ביום ראשון בלילה שמע אריה שיף מערד קולות מוכרים. הוא הציץ החוצה וראה ששוב גונבים לו את האוטו, כפי שעשו שלוש פעמים באחרונה. במצוקתו, הוא ירה לעבר הרכב או לעבר הגנב, האמת - כלל לא חשוב. כך, הפעם הוא מנע את הגניבה ושם קץ אישי לאופן שבו המדינה מפקירה אותו ואת יתר שומרי החוק.
הפורץ, מוחמד אל־אטרש שמו, נהרג, ועל הדרך שם שיף קץ למסע המעללים שלו. אותה חלאת אדם כבר הורשע וישב בכלא על שורת מעשי פשע ושוד, וגם הורשע באלימות קשה ואיומי רצח כלפי אשתו. בנסיבות הנוכחיות, שבהן מדינת ישראל מותירה את אזרחיה לגורלם, מגיע לאריה שיף זר פרחים מכולנו, ודאי שלא מאסר.
שיף, יש לציין, התנדב שנים ארוכות במשטרה, אלא שדווקא במשטרת המחוז הדרומי עשו השבוע מאמצים כבירים לעצור ולהפליל אותו - גמלאי צה"ל כבן 70. הם הביאו אותו להארכת מעצר ונשאו נאומים חוצבי להבות בפני השופטת על המעשה החמור שבו הוא חשוד, על המסוכנות שנשקפת ממנו לחברה כולה.
זו אותה משטרה שמפקירה את תושבי הדרום לצבא הפשע והאלימות ששולט שם. משטרה שתחתיה אין תחנת דלק או קיוסק באזור באר שבע שלא נשדדו באיומי נשק כמה פעמים בשנים האחרונות. שתחת המנדט שלה גניבת מכוניות והתפרצויות לבתים הם שגרה יומיומית, חלק מהרפרטואר העשיר של מעשי השתוללות ואלימות. אלו שכוללים ירי, הצתות ואפילו גניבות מבסיסי צה"ל מול עיני החיילים, שלא מורשים לרדוף ולתפוס את הפושעים. שלא לדבר על השתוללות בכבישים, וכמובן - מעשי רצח והתעללות בתוך החברה הבדואית עצמה, בדיוק כפי שעשה הגנב אל־אטרש כלפי בת זוגו.
בראש משטרת הדרום עומד ניצב יורם סופר, מי שפיקד בעבר בנחישות על כוחות המשטרה שהרסו את עמונה ובתים בעפרה. מהי השקפתו של סופר בנוגע לממלכת הפשע שמתנהלת תחתיו בדרום, אפשר היה להבין מדברים שאמר בחודש יוני האחרון. אז הוא נפגש עם תושבי היישוב רתמים ברמת הנגב, מי שניצבים מדי יום בחזית האלימות והפשיעה הבדואית. אלא שלסופר לא היו עבורם כל בשורות, להפך. "אנחנו לא נהיה כאן כל הזמן, לא נוכל להיות פה לתת מענה מיידי כמו שאתם מצפים", הבהיר. ובמקביל, כדי להצדיק את המורך ואוזלת היד שלו, הוא נשא מילות אמפתיה דווקא כלפי השודדים והגנבים המסכנים, החיים בעוני ואומללות ומקנאים בשכניהם היהודים.
עם השקפה וגישה שכזו ממפקד משטרת המחוז, מה הפלא שאריה שיף נאלץ לירות בשודד האלים אל־אטרש? מה הפלא שכל שומרי החוק בדרום, יהודים וערבים כאחד, לא מוגנים על ידי המדינה, מופקרים לגורלם? מובן שהבעיה לא מתחילה ומסתיימת באימפריית הפשע הבדואי בדרום. במהלך הלילה שבו נאלץ שיף לירות בערד, ירו פושעים ערבים במע'אר שבגליל לעבר סניף בנק במקום, ספורט פופולרי באחרונה מצד ארגוני הפשע הערביים בצפון. הם פצעו עוברת אורח תמימה ובסוף אחד מהם חוסל בידי שוטרים.
כדי ללמוד עד כמה חמורה התופעה, אפשר לעיין בדוח ועדת מנכ"לים של משרדי הממשלה שפורסם לאחרונה. הוועדה מונתה כדי להתמודד עם הפשיעה הקיצונית במגזר הערבי, והנתונים שהיא גיבשה מחרידים. כמות מעשי הרצח שמבוצעים על ידי ערבים היא פי שבעה מאשר אלו שמבוצעים במגזר היהודי. פושעים ערבים אחראים ל־93% מעבירות הירי, 64% ממקרי הרצח ו־61% מעבירות ההצתה בשנת 2018. ההמלצות, מורכבות. הגמגום, מוחלט.
האשמה, אגב, אינה מתמצה רק במשטרה אלא נוגעת גם לגישה הסלחנית של השופטים ולחוסר הנחישות של המנהיגים והמחוקקים. לכן על ההגנה העצמית שנקט אריה שיף יש להחיל פרשנות מרחיבה, שתראה אותו כחלק מהסעיף בחוק העונשין המכונה "חוק דרומי". זהו אותו סעיף שמגן על אדם המשתמש בכוח כדי להדוף התפרצות לבית מגורים או משק חקלאי, גם אם ירה והרג. בנסיבות הקשות ששוררות כיום, חייבים לפרש כך את החוק גם אם יורים בגנב שמנסה לפרוץ או לברוח עם הרכב שלך.
נכון, הפרשנות המרחיבה עלולה לגלוש למקרי קיצון מסוכנים, שיקרבו אותנו למה שהפילוסוף תומאס הובס כינה "מצב הטבע". אלא שזה בדיוק המצב שאליו הוביל אותנו השלטון הנוכחי, שהפקיר את החברה לפשיעה הערבית־בדואית. שהרי לשרי ביטחון הפנים, הביטחון, המשפטים ולראש הממשלה עצמו, יש דברים חשובים בהרבה לעסוק בהם.
בכל מקרה, ראוי שהפושעים יידעו שדמם בראשם. מי שמתפרץ, שודד או מנסה לגנוב רכב, יביא בחשבון שסביר כי לא ייצא חי מההרפתקה העבריינית הזו. עם כל הסכנה שבכך, עדיף שייהרגו גנבי מכוניות חוצפנים על פני המצב שבו אריה שיף, תושבי ערד וכל שומרי החוק היהודים, הבדואים והערבים, חיים בפחד ואימה מפני השתוללות הפשיעה הערבית והבדואית.
נבוא חשבון בקלפי
בג"ץ נעתר השבוע לבקשה של ראש הממשלה, "משיקולים מדיניים", לתת ארכה נוספת לפינוי ההיאחזות הבלתי חוקית הערבית בחאן אל־אחמר. למרות העובדה שכבר שנתיים וחצי קובע פסק דין סופי של בית המשפט העליון שיש לשים קץ לפלישה הבלתי חוקית הזו. בתחילת החודש ניסו שלוחי נתניהו למנוע את הדיון בנושא, שנקבע ליום ראשון האחרון בבג"ץ, אבל דווקא השופטים דחו את הבקשה וכינו אותה "מביכה". רק שראש ממשלת הימין לא אמר נואש ושלח את מחלקת הבג"צים ללחוש לשופטים, במעמד צד אחד, שישנם "שיקולים מדיניים" רבי־חשיבות לא לקיים את פסק הדין. זאת אף שכבר לפני כשנתיים, ב־19 בנובמבר 2018, התחייב נתניהו ש"חאן אל־אחמר יפונה בקרוב מאוד". אכן, כהגדרת שופטי בג"ץ, ההתנהגות של ראש הממשלה מביכה. מביכה מאוד.
מביכה לא פחות מבחינת נתניהו, הייתה הופעתה המרשימה השבוע של השרה עומר ינקלביץ' מכחול לבן, במאהל המחאה של אנשי ההתיישבות הצעירה ביו"ש, המכונים מאחזים. אלו שנתניהו מונע את הסדרת מעמדם כבר הרבה שנים והם חיים בתנאים איומים. השרה ינקלביץ' אמרה את הדברים הבאים: "חלוצים יקרים, חשוב לי לומר שהגעתי לתמוך בכם ולעמוד לצדכם במאבק הצודק שלכם. חשוב לי לומר ששר הביטחון וראש הממשלה החליפי בני גנץ תומך ונותן גיבוי מלא לשר מיכאל ביטון במהלך ההסדרה של ההתיישבות הצעירה. צריך לשים קץ לשיח השנאה כלפי המתיישבים ביו"ש ואין שום סיבה שתחיו בתת־תנאים". מילים עוצרות נשימה.
מביך לא פחות מבחינת נתניהו והליכוד היה המינוי השבוע של קובי אלירז ליועץ מיוחד של ועדת החוץ והביטחון למאבק נגד השתלטות הרשות הפלסטינית על שטחי C. מינוי שנעשה בגלל אוזלת היד של ממשלת נתניהו במשך שנות שלטונו הארוכות. אוזלת יד, אם לא מגמה מכוונת. והנה, מי שמינה את אלירז, גם הוא איש כחול לבן צביקה האוזר, בעצה אחת עם יריבו של נתניהו בליכוד גדעון סער.
אלירז הוא זה שנתניהו פיטר ממשרד הביטחון למרות, ואולי מפני, שהוא אחד האנשים היחידים שמכירים לעומק את השטח, איש התיישבות אמיתי. יש הטוענים שאלירז הועף כיוון שהתנגד למריחת הזמן המכוונת של נתניהו בפינוי חאן אל־אחמר. עכשיו, כשמסתמן שסוף־סוף הולכים לבחירות, חשוב לזכור גם את זה לבנימין נתניהו. לא לשכוח ולא לסלוח.