צריכה לספר מה עברתי, היה רגע נוראי. כשהם העלו את הנושא, הייתי בהלם. לא ידעתי שהם יודעים על זה. עד אותו יום הקפדתי לא לספר על זה לאיש. רק מתי מעט מהמקורבים אליי ביותר ידעו שקרה משהו. פחדתי. וכשבסופו של דבר החלטתי להעיד ולשתף את החוקרים, ידעתי מה יקרה לי. אמרתי להם את זה. אמרתי להם 'אני יודעת שברגע שאני אספר לכם את האמת, העדות הזו תהפוך עליי את עולמי, החיים שלי לא יחזרו להיות כמו שהיו, ואני אשלם מחיר כבד.
ידעתי שאני אהפוך להיות מי שיוטח בה בוץ. שכל הקריירה שלי, שבניתי בעמל רב ובהשקעה עצומה, בעבודה שאהבתי ושהשקעתי בה את חיי, לא תימשך. ידעתי שאני אצא מהאירוע הזה גם עם תווית של קורבן, וגם - ככל שזה תלוי במקום העבודה שלי - עם אות קין. ידעתי שהחיים הקודמים שלי נגמרו. בדיוק בגלל זה נמנעתי כל השנים מלהעיד, גם על האירוע הזה, וגם על דברים נוספים.
"ואשר יגורתי בא לי. בדיוק. אחד לאחד. כל מה שצפיתי שיקרה - קרה. כל המילים החמות של מח"ש, על כמה שהם ישמרו עליי, ויגוננו עליי ויעטפו אותי - לא נשאר מהן דבר. מאותו ערב אומלל החיים שלי נגמרו. אין יום אחד שאני לא חוששת ממנו. בין אם זה כשאני פותחת עיתון, בין אם זה אחרי אירוע משפחתי, שבו אני צריכה לדאוג שלא תעלה שום תמונה שלי לרשת, כדי שלא יהיה מי שיחפש להפיץ אותה ולפגוע בי.
"במבט לאחור, אם הייתי מקבלת היום שוב זימון ממח"ש, והם היו מבקשים ממני שוב להעיד נגד ריטמן, אני לא חושבת שהייתי מוכנה לעשות את זה עוד פעם. והמחשבה הזו מייסרת אותי.
כי מצד אחד, לתת לאיש שפגע בי להמשיך כאילו לא קרה כלום, זה משהו בלתי נסבל. אבל מצד שני, אחרי מה שעברתי, אולי היה נכון יותר לשתוק, או להגיד לחוקרים שאומנם הכל נכון אבל שאין לי שום כוונה למסור עדות נגדו, כי אני לא מוכנה להיכנס לסרט שיהרוס לי את החיים. האמירה הזו לא באה לי בקלות. היא קורעת אותי לגזרים. קשה לי מאוד להגיד דבר כזה, כאישה, כקצינה, כמי שחוותה את מה שחוויתי. הלוואי שדברים ישתנו במשטרה, ושנשים תוכלנה להתלונן ועברייני מין ייענשו ולא יתחמקו מעונש. אבל במצב שבו קורבנות משלמות מחיר כבד, הן צריכות לדעת מראש, לפני שהן מוסרות עדות, במה מדובר. ומדובר במוות איטי, של יום אחרי יום. חוויתי בשנים האלה אירועים קשים שהותירו בי צלקות שילוו אותי עד יומי האחרון. זה ברור לחלוטין שאם לא הייתי מעידה במח"ש, לא הייתי במצב הנורא שבו אני נמצאת כבר חמש שנים".
"חיסול חשבונות"
תזכורת. לפני למעלה מחמש שנים, במסגרת מאבקים פנים־משטרתיים עקובים מאמוציות, שלחו כמה קצינים בכירים מכתבים אנונימיים למח"ש נגד ראש חטיבת המודיעין, תת־ניצב גיא ניר, ונגד עוזרתו דאז, רפ"ק צ'. במח"ש בדקו לעומק, ולא מצאו בחומרים, שעסקו במגוון נושאים, עניין לחקירה - והעבירו אותם למשטרה. שבעה חודשים שכב שם החומר, עד שהוחלט בפיקוד המשטרה לאוורר אותו באמצעות מינוי קצין בודק (קבו"ד), שיחקור את הטענות. "מדובר בחיסול חשבונות", אמר בהקשר הזה בכיר במח"ש, בשיחה שפרסם בזמנו רועי ינובסקי ב"כאן".
ניצב דוד ביתן, שמונה להיות הקצין הבודק, הפך כל אבן בניסיון למצוא משהו נגד ניר וצ', עד אז קצינה מוערכת. על רקע המציאות שבה המשטרה, ובראשה המפכ"ל אלשיך, ראתה בתנ"צ ניר אויב, התרוצצו ניצב ביתן ועוזרו בכל רחבי הארץ, מהבוקר ועד השעות הקטנות של הלילה, בניסיון לאתר אנשים שעבדו עם ניר ועם צ', כדי לדלות מהם כל פיסת רכילות. קריאת העדויות שהם גבו היא עניין מביך בפני עצמו, ויותר משהיא מלמדת על ניר וצ', היא מלמדת על עולמם של מי שחקרו אותם. מי שיראה את היקפו של התיק ואת המשאבים שהושקעו בו, יטעה לחשוב שמדובר בתיק רצח.
כמה רצינית הייתה החקירה הזו, תלמד העובדה ששום דבר מאוסף הרכילויות שאחריהן רדף ניצב ביתן לא הפך לסעיף אישום. כך או כך, הבדיקה הסתיימה, הקבו"ד הודיע על כך לניר ולצ', ואז, ברגע אחד, התהפך הכל. זה קרה כשתנ"צ ניר סיפר לחוקרי מח"ש על חשד לעבירה, שאליה נחשף רק לאחרונה, לגבי אירועי אותו לילה, בסיום מפגש חברתי של המשטרה, כשריטמן תקף לכאורה את רב־פקד צ'. במח"ש לא חיכו, וכבר באותו הערב הזמינו אליהם את צ'. צ', אחרי התלבטות קשה ועם חששות מרובים, ממה שיקרה לה אם תדבר - חששות שלמגינת הלב התאמתו, אחד לאחד - שיתפה בסופו של דבר את החוקרים במה שעשה לה ריטמן באותו לילה, וגם בסדרה ארוכה של הטרדות מיניות מילוליות שספגה ממנו לאורך זמן.
צ' סיימה את העדות בשעות הלילה המאוחרות, חזרה לביתה סחוטה נפשית, וכבר למחרת בבוקר הבינה איך נראה תג מחיר משטרתי. טלפון שקיבלה, שעות ספורות בלבד אחרי שסיימה למסור את עדותה נגד ריטמן במח"ש, זימן אותה בדחיפות לחקירה חוזרת, כחשודה, אצל הקצין הבודק, ביתן. הבדיקה המשמעתית, שרק כמה ימים קודם לכן הודיעו לה על סיומה, נפתחה נגדה מחדש, ובמלוא העוצמה.
"לחשוב שכמה שעות אחרי שעברתי את הזוועה הזו, של לשבת במח"ש ולספר מה הוא עשה לי, אני מוצאת את עצמי מקבלת זימון להיחקר כחשודה, זה משהו שאני לא מאחלת לאף אחת לעבור", סיפרה צ' לחברתה. "זה לא מקרי. זה לא יכול להיות מקרי. הם חקרו אותי עבורו. עבור ריטמן. כדי לעזור לו. כדי להגיד 'הנה, זו שמתלוננת עליו היא בכלל עבריינית'. הם שיתפו פעולה עם עורכי הדין שלו. עורכי הדין שלו שלחו באותם ימים מכתבים ליועץ המשפטי לממשלה, שהעידו שהם יודעים בזמן אמת מה קורה בחקירה שלי".
מהרגע הזה ואילך, שיחקה המשטרה בצ', כאילו הייתה כלי משחק. במח"ש היא הייתה במעמד של קורבן עבירת מין. אצל הקצין הבודק הציבו אותה הקולגות של ריטמן במעמד של חשודה בעבירות משמעת. התקיפה המינית שעברה לא הביאה את צמרת המשטרה להתחשב בה. נהפוך הוא. היא רק שימשה זרז להכבדת החקירה נגדה. על כל עדות שלה במח"ש, היא שילמה בחקירה אצל ביתן.
כאמור, בבוקר שלמחרת העדות הראשונה שלה נגד ריטמן, היא זומנה לחקירה אחת. שישה ימים אחר כך, ביום שבו מסרה עדות נוספת במח"ש, קיבלה זימון לחקירה נוספת. ביום שבו עברה בהצלחה בדיקת פוליגרף במח"ש, קיבלה זימון שלישי. פעם אחר פעם התלוננה בחקירה בפני ביתן שהיא חשה ברע, ושהיא סובלת מבעיות בריאות. פעם אחר פעם התעלם הקצין הבכיר שמונה לחקור אותה מתלונותיה, עד שבעיצומה של אחת החקירות איבדה את הכרתה ופונתה באמבולנס לבית החולים. בחקירה אחרת הוזמן לחדר רופא כדי להזריק לה חומר משכך כאבים, על מנת שניתן יהיה להמשיך לחקור אותה.
טוב, יהיה מי שיגיד, אולי החשדות החמורים נגדה הצדיקו את החקירה האגרסיבית הזו. ובכן, כתב האישום המשמעתי שהוגש נגדה (גם נגד תנ"צ ניר), טען שתת־ניצב ניר שהה בביתה מספר רב של פעמים, גם בזמן העבודה. שהיא לא הקפידה על החתמת שעון נוכחות. שהיא שהתה בבית בשעות שלפי דיווחיה הייתה בעבודה (ויודגש: אין שום טענה שהיא עבדה בפועל פחות שעות ממה שנדרש ממנה, או שהייתה לה טובת הנאה כספית כזו או אחרת מן העניין). שהתעכבה במילוי שאלון בדיקה ביטחונית. ושדיברה לא יפה לכמה שוטרים. זהו. נוכח תדרוכים מכוערים שיצאו מהמשטרה ונוכח הניסיון של דוברת המשטרה לצייר אותה באופן משפיל ושלילי, נאלץ ראש מדור דין משמעתי במשטרה להבהיר, כבר לפני ארבע שנים, שאין בכתב האישום שום אזכור ושום טענה, "ולו ברמז, לקשר מיני ו/או לקשר רומנטי" בין ניר לצ'.
איך שלא תהפכו את זה, מדובר בכתב אישום משמעתי קל. לא רק מפני שלצ' היו תשובות טובות לכל טענה שנטענה נגדה. נהפוך הוא. משום שאפילו אם כל הטענות נגדה נכונות, ואפילו אם לא החתימה כראוי את כרטיס הנוכחות שלה, הרי שאפילו למשטרה לא הייתה טענה שהיא הרוויחה מזה משהו. וכשמול התקיפה המינית שעברה במשטרה עצמה מציבים את החקירה הברוטלית שהתנהלה נגדה בפרשה כל כך חסרת משמעות, את המשאבים העצומים שהושקעו בחקירה הזו בניסיון למצוא משהו ואת פסק דינו החשוב של השופט עוזי פוגלמן, שדן בהחלטה של המפכ"ל אלשיך להשאיר את ריטמן בשירות - אין דרך לראות את הפרשה הזו אחרת מאשר מסע מכוון של סגירת חשבונות אלימה עם מי שהעזה להעיד נגד קצין בכיר שהוא "אחד משלנו".
"הם מחקו את החיים שלי"
"הם עושים את זה למען יראו וייראו", אמרה רפ"ק צ' לחברתה. "ניהלתי מאבק מול קצין בכיר, שמצא את עצמו מחוץ למשטרה, וכל מה שהמערכת רוצה זה לדאוג שדברים כאלה לא יקרו שוב. אומנם לא אני יזמתי את התלונה, אבל מהרגע שמסרתי עדות מצאתי את עצמי נלחמת נגד ארגון שלם, כדי לעמוד על האמת. נאבקתי מול ניצב ריטמן והמפכ"ל אלשיך, שהגן עליו, כשאני בידיים חשופות. לבד. יצאתי לדרך הזו בנאיביות מוחלטת. זה ברור לי לגמרי שהתיק נגדי לא היה בא לעולם אלמלא העדות שלי נגד ריטמן. הרי הקצין הבודק כבר הודיע שהוא מסכם את החקירה. זה הסתיים. ואז, אחרי שהעדתי נגד ריטמן, הכל נפתח מחדש. בעוצמה חסרת תקדים. כל מי שיסתכל על מה נחקרתי לפני שהעדתי במח"ש, יראה שאין זכר לזה בכתב האישום שהוגש נגדי בסוף. הכל זה מדברים שעלו נגדי אחרי שהעדתי.
"ניצב ביתן התעלל בי בחקירה כאילו שאני רוצחת. הוא אמלל אותי במשך שעות ארוכות, כל פעם מחדש. מהרגע הראשון הם מחקו את החיים שלי. הטביעו לי על המצח אות קין של 'נאשמת', וזהו. מעבר לזה, הם לא באמת רצו משהו. אני מנהלת היום תביעת לשון הרע נגד אלשיך, שכינה אותי 'עבריינית', ונגד הדוברת שלו, מירב לפידות, שאמרה עליי אמירות מכוערות ושקריות, וברור לי שחשוב למשטרה שהתיק נגדי יישאר פתוח, כדי שבהליכים האזרחיים, נגד אלשיך ולפידות, הם יוכלו להמשיך להציג אותי באופן שלילי.
"אני מקבלת היום יחס מצוין מהמפקד שלי, קצין בכיר שמכבד אותי ומבין את מצבי. אבל כשאני מסתכלת למעלה, אל הראש, ברור לי שאם ממלא מקום המפכ"ל, מוטי כהן, היה רוצה, הוא היה מסיים את הסיוט הזה מזמן. כמו בכירי משטרה אחרים, גם הוא לא דיבר איתי מעולם, למרות מה שעברתי במשטרה שהוא מפקד עליה. הוא לא ראה אותי אף פעם. הוא לא שמע אותי אף פעם. הוא לא התעניין בי אף פעם. אם הסיוט הזה נמשך, זה רק מפני שזה משרת מישהו".
לפני כשנה, ארבע שנים לאחר שהחל ההליך המשמעתי נגד תנ"צ ניר ונגד רפ"ק צ', חשף אבישי גרינצייג ב"גלובס" את דבר קיומו של הסכם שהושג בין המשטרה לבינם, הסכם שאמור היה להביא לסיום כל ההליכים. המשטרה, כך סוכם, תיסוג בה מכתב האישום המשמעתי שהגישה נגד ניר וצ', ניר יפרוש לפנסיה וצ' תמשיך את שירותה במשטרה. נציגי התביעה המשטרתית נפגשו עם ניר ועם פרקליטו, עו"ד איציק כהן, ולאחר מכן יצרו קשר גם עם עורכי הדין ז'ק חן ומיכל רוזן, אז פרקליטיה של צ', ונראה היה שהפרשה בדרך להיחתם. אלא שחשיפת ההסכם הכעיסה את צמרת המשטרה, ובדרך לניסיון לבטל את ההסכם עם ניר, גילתה צ' בהפתעה שגם היוזמה להגיע איתה להסכם - בוטלה.
לבית הדין מכרה המשטרה שהמו"מ עם צ' "לא הבשיל לכדי הסכמה", נוכח "פערים בין הצדדים", אלא שפרקליטיה ההמומים של צ' הסבירו, בתגובה, שאין להם מושג קלוש על מה מדובר. הם כלל לא היו חלק מהמו"מ שהתנהל בין המשטרה לגיא ניר, ומבחינתם, הכל הסתיים ברגע שהמשטרה הציגה בפניהם את הצעתה, והם, מצדם, השיבו לה בחיוב בשמה של צ'. שום פערים, שום חוסר הסכמה, שום כלום. "אין לי מושג מה מתרחש פה", שיתפה צ' את אותה חברה, "הכל מתנהל מעל הראש שלי. אני לחלוטין לא נספרת. הרי גם סגירת התיק שלי, שבוטלה בינתיים, נעשתה רק דרך סגירת התיק של גיא. אני כלום מבחינתם. אני Nobody".
הפנייה ליועמ"ש
לפני כשבועיים, פנתה צ' במכתב נרגש ליועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט. "אני פונה אליך באופן אישי, בחלוף חמש שנים שבהן אני סובלת ממסכת התנכלות ארוכה ומרובת כשלים ופגמים...", כתבה לו, "מאז שהעדתי, חיי הפכו גיהינום... משטרת ישראל ממשיכה להחזיק בהליך נגדי כאקט מהלך אימים ומתנכל, תוך שהיא עושה כל שלאל ידה כדי להמשיך ולקיים עינוי דין מתמשך, שסופו אינו ידוע בעתיד הנראה לעין. אני פונה אליך מתוך תחושה אישית קשה. ניתן היה לסבור, כי לאחר הגשת תלונותיי במח"ש ולאחר פסק דינו המהדהד של בג"ץ, יפעלו רשויות האכיפה והתביעה כדי להפחית מהעוול שנעשה לי, ויפעלו לצמצם את הנזקים שכבר נגרמו. היפוכם של דברים. לא רק שאיש לא ניסה לכפר על העוול שנגרם לי, אלא שזה אף הוחמר.
אני הקצינה שתפקידה, כבודה, המוניטין שרכשה - כולם נשללו ממנה; ששמה, זהותה, וכתובתה הודלפו במכוון לתקשורת על ידי בכירי משטרת ישראל - בניגוד מוחלט לחוק ולמרות איסור הפרסום שהוטל עליהם... ואני היא הקצינה, שמערכת התביעה המשטרתית מצאה לנכון לנהל נגדה הליך משמעתי בטענות שהן לא רק זוטי זוטות, אלא שבמציאות מתוקנת, שאינה רדיפה ועיוות דין, כלל לא היה מוגש בגינן כתב אישום משמעתי... זו אני, זו מציאות חיי כבר שנים ארוכות, ונגדשה סאת ייסורי... אני פונה אליך... בקשתי אליך היא כי תביא לאלתר לסיומה של מסכת ייסורים זו, אשר בחינתה הכוללת זועקת עוול ואי עשיית צדק".
זהירות, משטרה
לפני ארבע וחצי שנים, אחרי שהמפכ"ל אלשיך החליט להותיר את ניצב רוני ריטמן בתפקידו, עתרה, כאמור, צ' לבג"ץ. השופט פוגלמן, שניסח את פסק הדין, ביקש להזהיר מפני מה שעלולות לעבור מתלוננות בעתיד. יש "להיזהר ממצב דברים שבו מתלוננות ימצאו עצמן במעמד של נאשמות, לא רק מתוך החובה לשמור על כבודן, אלא גם על מנת לסייע לחקר האמת ולמנוע הרתעה של נפגעות עתידיות מלהתלונן", כתב.
אם "פרשיות הניצבים" לימדו אותנו שמשטרת ישראל איננה מקום בטוח לנשים, פרשת ריטמן, ומסע הייסורים שמעבירה המשטרה את צ', מלמדת אותנו שהמשטרה היא מקום מסוכן גם לקורבנות שמבקשות להתלונן.