1 מזכ"ל הוועד הפועל של אש"ף סאיב עריקאת, שהלך לעולמו השבוע בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים, קיבל בעבר באופן רשמי את התואר "כביר אלמופאווידין" - גדול מנהלי המו"מ של הרשות הפלסטינית. בשנים שבהן התנהל משא ומתן של ממש בין ישראל לרשות, היה בכך אולי שמץ של כבוד. דוקטור "אבו עלי", כפי שנהגו לכנותו בסביבתו הקרובה, אהב להתהדר בתואר הזה בראיונותיו בכלי התקשורת השונים כדי להוכיח עד כמה קריטי תפקידו. הרי בניגוד לאחרים בצמרת פת"ח, לעריקאת לא היה עבר "מפואר" בבתי הסוהר הישראליים, ולא הייתה לו תדמית של לוחם חופש.
אך ב־11 השנים האחרונות, מאז שאין מו"מ בין ישראל לרשות, התואר שלו הפך ריק מתוכן, ובעיקר מושא ללעג מצדם של מתנגדי המו"מ עם ישראל. מעמדו הלך ונשחק בהתמדה לנוכח החיבור שלו לתהליך שלום, שלראיית הפלסטינים הוביל לדרך ללא מוצא. אך היו לו גם ימים אחרים. הוא תמיד בלט שם ברגעים המדיניים הקריטיים: החל בוועידת מדריד המפורסמת והופעתו עם כאפייה, שמשום מה עוררה את זעמם של הישראלים, וכלה כמובן באינסוף השיחות שלאחר מכן באוסלו, בקהיר, בקמפ דיוויד, באנאפוליס ואיפה לא. הוא גם הוביל את הערוץ מול ציפי לבני בתקופת אהוד אולמרט כראש ממשלה.
אך בסופו של דבר, בצד הישראלי וגם בצד הפלסטיני ידעו שמלבד התואר "כביר אלמופאווידין", כדי לסגור עסקה היה צריך לפנות אל הדרג שמעליו, כלומר, לנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן), או לקודמו יאסר ערפאת.
כמעט באופן סמלי, עריקאת מת השבוע בדיוק 16 שנים לאחר מותו של ערפאת, ב־11 בנובמבר 2004 (ב־12 בנובמבר אשתקד חוסל בכיר הג'יהאד האסלאמי בהא אבו אל־עטא). שניהם ידעו ימים יפים יותר ופחות, אך עריקאת תמיד נותר נאמן ל"זקן", גם בימיה הסוערים ביותר של האינתיפאדה השנייה. כמה מכלי התקשורת הישראליים הזכירו בעבר את עריקאת בתור מועמד לרשת בבוא היום את אבו מאזן, אך הוא מעולם לא זכה להיחשב ככזה. הוא תמיד נותר מעט מאחור.
ביום רביעי עברו על פני ארונו של עריקאת, שהונח במוקטעה, בכירים פלסטינים שבאו לחלוק לו כבוד, תוך שהם שומרים מרחק לנוכח מותו מקורונה (הוא סבל ממחלת ריאות קשה, וכאשר הקורונה תקפה אותו היה ברור שהוא אחד מאותם מקרי סיכון גבוה). מסדר כבוד נשא את ארונו והניח אותו בפתח המוקטעה, שם נשא אבו מאזן דברים לזכרו.
האירוע היה סגור לציבור הרחב בגלל המגיפה, ונראה שונה כל כך מהלווייתו של ערפאת, 16 שנים לפני כן. לאחר מותו של "הזקן" בבית החולים פרסי בפריז, הובאה גופתו לחצר המוקטעה ברמאללה. אז עוד לא היה מבנה רשמי שיוכל לארח את הגופה כפי שיש כיום. המסוק נחת וכעשרת אלפים איש נהרו לעברו, כשההמון מבקש לגעת ולו רק עוד פעם אחת באגדה הקרויה ערפאת. הכאוס חגג. אי־סדר מופתי, כפי שערפאת אהב.
נדמה שמאז אותו יום החלה ההידרדרות האטית והכואבת של הרשות הפלסטינית. אומנם אבו מאזן הצליח להחזיר את החוק והסדר לגדה, אך במשמרת שלו התחוללה ההפיכה בעזה, והפיצול בזירה הפלסטינית נותר בעינו ב־13 וחצי השנים האחרונות. ונדמה שכבר הרבה זמן לא ידעה הסוגיה הפלסטינית שפל כזה. הפלסטינים הפכו לבלתי־רלוונטיים, לעול על צווארן של מדינות ערב העשירות. לאלה ש"אינם מפספסים הזדמנות לפספס הזדמנות", והפעם גם בעיני מדינות הציר הסוני.
המו"מ עם ישראל - הדגל של הרשות הפלסטינית ושל עריקאת - לא מתקיים עוד. הקשר עם הממשל האמריקאי נותק, וגם הסיוע הכלכלי. ירושלים הוכרה רשמית כבירת ישראל, ולפתע אפילו ההתנחלויות הפכו לחלק לגיטימי ממדינת ישראל בעיני רבים בעולם.
ואז הגיע ניצחונו של ג'ו ביידן בבחירות בארה"ב והחזיר את הסומק ללחיים של בכירי הרשות, הפת"ח, ובעיקר הצוות של אבו מאזן. לתפיסתם, הנה תמו להן ארבע שנות הבצורת המדינית הקשה, והרשות צפויה לחזור לעניינים. עד כמה הציפייה הזו ריאלית? כנראה ריאלית למדי, אך ספק אם ביידן ייתן לרשות הפלסטינית את כל מבוקשה. היא תצטרך להראות נכונות יתר כדי לא לעצבן גם את הממשל החדש.
2 תוצאות הבחירות בארה"ב צפויות לטלטל מחדש את הסוגיה הפלסטינית. מסוג הטלטול שברשות חולמים עליו במשך חודשים. ההחלטה בקרב צמרת פת"ח הייתה שאם דונלד טראמפ ינצח, המשמעות היא שפת"ח וחמאס ילכו לבחירות דמוקרטיות ראשונות לפרלמנט מאז 2006. זה היה התרחיש שאליו נערכו הצדדים, ולשם כך נערכו שיחות אינטנסיביות בהובלתם של שניים: ג'יבריל רג'וב מפת"ח וסאלח אל־עארורי מחמאס.
בשיחות הושגו הבנות מתקדמות, אך בשבועות האחרונים עצרו אותן הצדדים, ככל הנראה משתי סיבות מרכזיות. הראשונה, הניסיון של בכירי חמאס להצר את צעדיו של אל־עארורי, ובמקביל ניסיון של בכירי פת"ח להצר את צעדי רג'וב, אחד המועמדים המובילים לרשת את אבו מאזן בבוא היום. הסיבה השנייה הייתה הבחירות בארה"ב. ברמאללה לא רצו לעצבן את ביידן וללכת לפיוס עם חמאס כאשר הוא הנשיא המכהן. ולכן נדמה שהדבר הראשון שייפגע בימים ובשבועות הקרובים הוא תהליך הפיוס בין חמאס ופת"ח והיתכנותן של בחירות.
כבר ביום שלישי בצהריים הודיע רג'וב כי נושא הפיוס מעוכב "בגלל סיבות מיוחדות", אך לא ביאר למה הכוונה. בחירות ופיוס לא צפויים לקרות כל עוד ביידן לא נכנס לתפקיד ואין לו מדיניות ברורה בנושא הפלסטיני.
התערבות של הנשיא החדש בזירה הפלסטינית לא צפויה לקרות בחודשים הקרובים. מדובר בתקופת ביניים מבחינת הממשל, שבה הסוגיה הפלסטינית לא תהיה במרכז המאמץ האמריקאי. התקופה הזאת צפויה להימשך כחצי שנה בקירוב. היא כוללת את החודשיים וקצת שנותרו עד לכניסתו הרשמית של ביידן לתפקיד, ולאחר מכן עוד כשלושה־ארבעה חודשים לעיצוב מדיניות בנושא. לאחר מכן צפויות שיחות בין הממשל החדש בוושינגטון לבין צמרת אש"ף והרשות, כדי לבחון את חידוש הקשר.
אך עוד קודם לכן מצפה לאנשיו של אבו מאזן משימה לא פשוטה: לשרוד את החודשיים שנותרו לטראמפ בבית הלבן. הנשיא היוצא עלול לנסות ליצור פרובוקציה של הרגע האחרון מול יריביו הדמוקרטים, ולקבל החלטות שביידן יתקשה לסגת מהן. לדוגמה, טראמפ עוד עשוי/עלול להודיע לפתע על הכרה בסיפוח של מקומות כמו מעלה אדומים, גוש עציון, E1 ועוד.
הדבר השני במדיניות הפלסטינית שעשוי להשתנות כתוצאה מהבחירות בארה"ב, ואולי אף כתוצאה מביטול הסיפוח, קשור להחלטה מחודש מאי לנתק את הקשרים עם ישראל. נזכיר: לפני כמעט חצי שנה החליט אבו מאזן לנתק את התיאום הביטחוני והכלכלי בין ישראל והרשות. הרשות הגדילה לעשות ועצרה את איסוף כספי המסים שיש לה בישראל, ומאז למעשה מקבלים פקידי הרשות הפלסטינית חצי משכורת. אם מביאים בחשבון את הקורונה המשתוללת והסגרים, מבינים כי מדובר במצוקה כלכלית לא פשוטה בגדה המערבית, שהתרגלה למצב טוב יותר בשנים האחרונות.
הפגיעה הכלכלית הייתה אמורה אולי לגרום לתסיסה ברחוב הפלסטיני, למחאה נוסח זו שרואים בישראל או בלבנון. אך הפלא ופלא, מאז פרוץ הקורונה לא נרשמה בשטחי הרשות מחאה של ממש נגד ההנהגה הפלסטינית. קשה להסביר את התופעה הזו מלבד באמצעות המשפט משירו של דודו טסה: "בסוף מתרגלים להכל".
ועדיין, אין שום ודאות שאכן אלה יהיו פני הדברים ושהקשר עם ישראל יחודש. אומנם התיאום נעצר בעקבות כוונתה של ישראל לספח חלקים מהגדה, אך כעת הרשות הפלסטינית מרגישה מחוזקת ומעודדת, והיא כנראה צפויה להציב תנאים לחידוש התיאום.
הציפיות ברמאללה כעת גבוהות, אולי גבוהות מדי. קודם כל, מצפים שם לחידוש הקשר בין רמאללה לוושינגטון, וככל הנראה גם להזמנה של אבו מאזן לבית הלבן. הצעד הזה צפוי להביא עמו גם לפתיחתם מחדש של משרדי אש"ף בוושינגטון. הדבר השלישי שצפוי לראיית הפלסטינים הוא חידוש הסיוע הכלכלי האמריקאי לרשות, שהיה בעבר גדול מאוד. מדובר בסכומי כסף עצומים, שיאפשרו לרשות לנשום מחדש. וכמובן, גם סיוע ביטחוני, כמו קבלת ציוד ביטחוני. אומנם במשך החודשים האחרונים נשמר סוג של תקשורת במישור הביטחוני בין המודיעין הכללי בראשות מאג'ד פרג' לבין המודיעין האמריקאי, אך לא מעבר לכך.
3 השאלה שנותרה מרחפת מעל היא היכולת של ביידן והממשל שבדרך להפיח תקווה ואמון מחדש בפתרון שתי המדינות. תושבי הגדה המערבית או סתם אורחים קרואים רואים לנגד עיניהם את המציאות שנוצרה בשטח, שהפכה למעשה את הרעיון של הקמת מדינה פלסטינית בעלת רצף טריטוריאלי לאוטופיה ללא שום ממשות בשטח. גם אם יצליח ביידן לחדש את השיחות בין ישראל והרשות, הוא לא יוכל לשנות את פני הגדה, כאשר בכל פינה או פסגה אפשר למצוא התנחלות או מאחז לא חוקי.
סוגיה אחרת שתמשיך כנראה לסכל את מאמצי ההגעה לפתרון - היא עזה. איך אפשר בכלל להתמודד עם שלטון חמאס על יותר מ־2 מיליון פלסטינים, שלטון שאינו רוצה שלום, ולא בטוח שאפילו רוצה להגיע להרגעה כוללת מול ישראל?
שאלה נוספת קשורה לעתידו של אבו מאזן, שביום ראשון הקרוב צפוי לחגוג יום הולדת 85. מה יקרה ברשות בעוד שישה חודשים, קשה לומר. אומנם עוד מוקדם להספיד את האיש, ובכל זאת, התרחיש שבו אבו מאזן לא יוכל להמשיך בתפקידו אינו נראה תלוש. במקרה כזה יצטרך הממשל האמריקאי להמתין לא מעט כדי להבין מי יהיה היורש, או היורשים, ומה תהיה המדיניות שלו ביחס לישראל ולתהליך השלום.