1. הערבים נוהרים. קשה להיות ערבי־ישראלי בימים פופוליסטיים כאלה. מהליכוד משודר המסר הקבוע שזו סכנת נפשות לעשות משהו עם הערבים־הנוהרים־לקלפיות, אלא אם כן מדובר בבנימין נתניהו. לו מותר לקמבן מה שהוא רוצה עם מי מהרשימה המשותפת, אבל אם מישהו מהמרכז־שמאל רק מסתכל לעבר הח"כים הערבים, המשמעות היא שהוא חובר בהתמסרות מוחלטת להשקפה של היבא יזבק ולמחבקי המחבלים. חלילה לכם מלהתבלבל: לא רק למרכז ולשמאל אסור לשתף פעולה עם ערבים. גם לנפתלי בנט, אביגדור ליברמן, יועז הנדל וצבי האוזר אסור לדבר עם המשותפת, ואם יעשו זאת הם מסכנים את קיומה של מדינת ישראל.
תמונת הראי של המסר המטורלל הזה היא הרשימה המשותפת, המטורללת לא פחות. אם מי מחבריה רוצה לשתף פעולה עם הימניים, רחמנא ליצלן, כדי להשיג משהו למען המגזר מהמפלגות ששולטות בישראל למעלה מעשור - זה נורא ואיום. זו סיבה לפיצוץ קולוסאלי של הרשימה ולפיצול לאלפי רסיסים.
מילא הביביזם, שמסרים חסרי רצף הגיוני הם הבסיס לפולחן האישיות שהוא מקדש, אבל מה הסיפור של הערבים? סקר שפורסם השבוע שאל ערבים־ישראלים - מה אתה חושב על שת"פ פוליטי עם הימין תמורת הישגים למגזר? 58% אמרו שהם תומכים, 33% התנגדו, ולשאר לא הייתה דעה. הנושא הפלסטיני, שגורם לחברי המשותפת להחרים כל דבר שזז, נמצא בערך במקום השמיני בסדרי העדיפויות של המגזר. אז למה שלא יתחילו לשתף פעולה עם הפוליטיקאים היהודים כדרך חיים?
אגב כך, מן הראוי להכניס גם את חוסר ההיגיון של המצביעים היהודים של המשותפת: הם מצביעים כסוג של "דווקא" לימין, מתנגדים לכל שיתוף פעולה איתו, מתעלמים באלגנטיות מרחשי האנטי־להט"ב ברשימה ומסדרי העדיפויות של הציבור הערבי־ישראלי, ועם כל זאת עדיין מאמינים שהם מצביעים עבור דו־קיום.
2. הגינות בסיסית. אוהבי נתניהו נוהגים להתרעם על המפגינים נגדו: הרי הליכוד קיבלה הכי הרבה קולות, מותר לנתניהו לכהן כראש ממשלה על פי החוק, וגם בג"ץ אישר - אז איך המפגינים טוענים שהם בעד שלטון החוק? הבעיה האמיתית היא בעצם הצגת השאלה בצורה כזו. היא לא באמת הגיונית כפי שהיא מנסה להישמע. אם כבר, הניסוח הזה מראה שמשהו בהגינות הבסיסית שלנו קצת נדפק. הליכוד קיבלה הכי הרבה קולות בסבב השלישי של הבחירות, אבל לא בסבב הראשון והשני. זה אומנם בסדר שנתניהו יכהן כראש ממשלה על פי החוק, אבל כראש ממשלה פריטטית, שוויונית, עם רוטציה מובנית. וכן - בג"ץ אישר, כל עוד נתניהו לא יהיה מעורב במינויים שמייצרים ניגודי עניינים בשל מצבו המשפטי, ואין הסדר ניגוד עניינים כזה.
כל זה - לפני שדיברנו על העובדה שישראל מתנהלת ללא תקציב כבר שלוש שנים, ועל התעקשותו של ראש הממשלה שלא להעביר כזה, אף שבהסכם הקואליציוני נכתב שתקציב דו־שנתי יאושר מיידית. הסיבה: אי־אישור תקציב מהווה נקודת יציאה מהסכם הרוטציה, שרק בזכותו הייתה לו בכלל אפשרות לכהן כראש ממשלה מלכתחילה.
לו מועמד מהמרכז־שמאל היה מתנהל כך, אוהדי נתניהו היו מתחרפנים, ובצדק. מה שמצדיק עבורם את ההתנהלות הזו הוא לכאורה "צביעות השמאל", ש"מגיע לו" שיחזירו לו בחוסר הגינות. אבל מי זה בכלל השמאל? הרי רוב מצביעי כחול לבן הם מרכז או ימין־לייט, ומשמעות ההתנהלות הזו היא שהצבעתם אינה רלוונטית. נזרקה לפח. תומכי נתניהו מתרעמים על כך שלכאורה "לא סופרים" את הבחירה שלהם, אבל בהצדקתם את ההתנהלות הנוכחית, דווקא הם שלא סופרים את כל שאר המצביעים.
בעצם, כל מה שדרוש זה רק מעט הגינות בסיסית. הרי אפשר להודות שההתנהלות הנוכחית פוגעת בהגינות שלנו זה כלפי זה, ועדיין לומר - אני ימני, ואני בכל זאת בעד נתניהו כי לדעתי כרגע אין אלטרנטיבה. אבל למה להצדיק את חוסר ההגינות? במה זה עוזר? כשחוסר הגינות הופך לנורמה, מתישהו זה יחזור לכל אחד מאיתנו. גם לאלה שהצביעו ליכוד. וכן, אי אפשר לסיים אמירה כזו בלי הצד השני של המטבע נטול ההיגיון: פיזור הכנסת עבר השבוע בהצבעה טרומית, משום שאין תקציב. זו אכן סיבה טובה, אבל אם תפוזר הכנסת, איך יעבור תקציב? הוא לא יעבור, לפחות עד ספטמבר 2021. עוד קצת פחות משנה.
3. אז איך לעזאזל ממשיכים. כמה אנרגיה הוצאנו בשנתיים האחרונות על כן בחירות / לא בחירות; על כן ביבי / לא ביבי; על כן ימין ושמאל / אין יותר ימין ושמאל. ומשום מה לא התעכבנו על שאלה אחת שהיא המהות של הכל: איך תתקיים פה משילות טובה לאורך זמן? הרי ברור למדי שמשהו לא עובד. אנחנו תקועים כבר יותר משנתיים בשידורים חוזרים של בחירות ללא מנצח וללא ממשלה מתפקדת עם מנדט ציבורי, והולכים תכף לעוד סיבוב באמצע משבר לאומי, בלי שנעשה שינוי כלשהו. הרי אם שוב ייווצר תיקו כזה, למי יהיה מנדט ויכולת לשלוט?
גם לפני הפלונטר הייתה לנו בעיית משילות. משלא הוצע לה פתרון רציני, היא רק החריפה. השלטון הישראלי אינו יכול לתפקד כשהוא מפוזר בשברי מפלגות, שכל חבר בהן הוא אינדיווידואליסט שפועל לקידום השקפת עולמו האישית. מצד שני - הוא גם אינו יכול להיות שלטון יחיד. עדיין, כרגע יש לנו מופע יחיד של אדם שלא קיבל מנדט מהציבור להיות ראש ממשלה יחיד, אבל הפתרון היחיד שהוצע הוא הורדת אחוז החסימה. ההורדה הזו אולי תשרת פלוני או אלמוני עם אינטרס פוליטי מסוים, אך היא לא תפתור את בעיית המשילות. להפך. הורדת אחוז החסימה רק תפזר יותר את הכוח, תאפשר יותר סחטנות ותחריף את בעיית המשילות הקיימת ממילא.
מנהיג הוא לא מי שיתחמן הכי טוב כדי להשיג יתרון מקומי, שבסוף ישאיר אותנו בפלונטר. מנהיג הוא מי שיצביע על הבעיה האמיתית של המשילות בסיטואציה שנוצרה, וגם יתחיל לפעול בנחישות ובעקביות לעבר פתרונה. כן, ברור שזה הסבר לא מספיק קליט ופופוליסטי, אבל זה בדיוק העניין. המנהיג הבא של ישראל לא יהיה פופוליסט. הפופוליזם עובד כשהוא מיוחד, אבל אצלנו הוא כבר פשה בכל. הוא כבר לא יוצא דופן, הוא לא עושה הבדל והוא בטח לא מיוחד. הוא כלי משחק שחוק, שמביא בעיקר לבזבוז אנרגיה ומשאבים - והוא מוצה. מה שדרוש הוא החזרת מעט היגיון לפוליטיקה, ומנהיגות שלא מטלטלת את הספינה, אלא מכוונת ביד בוטחת את המשך דרכה של המדינה.