בפרס שיא החוצפה של אתמול חולקים שווה בשווה שני בעלי הברית הפוליטיים הוותיקים ביותר בישראל, בנימין נתניהו ואריה דרעי. אם נמשיל אותם לבעל חיים, מה שנתניהו עשה אתמול לנשים, הרי שדרעי הוא הזנב. לא מזמן הוא התייצב מול כל מיקרופון אפשרי ובאותו טון בכייני מוכר, עם או בלי בצל, הודיע שלא ייתן לנתניהו להפר את הרוטציה עם גנץ. הוא היה המבוגר האחראי, שפונה להיגיון של כולם ונותן את מילתו הקדושה, שהפעם אפשר לסמוך על נתניהו. עזבו שטויות, צריך להציל את המדינה, נתניהו לא יעז להפר את ההסכם, הודיע דרעי, ואם הוא בכל זאת יפר, אני אהיה שם, אני אתן את הערבות, ש"ס לא תאפשר לו לרמות.
דקה אחרי שגנץ, בתפקיד שוטה הכפר, חתם על הניירת, החל דרעי להתפוגג כמו החתול ההוא מ"עליסה בארץ הפלאות". הבטיח להיות ערב אישית? אבל לא הבטיח לקיים. אתמול הוסיף חטא על פשע ותקף את גנץ על ההחלטה המאוחרת, המגומגמת והמתבקשת לבצע בדיקה של מערכת הביטחון במערך הרכש שהוביל לפרשת הצוללות וכלי השיט.
אריה דרעי אפילו לא שקל לעמוד בתור כשהקב"ה חילק לבני האדם את הבושה. אפילו הקנאי שבחסידיו, הד"ר אבישי בן חיים, קונן אתמול בציוץ נבוך שאין לו מושג למה דרעי הפנה עורף לגנץ. בן־חיים בתמימותו הבלתי נתפסת באמת מאמין שדרעי הוא משכין השלום הגדול של הפוליטיקה הישראלית, לוחם הזכויות הנועז ביותר בחברה הישראלית. במציאות, דרעי משכין ולוחם רק עבור דרעי. נקודה, סוף. מה שהיה להוכיח.
נעבור לקוזאק הנגזל הנצחי, בנימין נתניהו. "אף שר ביטחון לא עשה שימוש בוטה כזה בצה"ל", קונן האיש שעושה שימוש פוליטי בכל מה שהוא רוצה בכל רגע שהוא רוצה. רוצים דוגמה? בבקשה, אחת טרייה. ב־10 בפברואר השנה, לפני בחירות מועד ג', בכנס בחירות בבקעת הירדן, סיפר נתניהו מה גרם לו למנות את נפתלי בנט במינוי בזק לשר הביטחון. המינוי, עליו התבשרו הישראלים בערב שישי מפתיע במיוחד, טלטל את המערכת הפוליטית בהפתעה רבתי.
זמן קצר אחר־כך, סיפר נתניהו את הסיפור באותו כנס בבקעה. הוא היה מבודח ומשועשע כשגילה לקהל באולם שהייתה לבני גנץ מזימה להעביר כמה ח"כים מהצד של הליכוד לצד של כחול־לבן כדי להקים ממשלה. לשבור את בלוק הימין. התוכנית הייתה, סיפר נתניהו, שיהיו להם יותר ח"כים יהודים בצד שלהם, מאשר בצד שלנו. כמעט היה להם את זה, אמר נתניהו, "אתם יודעים על מי אני מדבר?", שאל את הקהל, וכשמישהו מהקהל צעק "בנט", נתניהו אמר לו "אתה אמרת". ואז, בנעימת ניצחון, סיפר ש"לגנץ כמעט היה את זה, אז אני חשבתי שכדאי לעשות איזה מהלך מהיר, ומיניתי שר ביטחון".
נתניהו עשה פאוזה קצרה ושאל את הקהל, "אתם לא צוחקים בכלל, אתם לא נהנים". מבחינתו, הוא סיפר בדיחה טובה. אז הקהל נענה וצחק. הבדיחה הזו הייתה על חשבוננו. האיש העיד על עצמו שמינה שר ביטחון, צעיר מאוד ולא ממש מנוסה, כדי לענות על צורך פוליטי דחוף. הוא העמיד בראש מערכת הביטחון, קודש הקודשים של הביטחון הלאומי, אדם שלא האמין ביכולותיו אבל כן היה זקוק לקולותיו, מעכשיו לעכשיו, ערב בחירות.
עכשיו הוא בא בטענות על זה שגנץ מקים ועדה שתבדוק את הליכי הרכש, שהולידו את פרשת הצוללות וספינות השיט. אגב, בוועדה שהקים גנץ אין אף לובש מדים מכהן, צה"ל לא קשור אליה, אבל בכירי צה"ל בעבר ובהווה כן יעידו מולה. נתניהו, שקיבל תעודת יושר מהיועץ המשפטי לממשלה וכלל אינו חשוד בפרשה, מתנהג כעבריין נמלט. אפילו הוועדה נטולת השיניים האמיתיות של גנץ מפחידה אותו ומעוררת את כל השדים מרבצם. מה יש לו להסתיר?
גם הסיפור הסעודי, עליו מגיעות לנתניהו מחמאות רבות שהוא גורף בצדק, אינו נטול קלקולים וגחמות פוליטיות. הוא שוב מידר את שותפיו, שר הביטחון ושר החוץ, הוא אישר לצנזורה לאשר את דבר הטיסה לסעודיה בפעם הראשונה בהיסטוריה והוא נאלץ לחטוף אחר־כך הכחשה סעודית רשמית על הסיפור כולו.
אין סיבה להאמין להכחשה. הבעיה היא שייתכן שהייתה כאן פליטה מוקדמת וחגיגת בוסר, שגרמה יותר נזק מתועלת, בעיתוי שבו רצה נתניהו להביך את גנץ ולקלקל לו את חגיגת הצוללות. מוקדם עדיין לדעת מה בדיוק קרה שם. מה שבטוח זה שבדילמה בין האינטרס הפוליטי המיידי והישיר שלו לאינטרס הממלכתי הלאומי שלנו, אין לאיש הזה דילמה וגם אף פעם לא הייתה.