לפני כמה ימים קפץ לי בהצעות המיותרות שאני מקבלת מעלי אקספרס סט צלחות עם תמונת רקדנית הבלט של דגה. חיקוי עלוב בכמה דולרים שהזכיר לי עד כמה אני מתגעגעת לבקר במוזיאון. העונג שבניתוק הטלפון באמצע יום חול, רצוי כשגשום בחוץ לטובת שיטוט אטי, שקט, כמעט קדוש במוזיאון גדול שמסדרונותיו נראים כמו טרמינל המוביל לעולמות אחרים. מוזיאון שיש בו את הילת הקודש של היצירות הגדולות מהחיים, לפני שהגיעו לצלחות בעלי אקספרס.
מוזיאון, המקום שבו פיקאסו ישן והרקדנית המקורית של דגה מופיעה כשאיש לא מסתכל, הוא קסם שלא תמיד צריך להתעמק בו. לפעמים, כמו שמישהו כתב לא מזמן בטוויטר, אפשר רק לבהות בתמונה ולחשוב מה רוצים לאכול בצהריים. גם זה מספיק. כשהתקשרתי למוזיאון תל אביב ושאלתי אם הם מוכנים לפתוח עבורי, ולו לחצי שעה, את הבניין שביליתי בו את כל החופשים מבית הספר (וזה הזמן להודות להוריי), כדי לקבל השראה ולצעוק למקבלי ההחלטות שיפתחו כבר, הם נענו בשמחה. אז לא ידעתי שמתגבש מתווה פיילוט לפתיחה ניסיונית של המוזיאונים ושהמוזיאון ייפתח לקהל הרחב השבוע.
מרוגשת בדיוק כמו בפעם הראשונה שעמדתי מול התמונה התלת־ממדית של יעקב אגם בגיל 8 - חיכיתי לאיש עם המפתחות שיפתח עבורי את הדלתות הגדולות. בינתיים, תוך שאני עוברת מהצד הצבעוני של היצירה לצד השחור לבן, יכולתי לשמוע את הד דפיקות הלב שלי ואפילו את המחשבות שרצו בשקט המופתי של מקדש האומנות הריק מאדם. מתברר שהמוזיאון לא ריק לגמרי. התערוכות שעוד הספיקו לשזוף עצמן מול ציבור מבקרים בין שני הסגרים ממשיכות להיות מטופחות כמו צמחים בידי מחלקת הרסטורציה גם בימים שבהם הכל סגור. אומנות, אחרי הכל, היא פרח מוגן.
כיסאות הסדרנים המנומנמים שמבקשים שקט נותרו מיותמים בחללי התערוכות הגדולים. בחדר העצום של האוסף הקבוע של המוזיאון - היכן שתלויים זה לצד זה פיקאסו, רנואר, ואן גוך, טולוז־לוטרק ועוד כאלה ששמם מעורר יראת כבוד בפני המביט והחושק לצלם במצלמת הסלולרי - אין איש שישגיח.
לא היה לי נעים לעשות סלפי עם אחת התמונות הנדירות החדשות באוסף של פיקאסו. את הסלפי אשאיר לחללים שבהם שוכנת האומנות המודרנית, מקומות שבהם החול התערבב כבר מזמן עם הקודש, היכן שיש סאונד וגם אפשר לדבר ולא צריך להיזהר עם הפלאש שהורס את היצירות.
אולי בחדר הצילום או הרישום אעז לתייג את עצמי באינסטגרם, אבל באולם עם אוספי התמונות בעלות מסגרות הנחושת המעוטרות אני לא מסוגלת. לקח זמן עד שהעזתי לבקש מאחת העובדות שעברה במקום לצלם אותי ליד ואן גוך, וכשעמדתי שם, נפעמת עד כמה ציור יכול להביע רגשות, הבנתי שהנה מצאתי עוד משהו לרשימת ה"הכי קרוב לחו"ל" שלי.
כוחות נפש עצומים הייתי צריכה לגייס כדי לא לרוץ כמו אותה ילדה בת 8 שהייתי במסלול המתפתל בין אולמות התערוכה השונים. ועכשיו נוסף אתגר אחר: בניין חדש שהוא יצירה בפני עצמה, עם מדרגות נעות מושבתות וטיול רגלי מאתגר במקום שהניווט בו משול לטיול של כיפה אדומה ביער. בשקט מופתי, עם צמרמורת שחלפה בי בכל פעם שנפתחה דלת כבדה וחושך גדול נגלה בפנים, מציאות התערבבה עם דמיון. פוסטר עצום עם המילה "דמוקרטיה" צבועה אדום החזיר אותי לרגע לישראל מאירופה הקלאסית.
בין הרקדנית שחיכיתי לה, לראובן רובין, הצייר הישראלי שהכי מרגש אותי, לבין המציאות העולמית החדשה בדמות מיצג של ארתור ז'מייבסקי שמתעד הפגנות ברחבי העולם - שמעתי צלילי כוונון כלים של תזמורת. "הזיוף" הכי יפה בעולם. מתברר שבאולם הקונצרטים עשו חזרות לקונצרט דיגיטלי של התזמורת הקאמרית הירושלמית. נדחפתי בלי לבקש רשות.
לא כל המוזיאונים נפתחו השבוע, וחבל. אחרי חצי שעה במקום הרגשתי שהסוללה שלי טעונה במלואה. אומנם אפשר לעשות סיורים וירטואליים ולחיות חיים שלמים מלאים ומספקים דרך מסך המחשב, אבל אין כמו להריח את השטיחים, להרגיש את המזגן, לשמוע את הד צעדיך ואפילו להושיט יד מהוססת לגעת בפסל כשאף אחד לא מסתכל, ולמשוך אותה בחזרה. או סתם לבהות בחנות המוזיאון שמוכרת בין היתר גלויות למזכרת.
אני לא נכנסת לשיקולים הלא ענייניים והלא הגיוניים של קבינט הקורונה, אני רק יודעת שתמיד אמרו לי שנפש בריאה בגוף בריא. אנחנו צריכים לשמור על הבריאות כדי לחיות טוב, אבל מה החיים האלה שווים אם לא יהיה בהם מה שיצבע לנו את הנפש?