1. הנבחר, וזה שנבחר : ב־7 בדצמבר 2015 אמור היה ראש הממשלה בנימין נתניהו להודיע במי בחר לתפקיד ראש המוסד לתפקידים מיוחדים. היו שלושה מועמדים: יוסי כהן, רם בן־ברק ו־נ'. הדילמה של נתניהו הייתה בין נ' ליוסי כהן. הם התחרו ראש בראש עד קו הסיום ממש. זה לא שבן־ברק מועמד פחות טוב. מדובר באחד הנועזים ורבי־המעללים שצמחו בארגון הזה, אבל הוא לא בא טוב לנתניהו בעיניים מסיבה כלשהי. כך או אחרת, מאורעות היום ההוא הפכו כבר למיתולוגיה. הנה הם בקצרה:
בצהריים קיבל נ' הודעה שלפיה הוא הנבחר. ליוסי כהן, לעומת זאת, נתנו להבין שכשל על קו הסיום. אילנה דיין פרסמה בזמנו שנתניהו שאל את נ' אם יהיה נאמן לו אישית אם ייבחר, ולא קיבל את התשובה לה ציפה (זה הוכחש). את ההודעה על הכרעתו אמור היה נתניהו למסור בשידור חי בטלוויזיה בשעה שמונה בערב. ככה זה במונרכיה. תהליכים סדורים שהיו מתרחשים בחדרי חדרים ומתפרסמים בהודעה לקונית לתקשורת, הפכו גם הם לפסטיבל ולפולחן אישיות סביב המנהיג, ה"מכריע" ו"בוחר" ו"ממנה" בכיכר העיר כמו במשחק ריאליטי.
הופעתו של נתניהו התאחרה. השמועות התרוצצו. במקום בשמונה, אמרו שמונה ורבע, שמונה וחצי, רבע לתשע. בסוף הוא הבליח על המסכים בסביבות תשע ועשרים והודיע שבחר ביוסי כהן. הנבחר ראה את ההודעה בבית הוריו וכמעט נפל מהכיסא. נ', זה שנכשל, הוכה בתדהמה.
היום אפשר לגלות שבין שעת הצהריים, שבה נדמה היה שנ' הוא הרמס"ד הבא, לשעת הערב המאוחרת, שבה הוכרע שיוסי כהן נבחר, קיים המיליארדר ארנון מילצ'ן מספר שיחות עם הגברת שרה נתניהו ויכול להיות שגם עם בעלה. מילצ'ן ניסה להפעיל את השפעתו לבחירתו של כהן, ידיד אישי שלו. הם אפילו ניסו לעשות עסקים יחד.
אין לי מושג עד כמה השפיעה או לא המעורבות של מילצ'ן, אבל הימים היו ימי הטרום־חקירות, שבהם זרמו הסיגרים והשמפניה כמים מהצד של מילצ'ן לבית בבלפור. זאת ועוד: בדיעבד, הבחירה בכהן הוכיחה את עצמה. לפחות על פי מה שידוע למתבוננים מבחוץ, המוסד בראשותו המריא לפסגות נדירות.
מלשכת ראש הממשלה נמסר בתגובה: "שקר וכזב. הגב' נתניהו מעולם לא דיברה עם ארנון מילצ׳ן בנושא מינוי ראש המוסד ולא הייתה מעורבת בשום צורה במינויו. בניגוד לטענה הכוזבת, ראש הממשלה שקל והתלבט עד לרגע האחרון בין שני המועמדים הראויים ועתירי הזכויות, ולבסוף הכריע על מינויו של יוסי כהן, מינוי שהוכיח את עצמו.שקר שחוזרים עליו פעם אחר פעם לא הופך לאמת".
מטעמו של מילצ'ן לא נמסרה תגובה עד סגירת הגיליון.
2. ילד כאפות
בני גנץ התראיין השבוע בכל ערוצי הטלוויזיה. הופעותיו היו, לשם שינוי, טובות וחדות. הוא הפגין מנהיגות, לא גמגם ולא ליפסס וניכר היה בו שהוא מרוגז. יכול להיות שהבין סוף־סוף את מצבו האמיתי. יכול להיות שהסבירו לו שאף שעל דלת לשכתו כתוב "ראש הממשלה החליפי ושר הביטחון", על המצח כתוב לו "שק חבטות". הוא הבין שהפך לילד הכאפות של הנוכל הגדול ביותר שידעה הפוליטיקה הישראלית אי־פעם. יכול להיות שסיים סוף־סוף את תהליך ההתפכחות הארוך ביותר מאז בריאת האדם.
לפחות שתיים מהמראיינות ניסו לחלץ ממנו הודאה בכך שרומה על ידי בנימין נתניהו. "אז מה", שאלה קרן מרציאנו המוכשרת, "הוא עבד עליך, אה?", אבל גנץ לא שיתף פעולה. הוא סירב להגיד בפה מלא שעבדו עליו, כאילו זו פחיתות כבוד. הלחץ נמשך, אבל הוא לא כרע תחתיו. למה, בעצם? האם הודאה בכך שרומית נחשבת בישראל 2020 לפיאסקו שממנו לא ניתן יהיה להתאושש?
מה הבעיה להודות בפה מלא ולהגיד כן, האיש שיקר לי בפרצוף, האיש רימה אותי במצח נחושה, האיש הונה אותי בדם קר, ולא רק אותי, גם אתכם, את כולכם, את הציבור, את התקשורת, את עם ישראל? למה אי אפשר להזכיר את אותה הופעה טלוויזיונית שבה הבטיח הנוכל ונשבע והצהיר שיפנה את מקומו לטובת ראש הממשלה החליפי ב־22 בנובמבר 2021, "בלי טריקים ובלי שטיקים"? האירוע הזה שווה מחשבה.
העובדה שאפילו נעבעך כמו גנץ לא מוכן להודות שנתניהו רימה אותו מכילה יותר מכפי שנדמה לנו. התופעה הזו מגדירה את שפל המדרגה שאליו גרר אותנו האיש שלא ידע להגיד דבר אמת. את היפוך היוצרות וליקוי המאורות שאליהם נקלע עם שלם שהתרגל לתרבות השקר. הרי אפילו בני גנץ מבין שאם יודה שביבי "עבד" עליו, יעמיק עוד יותר את הבור שבו שקע ויהפוך לשוטה הכפר, לכסיל השימושי התורן של "הקוסם" נתניהו.
זה מזעזע. היו ימים שבהם אנשים שנתפסו בשקר, בהונאה או ברמייה, שילמו על כך מחיר. היו תקופות, לא רחוקות, שבהן פוליטיקאי שנתפס משקר במצח נחושה איבד את עולמו. מנהיג שכיזב את מצביעיו או אזרחיו הפך ללעג ולקלס ונאלץ להתנצל ולהתבייש. כך היה נהוג כאן פעם. היום, הכל הפוך. נתניהו לא רק מתבייש, הוא גאה בשקריו. כמוהו גם עדת חסידיו. האיש שלא מצליח לסחוט מעצמו מילת אמת גם במאמץ, הוא "הקוסם". הוא פוליטיקאי־על. הוא לא רואה בעיניים והוא מכתיב את סדר היום והוא והוא והוא, כשבמציאות מדובר בשקרן פתולוגי, בנוכל סדרתי, במי שאף אחד לא היה קונה ממנו שום דבר אף פעם. חוץ מבני גנץ.
אתמול הוא התייצב מול המצלמות ואיים בבחירות, אם כחול לבן לא תפסיק להפר את ההסכמים. בדיוק כמו שראה חיילים בריטים בירושלים (אף על פי שנולד אחרי שהם עזבו), בדיוק כמו שהבטיח שלא יעסוק בחוקי חסינות/התגברות, בדיוק כמו שהצהיר שלא אישר לגרמנים למכור צוללות למצרים ובדיוק כפי שאירע לו עשרות ומאות פעמים לאורך הקריירה, הוא שיקר בלי להניד עפעף. נדמה לי שאפילו הביביסטים השרופים ביותר יודעים את האמת, אבל עדיין נעים להם לשמוע את השקר ולהריע לו.
בישראל 2020 של בנימין נתניהו, הרמאים חוגגים בעוד הנגזלים מושפלים ונדחים. השקרנים שולטים והופכים לגיבורי תרבות. לא רק שאין מחיר ציבורי על אמירת שקרים, הולך ומתברר שיש מחיר ציבורי שמשלמים אלה שדבקים באמת.
3. קו מאז'ינו של כחול לבן
בואו ניזכר בימי המו"מ הקואליציוני בין הצוות של הליכוד לצוות של כחול לבן. אחרי שלוש פעמים שבהן לא הצליח נתניהו לנצח ולהרכיב קואליציה - המבוי הסתום הארוך והמסוכן ביותר בהיסטוריה הפוליטית של ישראל - החליט בני גנץ לקפוץ לרוביקון וללכת לממשלת רוטציה עם נתניהו. אין לי בדל של ספק שהמניע של גנץ היה פטריוטי נטו. הוא, בניגוד לנתניהו, חשב על המדינה. לא על עצמו. נתניהו, שהטיף לאהוד אולמרט להתפטר כי "מנהיג השקוע עד צוואר בחקירות לא יכול לקבל החלטות ולנהל את המדינה", המשיך להיאחז בקרנות חיינו ועתידנו במקום הזה ואיים לגרור את כולנו איתו לתהום הנשייה. אז גנץ החליט לשים לזה סוף.
העסקה הייתה פשוטה: גנץ נותן לנתניהו את המפתחות להמשך ישיבתו בראשות הממשלה (שנה וחצי) ואחר כך כהונה כ"ראש ממשלה חליפי" (עוד שנה וחצי, עם אופציה להארכה). בתמורה, יש רוטציה וממשלה פריטטית. בטרם החתימה עשו גנץ ואנשיו סבב שיחות חשאיות עם אנשים שעבדו עם נתניהו. אני מדבר על האנשים הכי קרובים והכי בכירים שהיו לנתניהו בעשור האחרון. כולם, כל אחד ואחד מהם, אמרו את אותו הדבר: לא. אל תעשו את זה. הוא ירמה אתכם. הוא נוכל. הוא יחתום ולא יהסס להפר את החתימה ולבעוט בהסכם ברגל קלה דקה אחת אחרי. ראו הוזהרתם.
הם התלבטו, התחבטו, כססו ציפורניים והחליטו ללכת בכל זאת למהלך ההיסטורי הזה. גנץ ישב עם נתניהו בלא מעט פגישות חשאיות וספג לכל אורך קומתו את הקסם הביביסטי ההוא. כשהוא רוצה, נתניהו הוא מאהב לטיני. ינגן סרנדות תחת המרפסת, יבטיח הבטחות, יפליג הפלגות בדמיון, יעשה הכל (רק לא יביא מתנות, כמובן). אז גנץ האמין לו.
אבל הכח"לניקים לא החליטו להסתפק באמונה. הם החליטו לייצר מבנה חוקתי מבוצר שלא יאפשר לנתניהו להפר את ההסכם. "למה ביבי הפר את כל ההסכמים שעליהם חתם עד היום?", שאל אותי באותם ימים אחד מאנשי גנץ. לא ידעתי. "כי הוא יכול היה לעשות את זה", הריע המקורב, "במבנה שאנחנו בונים עכשיו, בחוק המפורט שנעביר עכשיו, הוא לא יוכל לעשות כלום. הכל יהיה קבוע מראש. בני לא יצטרך להישבע אמונים לראשות הממשלה בנובמבר 2021. הכל יהיה על טייס אוטומטי. אין יציאה. אין מפלט. את זה הוא לא יוכל לעקוף".
נו, טוב. הביאו את המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לשעבר, אבי ליכט, שיניח את היסודות למבצר האימתני שיכלא את נתניהו בתוך ההסכם. ישבו שבועות ארוכים על הניסוחים. הקימו צוות בשרני של בעלי ניסיון מפוכחים. המציאו את מוטציית "ראש הממשלה החליפי", רק כדי שנתניהו יוכל להתענג על תענוגותיו גם אחרי הרוטציה. כולל מעון שרד, שיירות לרוב, מאבטחים, מכוניות, מנקות במשרת אמון אישית וכו'. דאגו ששניהם יושבעו לתפקיד ראש הממשלה במעמד הקמת הממשלה. דאגו לסעיפי ביטחון דרקוניים, שלפיהם אם מישהו מהצדדים מפזר את הכנסת או מביא להפלת הממשלה, יריבו הופך אוטומטית לראש הממשלה עד הבחירות. זהו, הלך על ביבי. האיש כלוא לראשונה אי־פעם בתוך מילתו. הבטיח, ויקיים. היסטוריה.
אז זהו, שלא. אבי ליכט מבין במשפט, לא בפוליטיקה. היה מי שניסה לשדך לצוות של גנץ את חיים רמון, שועל פוליטי שכבר טיפל בנתניהו בעבר, אבל זה נכשל. אנשי כחול לבן הוזהרו שיש לאקונה. שיש יציאה מהמבוך החוקתי שנבנה כאן. איפה היציאה? שאלו. בתקציב, אמרו להם. כידוע, אם תקציב המדינה לא עובר עד מועד מסוים, הכנסת מתפזרת באופן אוטומטי והולכים לבחירות. את החור הזה אף אחד לא טרח לסתום. "אין בעיה", אמרו הכח"לניקים, "ההסכם הקואליציוני כולל סעיף מפורש שלפיו הממשלה החדשה מעבירה מיד עם הקמתה תקציב דו־שנתי, מה שמייתר את כל הדילמה. ברגע שהדו־שנתי יעבור, אנחנו מכוסים עד סוף 2021, מועד הרוטציה הוא נובמבר 2021 אז ביבי לא יכול לברוח לשום מקום".
מרוב שזה מצחיק, זה עצוב. היה מי שניסה להסביר לאנשי כחול לבן שחייבים לסתום את הפרצה הזו. הם לא הבינו. צריך להעביר סעיף, הציעו, שאם לא עובר תקציב, הכנסת לא מתפזרת והמדינה ממשיכה להתנהל בשיטת 12\1. "הם בחיים לא יסכימו", אמר הוד בצר. גורם אחר בצוות המו"מ של כחול לבן שהתבקש להעביר תיקון כזה ענה ואמר ש"המשחה כבר יצאה מהשפופרת". "ומה אם הוא לא יעביר תקציב כפי שסוכם?", שאלו את הכח"לניקים. הם גירדו בפדחתם רגע, אבל לא התרגשו. "אין דבר כזה", ענו, "יש קורונה, משבר כלכלי נוראי, אבטלה, הוא יודע ומבין יותר טוב מכולם שהמדינה חייבת עכשיו תקציב כאוויר לנשימה. זה כלול בהסכם. יהיה בסדר".
היה בסדר? לא. כחול לבן בנתה את קו מאז'ינו, הביצורים הבלתי חדירים שבנתה צרפת לאורך כל הגבול עם גרמניה. אז מה עשו הגרמנים? פלשו להולנד ובלגיה, עקפו את קו מאז'ינו המושקע ונכנסו לצרפת מהפינה הצפון־מערבית בלי ביצורים. מה שנשאר להם היה לטייל לפריז. ואין כאן שום השוואה בין הגרמנים של 1940 לנתניהו, כמובן, אלא רק בין האסטרטגיה המטופשת של בניית מבצר אימתני שחסר בו קיר אחד, או הקמתם של מגדלי עזריאלי עם גג מפל־קל.
דקה אחרי שהממשלה הושבעה ויצאה לדרך, החלו הרינונים. נתניהו לא המתין אפילו רבע שעה מנומסת לפני שבעט ברגל גסה בכל מה שהבטיח וחתם עליו דקה קודם. גנץ, גבי אשכנזי ואבי ניסנקורן הבינו שאין לנתניהו כוונה להעביר את התקציב בתחילת הקיץ. הם היו צריכים לצאת למלחמה אז, לא עכשיו. הם היו צריכים להתנפל על זה בהתחלה, לרדת עם פטיש 5 ק"ג על השקר כשהיה קומקום קטן ושורקני, בטרם הפך לקטר. אבל הם התברברו.
היחיד שניסה לעשות משהו בסגנון הזה היה אשכנזי, כשהעמיד את האולטימטום המפורסם של "סוף אוקטובר". הבעיה של אשכנזי הייתה שהסתער, אבל לא וידא שגם הפלוגה תסתער איתו. הוא הסתער לבד. גנץ המשיך להתייעץ עם הוד בצר בבונקר הפיקוד. הם מתייעצים שם עד עכשיו. בספטמבר מצבו האלקטורלי של נתניהו היה גרוע ממצבו עכשיו. עוד לא החלו הדיבורים על חיסונים. ביבי היה פגיע. זה היה "התפר בין הארמיות" שאליו היה צריך לפרוץ. אבל הדבר היחיד שבו שקל גנץ לפרוץ באותה עת, היה בכי. ולכן זה גם נגמר בבכי.
אנשי נתניהו במהלך המו"מ היו הרבה פחות פעילים מאנשי כחול לבן. אותם עניין רק דבר אחד: שפרצת התקציב תישאר פתוחה לרווחה. הייתה להם משימה פשוטה והם עמדו בה. הם קיבלו את זה כמעט בלי להתאמץ. הם ידעו שזה מה שמעניין את הקליינט שלהם. רק זה. הם ידעו שכל ההסכמות והחתימות והמנגנונים והתכנונים לא יחזיקו מים. ביבי יפרק את העסק כשיבוא לו, דרך התקציב. הוא קיבל את המפתחות לשלטון מגנץ, אבל לא שילם עליהם. גנב את השלטון ברמייה. והכי מדהים: הוא לא משלם על זה מחיר כלשהו. הח"כים והשרים עלובי הנפש שלו ממשיכים לדקלם שכחול לבן מפירה את ההסכמים. ונתניהו עצמו מתחיל פתאום לתדרך שהעברת תפקיד ראש הממשלה לגנץ בנובמבר הבא תהיה חוסר אחריות, האיש לא בשל לתפקיד, האיש יהיה סכנה ביטחונית.
ארבע שנים גנץ היה הרמטכ"ל של נתניהו. כמות השבחים והקילוסים שספג גנץ מנתניהו אז שקולה רק לכמות הגידופים שהוא חוטף היום. לפני חצי שנה נתניהו חתם על הרוטציה ושכנע את כולנו שזה יקרה "בלי טריקים ובלי שטיקים". פתאום הוא גילה את הסכנה הביטחונית הגלומה בגנץ. פתאום שרי וח"כי הליכוד גילו ש"לא הגיוני ואין לגיטימציה ציבורית להעביר את השלטון למי שיש לו בסקרים רק 9 מנדטים".
אין תחתית לחוצפה של הברנשים הללו. לא מזמן הציע נתניהו לאבי גבאי רוטציה אם יבוא אליו יחד עם עוד 3 ח"כים. אם יהיה חסר לו ח"כ אחד מתישהו, הוא יציע גם לו רוטציה. אבל פתאום מדברים על לגיטימציה, על סכנה ביטחונית, על מה לא. משקרים במצח נחושה, זורים חול בעיני הציבור, וחוזרים הביתה בשלום. נתניהו טס לסעודיה בלי למנות ממלא מקום, בלי לעדכן את מערכת הביטחון, את שר הביטחון, את שר החוץ, וטוען שגנץ הוא הסכנה הביטחונית.
יש במערכת הביטחון מנגנוני הפעלה חשאיים שמצריכים הסכמה ושיתוף מיידיים של ראש הממשלה ושר הביטחון. לא, אני לא מדבר על נשק גרעיני (שישראל מחזיקה על פי פרסומים זרים). כשנתניהו איננו ואף אחד לא יודע איפה הוא, כשהוא בעצם במדינה שנמצאת באופן רשמי במצב מלחמה עם ישראל, כשהמזכ"צים לא מסונכרנים ביניהם, זוהי סכנה ביטחונית. היא גלומה בנתניהו, לא בגנץ. ביו"ר כחול לבן גלומות סכנות אחרות.
4. הודעה בלי כיסוי
ביום חמישי בבוקר עלה אהוד ברק להתראיין אצל ינון מגל ואצלי ברדיו 103. נתן ראיון פצצה, שכלל גם סוג של גיבוי עקיף לסדי בן שטרית, שהשווה את נתניהו בעקיפין להיטלר. ברק טען שלא מדובר בהשוואה להיטלר, אלא לתהליכים ולאמצעים בהם השתמש הרודן הנאצי כדי להשתלט על גרמניה ולהפוך את רפובליקת ויימאר לרייך השלישי.
אני לא מתלהב מההשוואות האלה גם כשמסבירים לי שמדובר ב"תהליכים", אבל לא זה הסיפור. בתגובה לדברי ברק, יצאה מפלגת "הליכוד" בהודעה נזעמת: "אהוד ברק, ממובילי הדגלים השחורים", נאמר בהודעה הרשמית של מפלגת השלטון, "שהואשם לאחרונה בכך שקיים יחסי מין עם צעירה בתיווך חברו הפדופיל המורשע אפשטיין, חצה היום את כל הקווים האדומים...".
מי שחצתה את הקווים האדומים היא המפלגה המתקראת "הליכוד", שאינה אפילו צל חיוור של מה שהמפלגה הזו נועדה להיות במקור. המפלגה של זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין, של יצחק שמיר ומשה ארנס ודוד לוי ואריאל שרון, לא הייתה מעלה על דעתה לפרסם הודעה רשמית שאין בה מילה אחת של אמת. הרי ברק לא הואשם בשום דבר, בטח לא ביחסי מין בתיווך אפשטיין, והרינונים בנושא הזה גוועו כלעומת שהתרוננו. אפס, את "הליכוד" זה לא מעניין. שאלתי את עצמי אם אנשים כאבי דיכטר, ניר ברקת, גדעון סער, יולי אדלשטיין, יובל שטייניץ ועוד כמה שרידים לימי הממלכתיות המתרחקים היו חותמים על ההודעה הזו שמפלגתם לכאורה פרסמה. לא ידעתי לענות לעצמי.
את החלק השני של השבוע בילו הביביסטים בהתקפות נזעמות על ועדת הבדיקה שהקים שר הביטחון גנץ לפרשת הצוללות. גם כאן, מדובר בשקר ברור שידוע לכל הנוגעים בדבר, אבל אף אחד לא מעז להמרות את פיו של דף המסרים היומי. מערכת הביטחון היא קודש הקודשים של הממלכתיות הישראלית. הקונצנזוס האחרון. רכש צוללות, שבא על חשבון מיגון של טנקים ונגמ"שים במערכות "מעיל רוח", הוא עניין אסטרטגי. אין בישראל אדם ישר אחד, ציוני פטריוט אחד, שלא מבין שרק על סמך העובדות שאין עליהן מחלוקת, חובה לבדוק את הפרשה הזאת. ועדיין, הם מתלהמים ומגדפים כאיש אחד את הניסיון לברר מה קרה שם.
נתניהו לא נחקר, לא הועמד לדין, שמו נותר מחוץ למעגל הנחקרים והנאשמים (בכפוף לשימוע), אז ממה כולם מבוהלים? איך הם לא מבינים שהחמאה נמסה להם על הפנים? ככל שיצווחו יותר, כך תיקרע המסיכה מעל פרצופם. את פרשת הצוללות וכלי השיט חייבים לבדוק. אם לא פלילי, אז ציבורי. גם אם צוואתו הפוליטית של בני גנץ תהיה פתיחת משפט נתניהו והקמת ועדת הצוללות, דיינו. עשה את שלו. יכול עכשיו ללכת.