1. קשה לי להאמין שאני כותב את זה, אבל זה אמיתי. אני מתגעגע למנהיגים שבצעירותי הפגנתי נגדם. הייתי בטוח שהם סמל השחיתות, לא היה לי ספק שהם לאומנים, מנוולים, אוכלי שוחד ורודפי שלמונים. במבט לאחור ממרומי גילי, לעומת המנהיגים של היום הם היו צדיקים.
אני עושה בדמיוני השוואות בין נבחרות הציבור של פעם - אורה נמיר, שושנה ארבלי־אלמוזלינו, שולמית אלוני - לבין מירי רגב, אוסנת מארק, גילה גמליאל. מנסה למצוא משותף בהתנהגות ובצורת ההתבטאות של מנחם בגין, יוחנן בדר, לוי אשכול ודוד בן־גוריון, של אנשי כבוד שלא היו ניתנים לקנייה או למכירה כמו גאולה כהן ויצחק שמיר, לבין התנהגותם והתבטאויותיהם של דודו אמסלם, מיקי מכלוף זוהר ודוד ביטן, ועוד רבים אחרים. השמיים מתהפכים, זה ממש לא נראה אמיתי.
זקן השומרים בישראל אברהם שפירא התבטא לפני עשרות שנים על הנוער וטען "אתם נוער, אתם? אתם חרא". כיום אפשר לומר בלי להסמיק: "אתם פוליטיקאים, אתם? אתם חרא".
איפה יש היום נואמים חדי לשון ובהירי מחשבה כמו עו"ד שמואל תמיר, כמו יוסי שריד, ידענים כמו אורי אבנרי, שולמית אלוני ואמנון רובינשטיין? חלק גדול מחברי בית הח"ככים כל עניינם הוא ב"כסף, כוח, כבוד". שלוש הכ"פים שולטות. חמש המ"מים של זאב ז'בוטינסקי (מעון, מרפא, מורה, מלבוש, מזון) כבר לא סחורה.
2. ראיתי את תמונתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, מתבודד על שפת הים, מוקף גדוד של שומרי ראש מזוינים עם נשק דרוך. לאן שלא יביט הוא יראה איש ביטחון מסוקס בעמדת סטנד ביי, בהיכון לירי אל עבר מתנקש מפתיע.
החוף ריק, הפכו את האזור לסטרילי. ששש... ראש ממשלה צריך שקט. עוד 24 שעות תשודר תוכנית "המקור", הפרומואים הטריפו אותו, ההתבטאויות של הבן שלו מוציאות אותו מדעתו, והוא לא מסוגל לשלוט בו ובטוויטר שלו. אשתו גם לא מקילה עליו, והחנפנים והמלקקים התחילו להגעיל אותו. ששש... ראש הממשלה רוצה קצת שקט. לשמוע את גלי הים, ציוץ השחפים, לתכנן את הנאום היומי ל"אזרחי ישראל".
האיש עם המזוודה עומד שלושה מטרים ממנו למקרה שאיראן תתקיף בנשק גרעיני או שחסן נסראללה יקבל ג'ננה וילחץ על הכפתור במזוודה שלו. הוא יושב על הכיסא הלא נוח ששקוע בחול, עוצם את העיניים, שערו הדליל מתבדר ברוח, משוחרר מהספריי המעיק. לא, הוא לא דואג. הוא לא באולפן ולא במסיבת עיתונאים. הוא יכול להרשות לעצמו להרגיש משוחרר.
אנשי היחידה לאבטחת אישים בהיכון, ראש הממשלה עושה תנועות שהוא עומד לקום. הם לוחשים למכשיר, הנהגים בהיכון, מפקד הכוח בהיכון, שוטרים יהיו בצמתים שבהם תעבור השיירה המלכותית, מחשש שאיזה שמאלני קיבוצניק, בוגד אנרכיסט, מפיץ מחלות ינסה לפגוע בבוס. עוד מעט חוף הים יהיה פתוח שוב לאזרחים רגילים מהשורה, שרוצים לטייל וליהנות מיפי הנוף ומהשקט של פיסת חוף סטרילית.
אני נזכר איך בימי ראשי ממשלה אחרים הייתי מגיע אל טווח 20 סנטימטר מהם. מפטפט איתם, מצלם אותם ואפילו מתבדח איתם. תראו את התמונה שבה אני עם ראש הממשלה לוי אשכול, ראש בראש, מבקש ממנו לזהות משהו בתמונה. הוא מחייך ואומר לי "לוז מיר חופ מיט דה נאשקייט" (עזוב אותי מהשטויות). לא שומרי ראש בהיכון, לא שטח סטרילי, לא בטיח.
אני מתקרב לגולדה, דיין ואלון ועומד במרחק אפס מהם, אף אחד לא שואל, לא דוחף, לא מזיז לא מסתיר - חופשי חופשי. היו ימים, אני מתגעגע אליהם.
3. עוד אנשים שאני מתגעגע אליהם הם המצ'וגעים של פעם. לעומת המצ'וגעים של היום הם היו סופר־נורמליים. אחד המצ'וגעים של פעם היה "הפרופסור". בסוף שנות ה־60 הוא היה מסתובב ברחוב דיזנגוף, אוסף בדלי סיגריות שאנשים השליכו על המדרכה אל תוך שקית ניילון. כשהייתה לו בוכטה רצינית של בדלים, היה יושב בפינת אחד מבתי הקפה, ממולל את הבדלים ואת הטבק שנותר בהם, אוסף לקופסת מתכת של סיגריות פליירס.
אחרי שהתמלאה הקופסה, היה מוציא נייר גלגול ומגלגל את הטבק מהבדלים ומייצר סיגריות ששימשו אותו בהמשך היום. הפרופסור היה תמיד לבוש בלויים. לפי מראהו החיצוני היה קשה לומר שהוא אוהב להתקלח לפני שהוא יוצא לרחוב.
פעם סיפר לי שהוא גר עם אמא שלו, ניצולת אושוויץ, בדירת חדר וחצי בקומת קרקע. אמא שלו כל היום מתעסקת עם חתולים ולא מעניין אותה שום דבר אחר. היא מאכילה אותם, מדברת איתם, במיטה היא ישנה לפחות עם חמישה חתולים. והוא, הפרופסור, ישן במיטת סוכנות וחצי מהלילה מנסה להעיף חתולים שמנסים להצטרף אליו למיטה.
כמה פעמים הצעתי לפרופסור סיגריה נורמלית, והוא סירב. תמיד ענה אותה תשובה: "תגיד לי, אתה נורמלי? אני רגיל לחרא שאני מעשן, אם אתרגל לסיגריות נורמליות, מאיפה יהיה לי כסף לקנות? תודה רבה לך, אני אעשן את החרא שלי".
פעם שאלתי אותו למה קוראים לו פרופסור. אחרי כמה דקות מחשבה סיפר לי שבילדותו היה התלמיד הכי טוב בבית הספר. התלמידים היו מתעללים בו, כי הוא היה חלשלוש ותמיד ישב וקרא ספר מדע, כי חלם להיות פיזיקאי בעל שם עולמי ולהמציא המצאות. "ילדים אוהבים להרביץ ולהציק למוזרים ולחלשים", הוא אמר.
לא מכבר ראיתי את הפרופסור יוצא משערי איכילוב, עדיין לבוש בלויי סחבות. בזווית הפה שכמעט לא היו בו שפתיים הייתה תקועה לו סיגריה שנראתה כעבודת יד, כמו לפני עשרות שנים. גם המשקפיים שהיו על קצה אפו נראו ממש אותם משקפיים שישבו על אפו לפני כ־60 שנה.
הייתי בשוק. ניגשתי אליו. "פרופסור, אתה זוכר אותי? זהבי, מדיזנגוף". הוא הביט עליי וחייך. נראה מבסוט. החיוך שלו חשף את העובדה שאין לו שיניים. "תביא סיגריה", הוא אמר לי כמו חומד לצון. הצעתי לו, ואז הוא צחק ואמר: "תגיד לי, אתה נורמלי? אני רגיל לחרא שאני מעשן. אם אתרגל לסיגריות נורמליות, מאיפה יהיה לי כסף לקנות?". הבנתי שהוא זיהה אותי.
ישבתי איתו על ספסל ציבורי. "לא השתנית", אמרתי לו. "אתה בטח כבר בן 90 או משהו כזה". הפרופסור נאנח. "תשמע, זו גנטיקה. אמא שלי, שהייתה כידוע לך מלכת החתולים, הייתה מטורללת לגמרי וסחבה עד גיל 102. אני בן 91, וסביר להניח שאחיה עוד עשר שנים. אלו יהיו עשר שנים קשות מנשוא. אין לי שיניים, יש לי קילה", הוא מוסיף והוא מצביע לכיוון המכנסיים, שם נראית חבילה גדולה ביותר. "יש לי טחורים, ואני סובל כאבי תופת ומקלל את הרגע שאני צריך לחרבן. השלפוחית שלי רגיזה, כמו שאומרים הרופאים, וכל כמה דקות אני צריך להשתין. אני יכול לתת לך עוד רשימה של בעיות שמוציאות את החשק לחיות, אבל אני אפתיע אותך - אני לא רוצה למות".
הפרופסור נאנח, קם בקושי וניגש לגומה של העץ הסמוך ומשתין. כשהוא חוזר הוא נאנח. "הפרוסטטה, אוי". "זהבי", הוא מוסיף, "שמחתי לראות אותך. שמעתי שאתה עושה חיל, למרות שכשהיית צעיר היית פרחח ופושטק. אני מאחל לך שניפגש עוד עשר שנים ותציע לי סיגריה ותקבל אותה תשובה". הוא הוציא מקופסת הפליירס סיגריה מגולגלת, הדליק אותה עם קופסת גפרורים מתוצרת נור שכמוה כבר לא רואים, והלך בצעדים אטיים אל עבר הבלתי נודע.
הפגישה עם הפרופסור הזכירה לי שבאחד מספרוני השירה של אברהם שיין, שהיה מנהל סניף בנק והפך להיות משורר רחוב ששוטט בחוצות תל אביב, יש שיר על מחלות הזִקנה. אני זוכר את השיר, כי תמיד חששתי להגיע למצב שבו השיר יתאים למצבי.
כך כתב המשורר שהטביע את הססמה: "שירה באה מהלב - פוליטיקה באה מהתחת".
איתך
את לא רוצה להזדקן איתי
בצדק, וכי מה יש לי כבר להציע לך
חבילת קילה מתנפחת
פרוסטטה דולפת
טחורים מוגדלים
שצורחים מאודם זוחלים מהתחת
פלטפוס מדדה ברחובות העיר
שלפוחית של שתן רגיזה
מסמנת איורים צהבהבים על כל קיר
שיניים תותבות בתחתית
של כוס מיושנת
פעמיים קופת חולים בשבוע
ואחות מנוולת
ואפ־צ'י מנופח מנזלת
לא רוצה!!!