כבר התוודיתי בעבר בטור הזה שעשיתי בוטוקס במצח. אני לא איש של קרמים וטיפוח, להפך. אשתי מאשימה אותי בקביעות בהזנחה עצמית חסרת גבולות. למרות זאת, בעולם של "היי דפינישן" ו"סופר פיקסלים" שבו אפשר לראות את השערה שיוצאת מאוזנו של המגיש התורן, חשוב לנסות לעשות מה שאפשר כדי להיראות סביר - ואני מנסה.

חצי מהתעשייה עוברת את הטיפולים הנ"ל. משום מה רבים מהחברים נבוכים ומסתירים זאת. לי ממש לא מפריע לדבר על העניין. בחייאת, זה הרי כל כך שקוף. כשאתם רואים אנשים בני 50 או 60 עם מצח חלק ברמה של גיהוץ אדים, כנראה שמישהו פה מקבל הזרקות מדי פעם.

הבעיה היא שכנראה הלכתי רחוק מדי. התלהבתי מהלוק הרענן והתפתיתי. מי שמטפל בי, אדם מקצועי שאני סומך עליו, המליץ בפניי בהתלהבות על הזרקה של חומר שאמור להחזיר את הנפח האבוד לפנים. זמן רב התלבטתי. בכל פעם שהגענו לדיון הזה עלה בי חשש שאם אלך על השדרוג הנכסף, אראה כמו ג'ואן ריברס המנוחה ואסיים את חיי כבובה נפוחה מפלסטיק שבמרכזה יושב משהו שמזכיר שפתיים.

יש שחקנים, בעיקר בהוליווד, שאתה מביט בהם ולא מבין למה הם עשו לעצמם טיפול אגרסיבי כל כך, עד שהשתנו לחלוטין ונראו כחייזרים. חששתי. בסוף, אחרי אי אלו שיחות ביני לבין עצמי, אישרתי את המהלך. בחרתי במה שנדמה היה לי כטיפול בטוח וסולידי. מבדיקה שעשיתי התברר שאחוזי ההצלחה בשימוש עם החומר המדובר והמומלץ גבוהים מאוד. נשמתי עמוק ועברתי את הפרוצדורה המתבקשת.

זה לא כאב בכלל. בימים הראשונים היה נראה שהטיפול עובד יופי. לחיי התמלאו ונראיתי כמו גרסה משופרת של עצמי מלפני שנים. מבסוט ושמח התגאיתי בפני כל מי שהיה זמין בוודג' החדש שלי. הציבור התפעל, אבל למעשה עשיתי לעצמי מנחוס. פתחתי עין.

מתברר שאני נמצא בטווח האחוזונים הבודדים שאלרגים לחומר שהוזרק לי. למרבה הצער, מדובר בתרכובת חזקה שמתיישבת למשך כמעט שנה בתוך העור. בדרך כלל אין לי אלרגיות. אני עמיד מאוד. אין אוכל, תרופה או פריחה אביבית שמפריעה לי. חוץ משיער של חתולים (חיה אהובה עליי עד מאוד), יש לי יכולת להתמודד עם הכל, ובגבורה. כאן התברר שהמקרה שונה.

כתגובה אלרגית החלו לאט־לאט להתפתח לי מתחת לעיניים גבשושיות שנראות כמו הכלאה בין נדודי שינה קשים לגירוד מסיבי בעור. מדובר בעניין לא נעים לכל אדם, בוודאי למי שמצטלם לטלוויזיה באופן קבוע. הנפיחויות הללו חמקמקות. הן באות והולכות איך שבא להן, ללא שום חוקיות ברורה. בוקר אחד אני קם בלוק של ג'ון טרבולטה הצעיר, חף מתקלות באזור הפרצוף, ולמחרת הכל נפוח וחזותי מזכירה את זו של שתיין ותיק. בגלל הרנדומליות הזו, ערב־ערב לפני השינה אני מתפלל לאלוהים בתחנונים שיפטור אותי ביום העוקב מהצרה שנחתה עליי.

חוץ מהכשל האסתטי גם התסכול וההאשמה העצמית עצומים, והם מתערבבים זה בזה. למה לעזאזל הייתי צריך את הדבר הזה? למה? מה היה לי רע באיך שנראיתי קודם? בתום ההלקאה העצמית ניסיתי להיות מעשי. עשיתי כל שאפשר כדי להוציא את החומר מגופי. עברתי מלחמה נוראית שבקצה שלה ניצבה לה תבוסה.

עורי חומם עם מכשירים מיוחדים מפחיתי נפיחות ומזרזי פירוק, הוזרקו לי אנזימים שאמורים היו למוסס את החומר הארור וציוד מתקדם שמפזר גלי אולטרסאונד עצבניים טלטל את פניי. אבל העקשן בשלו. לא זז. השתקע וגדל.

חלק מימי הצילום שבהם אני משתתף הפכו לבית משוגעים אמיתי. נוסף להתמודדות שלי עם נוכלים, עוקצים ומרואיינים מורכבים, הראש שלי נודד נון־סטופ למה שקורה לי בפנים, לגבשושיות (שכבר קיבלו שמות משלהן, בכל זאת הן הפכו לחברות צמודות). והצוות - המאפרת, הבמאית, העורכת והצלם - קורסים תחת העומס ועובדים שעות נוספות כדי לשנות זוויות, להוסיף תאורה ולעשות כל קסם אפשרי כדי שחזותי תהיה נורמלית. לא בטוח שזה עובד.

אז אם איראה לכם בכמה מהמשדרים הקרובים קצת מוזר ונפוח באזור העיניים, זה לא מפני שנפלתי לטיפה המרה או שמשבר נפשי קשה מטריף אותי. ממש לא, פשוט לא עמדתי במשימה האנושית הכי בסיסית שיש - לקבל את הזקנה בהבנה ובסבלנות.