בני גנץ התראיין השבוע בכל ערוצי הטלוויזיה. הופעותיו היו, לשם שינוי, טובות וחדות. הוא הפגין מנהיגות, לא גמגם ולא ליפסס וניכר היה בו שהוא מרוגז. יכול להיות שהבין סוף־סוף את מצבו האמיתי. יכול להיות שהסבירו לו שאף שעל דלת לשכתו כתוב "ראש הממשלה החליפי ושר הביטחון", על המצח כתוב לו "שק חבטות". הוא הבין שהפך לילד הכאפות של הנוכל הגדול ביותר שידעה הפוליטיקה הישראלית אי־פעם. יכול להיות שסיים סוף־סוף את תהליך ההתפכחות הארוך ביותר מאז בריאת האדם.

לפחות שתיים מהמראיינות ניסו לחלץ ממנו הודאה בכך שרומה על ידי בנימין נתניהו. "אז מה", שאלה קרן מרציאנו המוכשרת, "הוא עבד עליך, אה?", אבל גנץ לא שיתף פעולה. הוא סירב להגיד בפה מלא שעבדו עליו, כאילו זו פחיתות כבוד. הלחץ נמשך, אבל הוא לא כרע תחתיו. למה, בעצם? האם הודאה בכך שרומית נחשבת בישראל 2020 לפיאסקו שממנו לא ניתן יהיה להתאושש?

מה הבעיה להודות בפה מלא ולהגיד כן, האיש שיקר לי בפרצוף, האיש רימה אותי במצח נחושה, האיש הונה אותי בדם קר, ולא רק אותי, גם אתכם, את כולכם, את הציבור, את התקשורת, את עם ישראל? למה אי אפשר להזכיר את אותה הופעה טלוויזיונית שבה הבטיח הנוכל ונשבע והצהיר שיפנה את מקומו לטובת ראש הממשלה החליפי ב־22 בנובמבר 2021, "בלי טריקים ובלי שטיקים"? האירוע הזה שווה מחשבה.

העובדה שאפילו נעבעך כמו גנץ לא מוכן להודות שנתניהו רימה אותו מכילה יותר מכפי שנדמה לנו. התופעה הזו מגדירה את שפל המדרגה שאליו גרר אותנו האיש שלא ידע להגיד דבר אמת. את היפוך היוצרות וליקוי המאורות שאליהם נקלע עם שלם שהתרגל לתרבות השקר. הרי אפילו בני גנץ מבין שאם יודה שביבי "עבד" עליו, יעמיק עוד יותר את הבור שבו שקע ויהפוך לשוטה הכפר, לכסיל השימושי התורן של "הקוסם" נתניהו.

זה מזעזע. היו ימים שבהם אנשים שנתפסו בשקר, בהונאה או ברמייה, שילמו על כך מחיר. היו תקופות, לא רחוקות, שבהן פוליטיקאי שנתפס משקר במצח נחושה איבד את עולמו. מנהיג שכיזב את מצביעיו או אזרחיו הפך ללעג ולקלס ונאלץ להתנצל ולהתבייש. כך היה נהוג כאן פעם. היום, הכל הפוך. נתניהו לא רק מתבייש, הוא גאה בשקריו. כמוהו גם עדת חסידיו. האיש שלא מצליח לסחוט מעצמו מילת אמת גם במאמץ, הוא "הקוסם". הוא פוליטיקאי־על. הוא לא רואה בעיניים והוא מכתיב את סדר היום והוא והוא והוא, כשבמציאות מדובר בשקרן פתולוגי, בנוכל סדרתי, במי שאף אחד לא היה קונה ממנו שום דבר אף פעם. חוץ מבני גנץ.

אתמול הוא התייצב מול המצלמות ואיים בבחירות, אם כחול לבן לא תפסיק להפר את ההסכמים. בדיוק כמו שראה חיילים בריטים בירושלים (אף על פי שנולד אחרי שהם עזבו), בדיוק כמו שהבטיח שלא יעסוק בחוקי חסינות/התגברות, בדיוק כמו שהצהיר שלא אישר לגרמנים למכור צוללות למצרים ובדיוק כפי שאירע לו עשרות ומאות פעמים לאורך הקריירה, הוא שיקר בלי להניד עפעף. נדמה לי שאפילו הביביסטים השרופים ביותר יודעים את האמת, אבל עדיין נעים להם לשמוע את השקר ולהריע לו.

בישראל 2020 של בנימין נתניהו, הרמאים חוגגים בעוד הנגזלים מושפלים ונדחים. השקרנים שולטים והופכים לגיבורי תרבות. לא רק שאין מחיר ציבורי על אמירת שקרים, הולך ומתברר שיש מחיר ציבורי שמשלמים אלה שדבקים באמת.