ביום שני השבוע פרסם משרד החוץ של איחוד האמירויות גינוי על חיסולו של ראש תוכנית הגרעין האיראנית מוחסן פחריזאדה. לכאורה, מה יכול להיות מעניין בגינוי? בפועל, מסתירה ההודעה התרחשות שלמה מאחורי הקלעים הנוגעת ישירות לישראל.
"פשע מביש", כינתה אבו דאבי את ההתנקשות בחייו של הבכיר האיראני, והזהירה מפני התלקחות סכסוך חדש באזור. הישראלי הממוצע שומע את הודעתם ותוהה, האם אלה ידידינו החדשים? הרי הדיו על ההסכם לכינון יחסים איתם טרם יבשה, ויכול כל בר דעת, גם האדונים מאבו דאבי, לחשוב כי ישראל מסתתרת מאחורי מותו של הבכיר האיראני.
הודעת הגינוי נועדה לטהרן, אבל כדאי שגם אנחנו נטה אוזן לדאגותיה של איחוד האמירויות, העולות מבין שורותיה. אומנם ידה לא לחצה על ההדק, ולמרות זאת, יש לה סיבות טובות לחשוש מפני נקמה איראנית.
סרטון איראני מזירת החיסול. צילום: רשתות חברתיות
נסו לדמיין כיצד נראית המציאות האזורית במבט מטהרן. שלוש מדינות ערביות - סעודיה, איחוד האמירויות ובחריין הקטנה - מאוחדות באיבתן כלפיה. השלוש האלה קיבלו בחודשים האחרונים צמד מתנות בזו אחר זו, המעניקות להן יתרון מוחשי על השכנה הגדולה. הסכמה אמריקאית להצטייד בנשק מתקדם, ובראשו מטוסי קרב מהטובים בעולם. כאילו לא די בכך, נרשמה התקרבות דרמטית ביחסיהן עם ישראל, ובקרוב יתנופפו דגליה על אדמת המפרץ. על המבנה המאיים הזה מנצחת ארה"ב, האורבת לטהרן כל העת עם שפנים חדשים בשרווליה.
בעוד האיראנים חוזים בחגיגה הזו ותוהים כיצד לצמצם את האיום המתרחב, נחתה עליהם מכה נוספת. חיסולו של פחריזאדה איננו רק פגיעה בפרויקט הגרעין. הוא מראה כי האויב מהלך בחופשיות בחצרו הפרטית של המשטר ועושה בה ככל העולה על רוחו. הגרעין האיראני איננו רק אמצעי מלחמתי. הוא בעיקר פוליסת ביטוח לקיומו של המשטר ולביצורו. מדינה גרעינית זוכה ליחס של יראה וכבוד במועדון העולמי. בהיעדרו של הגרעין, אין דבר שיעמוד בפני מי שירצה להשמיד את המשטר, כפי שקרה לסדאם ולקדאפי. והנה, לא רק שהאויב הגיע לראש התוכנית, אלא הצליח להכות ולברוח, באופן המעלה חשד כי קושרי קשר סייעו לו מבפנים. תארו לכם שסוכני אויב היו פועלים בתל אביב, הורגים אישיות ישראלית בכירה ומסתלקים בלי להותיר סימן.
אל מחול החרבות הזה נקלעה אבו דאבי. בשבוע שעבר כתבתי כאן כי האמירותים סולדים מהפטפוטים בישראל על כך שהם ואנחנו התלכדנו יחד בגלל אויב משותף. חזרה ישראלית על המסר הזה מבטאת כלפיהם חוסר רגישות. הרי איראן היא שכנתם. והיא לא נחמדה. לא חלפו כמה שעות מפרסום הדברים, וחייו של המדען האיראני באו לקצם. מה יחשבו האיראנים, אם לראייתם הישראלים הורגים להם אישיות בכירה רגע אחרי שהתפארו כי ההתקרבות לאיחוד האמירויות נועדה לשרת את מאבקה בהם.
טהרן חששה מההתחממות בין אבו דאבי לירושלים כבר מהרגע הראשון. היא הבינה כי מאחורי החיוכים עלולה להסתתר גם התקרבות ביטחונית. משום כך, הקדימה והעבירה מסר מאיים לאמירותים בפרוץ חגיגת השלום: היזהרו משיתוף פעולה עם הישראלים במזימותיהם נגדנו. לאיחוד האמירויות יש הרבה מה להפסיד אם איראן תחליט לבצע בשטחה פיגועי נקם, בתגובה על חלקה במבצע ישראלי זה או אחר. לא צריך יותר מכמה כאלה. תיירים יברחו, משקיעים ינוסו, וגן העדן הנוצץ שהם הקימו בלב המפרץ ימצא את עצמו במצוקה בלתי מוכרת.
את כל זה יודעים היטב גם באיחוד האמירויות. את האיומים מאיראן, הזעם הנקמני בעקבות רצח המדען, ואת החינגה הישראלית שהפכה אותם למשת"פים עוד לפני שנחת אצלם התייר הישראלי הראשון. יודעים ופוחדים מנקמה איראנית. הודעת הגינוי שיצאה משם השבוע נועדה לצמצם את חרון אפה של טהרן. היא נראית כטקסט שגרתי, אפילו משעמם, אבל רחוק מכך. היא מבטאת חרדה לאומית. התגובה הזו אף מסבירה מדוע חֲפֵצה איחוד האמירויות כל העת בנשק מתקדם. שלום עם הישראלים זה נחמד, גם קרבה לסעודים ולארה"ב. אבל באזור כה נפיץ אתה יכול להיקלע, מבלי להניף עפעף, לעימות של אחרים.
משל הדוגמנית והזקנה
ביום חמישי שעבר הגיעו גבר ואישה לאתר הפירמידות סַקַארָה מדרום לקהיר. היא עטתה בגד מסורתי מכף רגל ועד ראש. הוא היה מצויד בתיק. הם קנו כרטיס וצעדו כמה מאות מטרים פנימה. למרגלות הפירמידות, פשטה האישה את מלבושה וחשפה מכנסי מיני לבנים, חולצה הדוקה, שיער שחור אסוף היטב ועוד כמה קישוטים, כולם בסגנון פרעוני. הוא שלף מצלמת וידיאו. בתוך שניות החלה האישה לרקד בסגנון מפתה, ולעיני עובדי המקום ומבקרים אחרים, צולמה לסרטון תדמית שאותו העלתה למחרת לחשבונותיה השונים ברשת.
בתוך יממה התלקחה מחאת גולשים. הם טענו כי במעשיה פגעה הצעירה במקום ובמורשת הפרעונים. התברר כי המצולמת היא סלמא אלשימי, אחות במקצועה ודוגמנית בעיסוקה, שנוהגת להצטלם במלבושים חושפי טפחיים, וכך גם לקנות את פרסומה. אף שמחאת הגולשים לא הייתה דרמטית ונותרה בגבולות הרשת, החליט מי שהחליט להתלבש על הסיפור. הצלם חוסאם מוחמד נעצר לחקירה, אלשימי עצמה זכתה לביקור משטרתי, והסיפור לבש צורה של מסע רדיפה אחרי השד יודע מה. הוא לא נותר בגבולות מצרים, וזכה לפרסום עולמי.
גולש אלמוני בשם "סאלים" הגיב בעוקצנות בחשבונו בטוויטר. "הביקור שלה", צייץ בערבית, "מעורר את זעמם של המצרים, כי הם רואים בכך סילוף של התרבות הפרעונית ושל ההיסטוריה הכבירה שלהם". הוא צירף לדבריו תמונה מטרידה של מצרייה מחטטת בפחים, והוסיף: "אבל אישה באה בימים, שאוכלת שאריות אשפה בגלל עוני ורעב, איננה גורמת להם כעס".
ההנגדה בין הדוגמנית לישישה היא משל ליחסי שלטון והמון. לא רק במצרים, אף שאצלם מגיעים הדברים לידי אומנות ממש. כמה פעמים חשבתם לעצמכם כי פרשה מסוימת בחדשות מבטאת היסטריה מיותרת, בזמן שהדברים החשובים, אלה שמעצבים את עובי לחמנו, אינם נדונים, ודאי לא בכזו שימת לב.
הגולש סאלים ניסח בשני משפטים את תורת הסחריר, ספין. אירוע פעוט מתפתח למפלצת של תכנים וקולות, ובינתיים מוסטת תשומת לבנו מהעיקר. ג'ון לנון שר את זה היטב כבר לפני 40 שנה בשירו "ילד יפה". הוא ביקש להשיא עצה אישית לבנו בן ה־5, אבל דבריו נכונים לכולנו. החיים, אמר, הם מה שקורה בזמן שאתה עסוק בדברים אחרים.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל