אז ירדן בתי הבכורה, שכל חייה אני קורא לה פוצו, מתחתנת בשבוע הבא. כן, אני ילד מזדקן. בעוד שנה־שנתיים אהיה סבא, וזה כבר חתיכת מטען לאחד שכל חייו לא ידע איך מסתדרים עם אחריות.
אמא שלה, שורק'ה "הסוהרת", שלחה לי אתמול בוואטסאפ תמונה מהחתונה שלנו. זה קרה לפני 36 שנים ורואים בה ילד עם ערימת תלתלים על הראש ומבט חודר, של אחד שלא מבין את תפקידו באירוע. הסוהרת ניהלה את הכל כבר אז. היא לא שירתה בצה"ל, כי חייתה עם משפחתה באמריקע. אבל אם שורק'ה הייתה מתגייסת, היא לבטח הייתה המג"ד הראשונה בצה"ל.
"אמא שלך סוחבת את כל האוויר מהחדר", אמרתי לפוצו, כאשר ישבנו בבית הכנסת שבו תתקיים החתונה והיא חילקה קבוצת פקודות לאנשים סביבה. "אתה צודק, אבא. תיכף אני קופצת עליה, לאישה הזו אין גבולות. יש לי כבר סחרחורת ממנה, איך היא מפקדת על הבוקר", השיבה הבת שלי, שמבינה אותי מיד, במבט. "שורק'ה, תני לבנאדם מנוחה. את לא רואה שהוא שוקל להתאבד כבר מהפקודות שלך? אני יוצא החוצה למדרגות, כמה זמן עוד תקדישי לגודל השולחן ולכיסאות? אני רוצה לדעת עכשיו".
אבל הסוהרת לא לוקחת שבויים. "רון, זו החתונה של הבת שלך. שניכם יושבים ומסתלבטים עליי, אבל צריך כאן מבוגר אחראי, מישהו שיקבל החלטות, וזו אני". אורי, האיש של הקייטרינג, חייך חיוך גדול. "אני לא מתרגש, זו העבודה שלי. אני רגיל להורים שמתרגשים ודואגים. אל תדאג לי, הכל בשליטה", הוא אמר.
הבטתי בו, באמת צעיר נחמד ומלא רצון טוב. "מה שהכרת עד עכשיו, זה לא הבקרוב של הסרט. כאשר הסוהרת תסיים איתך, אתה תשקול הסבה מקצועית. אני מכיר אותה ארבעה עשורים, אתה רק ארבע דקות. המלצה שלי: כדור קטן, עושה כיף גדול. אני במקומך הייתי בולע כבר עכשיו", אמרתי ויצאתי לשמש ולאוויר המרגיע.
# # #
ישבתי על המדרגה, הצתתי סיגריה, ונזכרתי איך הכל התחיל. נובמבר 1983, חזרתי ממילואים בצור שבלבנון. נפגשתי עם חברים, ושורק'ה, שבאה לביקור בארץ, הייתה שם. חברה משותפת הכירה בינינו, והמשפט השני שלה היה: "אני צריכה שתקפיץ אותי למסיבה בירושלים". התאוששתי יחסית מהר מההיילם, ואמרתי לה שהיא תפסה אותי ביום טוב, אז אני מוכן להקפיץ אותה לתחנה מרכזית, כדי שתתפוס מונית שירות. היא צחקה ואמרה: "יפה לך, אבל אל תדאג, אתה עוד תנהג אותי כל החיים".
כעבור שלושה חודשים היא שאלה "מתי מתחתנים?". עניתי "בינואר, כי זה חודש טוב. רק לא בינואר הקרוב, כי אני עמוס. בזה שאחריו, או אחרי אחריו. לא צריך למהר". אז היא החליטה על אוגוסט, וכמובן הפיקה את הכל לבד. אני קצת נבהלתי פתאום, אז ירדתי לחבר'ה בקיבוץ טללים לסדר את הראש. ביום החתונה חזרתי לעיר, שורק'ה גררה אותי לליאופרד, חנות בכיכר המדינה, כדי לקנות לי חולצה לאירוע. "אני רוצה לבוא עם חולצת ערבה", אמרתי לה, "אני לא אוהב כפתורים".
היה לה מבט מקפיא בעיניים. "רונצ'ו, אתה לא עושה שטויות. המשפחה שלי הגיעה מניו יורק, אני אלבש שמלה שעלתה 5,000 דולר, ואתה רוצה לבוא בלי שרוולים ועם הג'ינס הקרוע? תיזהר ממני". האמת, הייתי מסטול מדי בכדי להבין את המשמעות של שתי המילים האלה: "תיזהר ממני".
בערב גררו אותי החברים לחופה בגן של בית סוקולוב. היה לי רעד חמור בברכיים. אמא שלי עמדה בכניסה וראתה את החבר'ה סוחבים אותי מהאוטו, ואמרה אז משפט בלתי נשכח שהונצח גם בווידיאו: "רוני, מה זה? שוב פעם אתה על הירואין?", ויובל, חבר שלי, ענה לה: "מה פתאום הירואין, שרה? סידרנו לו קצת ת'ראש כי הוא נורא פוחד. אבל דברים קלים באמת, לא משהו רציני".
אוקצור, נתתי לשורק'ה הסוהרת 20 שנות חיים ושתי בנות מדהימות. וענונו ישב פחות, על פשע חמור הרבה יותר.
# # #
פוצו הגיעה למדרגות לברר אם אני בסדר, ואם אני רוצה לשתות משהו. "פוצו, מה קורה עם אמא? היא סיימה כבר את ההנחיות לעיצוב? תארי לך מה היה קורה בגן עם 500 אורחים". הילדה צחקה וענתה שהיא כבר בשלב המפות על השולחן, אז התקדמנו. "אבא, תקשיב לי רגע. אושר כל החיים עם טריקו שחור. הוא לא בעניין של חליפות, זה יפריע לך אם הוא ילבש חולצה לבנה?". צחקתי מהשאלה. "פוצו, מבחינתי הוא יכול להגיע עם גופייה. שילבש מה שנוח לו. ממתי אני כזה אופנתי? תגידי לו שזה עליי, אני מאשר". היא הייתה מרוצה מהתשובה, רק הוסיפה: "אז דבר עם אמא, שגם היא תאשר".
אמרתי לה שתקרא לאמא החוצה, כי אני מקבל קהל רק בחוץ. שורק'ה הגיעה, הייתה מבסוטה מהזולה שבניתי לי על המדרגה. "תקשיבי לי, הילד ילבש מה שבא לו. הוא לא בקטע של בלייזרים ושטויות. תגידי לו שזה בסדר ושהכי חשוב שירגיש נוח. הילדים לא בנויים לתכתיבים, אני רוצה שיהיה להם נוח וקל בראש. זהו, את לא צריכה לקבוע כל דבר, סיכמנו. יאללה, מתי את משחררת אותי, יש לי הרבה דברים על הראש".
אבל זו הסוהרת, והיא הרי לא לוקחת שבויים. "זה בגללך. אתה משדר להם שזה בסדר. אני מקווה שלא תבוא בטרנינג, כן? אני אדבר עם כיפוש, עליך אני לא סומכת. אני רוצה שתלבש חולצה עם כפתורים".
עוד פעם כפתורים, צחקתי לעצמי, אבל בסדררר, שתדבר עם כיפוש. דווקא חשבתי להגיע חגיגי עם ג'ינס שחור וטריקו לבנה, ממש חגיגית לאירועים מיוחדים; אפילו לנעול מגפיים, בכל זאת מחתנים את הילדה שלנו. אבל למה להתווכח עכשיו? עדיפה סליחה בסוף, מאשר רשות בהתחלה.
# # #
פוצו ובח"ל אושר הכירו לפני שש שנים, בגיל 24. הוא בחור מדהים. לפוצו אומנם יש גם את הגנים שלי, אבל ההכלאה עם הגנטיקה שירשה מהסוהרת גרמה לכך שהוא עבר טירונות קשוחה עם מסלול לוחם והכשרה שנמשכה כשלוש שנים. ואז התחלתי לשאול מה הלאה. אני ליברל גדול כשמדובר בילדים של אחרים. עם הילדים שלי אני פרימיטיב.
"פוצו, איך אתם מתקדמים?", שאלתי את הילדה, "מתי אתם מתחתנים?". היא אמרה לי שטוב להם. "אבא, לא צריך להתחתן. העולם השתנה, רק אתה לא. טוב לנו ככה, אנחנו בונים חיים, הכל בסדר".
אמא שלה הזהירה אותי לא ללחוץ עליהם. "תן להם זמן, רונצ'ו. הכל בקצב שלהם, זה לא כמו שאנחנו היינו צעירים". השבתי לה שעבר מספיק זמן בזוגיות שלהם, וצריך להתקדם. "אני כל החיים שלי ברחוב, שורק'ה. ברחוב יש כללים ברורים: נשואים, או לא נשואים. אני בטח לא אלחץ, אבל תסבירי לילדה את השקפתי. את טובה בזה".
עבר זמן והם החליטו שצריך להתחתן, אבל משהו סמלי כזה, בלי טקסים דתיים. שוב השתלטה עליי הפרימיטיביות, ואמרתי להם שאני מאושר בשבילם, רק שיהיה רב. אמיתי כזה, מהרבנות, כפי שהוריי והוריה של שורק'ה התחתנו, וכפי שאני התחתנתי עם הסוהרת ועם כיפוש. ודתי אני לא, והם הרי יודעים עד כמה אני לא.
פוצו עוד ניסתה להתווכח ולטעון שהיא רשאית לבחור איך לחיות את חייה, ואז השתמשתי בנשק יום הדין, שהמציאו בפולין, אף על פי שאני מתעב את זה. "פוצו, את צודקת, גם אושר צודק. אז תתחתנו בחתונה דתית בשביל אמא ובשבילי. עוד ג'סטה אחת בשביל ההורים, וכבר עשית לא מעט ג'סטות בשבילנו"; ובשביל לשמור על הפאסון הליברלי אצל הבת שלי הוספתי: "את יודעת שבשבילי זה כלום, אבל לאמא שלך זה מאוד חשוב". ידעתי שאם וכאשר הילדה תסתער על הסוהרת, הן יסתדרו. הן תמיד מסתדרות, והכי חשוב שאני בסדר עם כל הצדדים המעורבים.
וכך היה. הבעיה הייתה עם הקורונה, סוג של מלחמת עולם, בלי כדור אחד שנורה. איך בדיוק מקיימים חתונה עם 20־30 נוכחים? השארתי לשורק'ה ולילדים להחליט מה הם רוצים, מה שיחליטו אני בעד. ברגע שהוחלט על בית כנסת, נרגעתי. מקום מסודר, יקפידו על הנהלים בזמן קורונה, הכל טוב.
פוצו הפתיעה אותי כשהסכימה לטקס הפרשת חלה, לבקשתה של שמחה, אמא של אושר. הוא כמעט נחנק, אבל זרם עם רצונה של אמו. כמובן שלא נכחתי באירוע, שהוא לנשים בלבד, אבל מסרטונים בוואטסאפ ששלחה לי כיפוש מהאירוע, למדתי שהרבנית ברי סימון בירכה את בתי השנייה יולי, שיימצא לה גם זיווג הולם. אני זוכר את ברי כרקדנית בטן, ונכחתי בהופעות שלה בעבר, אבל כיום היא צדקת גמורה. ובמקום שחוזרות בתשובה עומדות, צדיקות גמורות אינן עומדות.
שאלתי את פוצו איך הסכימה לטקס הפגאני הזה, והיא ירתה מיד: "גם כיפוש השתתפה בטקס הפרשת חלה לפני שהתחתנתם. עשיתי את זה בשביל אמא של אושר. זה עשה לה טוב, אני מאושרת בשבילה". שאלתי את כיפוש אם הייתה בעבר בטקסים כאלה. "כן, מאמי. בגלל טקס כזה פגשתי אותך". הייתי המום, זכרתי שהיא נסעה לקבר של רבי נחמן באומן, ואפילו שאלתי אותה אז מה הוא אמר לה, אבל עד כדי כך להשקיע בשבילי?
אבל עכשיו אנחנו כאן, על מדרגות בית הכנסת, והגענו כבר לשלב התפריט, עם אורי. הסוהרת התחילה "אני רוצה שיהיה....", והתערבתי מיד. "שורק'ה, את עושה לי סחרחורת. בואי נשמע את הבנאדם מה הוא יודע לעשות, אחרי זה תתחילי עם הרצונות שלך. זה יקרה אחרי שאלך, כי אני כבר שעה וחצי פה, ונגמר לי האוויר".
אבל ברגע שהוא התחיל במשפט: "אני יודע מה טוב בשבילכם... יש לי ניסיון...", התחלתי לרחף. תמיד אנשים יודעים מה טוב בשבילי, כאשר אפילו אני לא יודע מה טוב בשבילי.
כתבתי וואטסאפ לרמבו, שיעודד אותי. "עזוב אותך משטויות, קוף. עוד מעט זה נגמר ואתה חופשי", הוא ענה והמשיך: "תחלום על עוד רבע שעה, שאתה כבר באוטו, דוהר לקפה. אין סיוט שלא נגמר, גם זה ייגמר. תן לשורק'ה לנהל סולו את האירוע. אני מכיר אותה והיא מבינה בזה, ואתה הרי לא מסתדר עם אחריות. אני מהבית מדמיין את השפת גוף שלך. תזרום, עוד עשר דקות תקום ותגיד את המשפט שלך: 'מיציתי, הייתי פה', ותתפייד מהר".
# # #
ברקע נשמעו מילים על דגים ושאר מזונות, ואני עפתי בראש לאחור במנהרת הזמן. ליום שפוצו נולדה בבית החולים לנוקס היל בניו יורק. איך שעמדתי ליד הרופא המיילד, ד"ר נסלזון, מהגר משוודיה. הוא הזהיר אותי לפני, וביקש שאעמוד לצדה של האמא היולדת. "תרגיע", אמרתי לו, "השתתפתי בהרבה לידות של בדואיות כחייל בסנטה קטרינה. אל תדאג". אבל כאשר פוצו הגיחה לעולם בשעה 9:57 שעון ניו יורק, הסתובב לי הראש ונפלתי על הרצפה הירוקה.
שורק'ה אמרה אז: "אוי רונצ'ו, אתה כל כך דביל", והרופא, שהיה ננס לעומתי, אבל עם זרועות מפלדה, הניף אותי בתנועה אחת, השכיב אותי על מיטת גלגלים שהייתה בחדר הלידה, ואמר לצוות שלו: "קחו אותו החוצה, פאקן יזראלי". אף שהתאוששתי מהר, האח לא נתן לי לרדת מהמיטה, וגלגל אותי החוצה. שם עמדה חמותי לילי, ואת המבט שלה ואת תנועת הייאוש ממני לא אשכח לעולם.
פוצו יפה כמו השמש. בלונדית עם עיניים כחולות וחיוך כובש. היא אתגרה אותי לא מעט. לקח לה זמן להבין שכל תעלול שתבצע, אני ביצעתי הרבה שנים לפני, ובהרבה יותר מקצועיות. השומר בתיכון עירוני ה' היה על הפיי־רול אצלי, ובכל פעם שחתכה מבית הספר, כי הים מעבר לכביש - ומי אם לא אני מבין אותה - הייתי מקבל דיווח אונליין.
את העבודות שלה בבחינות הבגרות אני כתבתי. בצבא ביליתי איתה חצי מהטירונות, כולל השמירות במחנה 80, כי היא הודיעה לי שאם לא אגיע, היא מוסרת את הנשק לאויב. וגם לקורס שוטרים נסעתי שלוש פעמים בשבוע, וגם לשיבוץ במשטרה. הפעלתי את כל הקשרים האפשריים. דווקא בלימודים האקדמיים היא הפתיעה אותי בשקדנות, בהשקעה ובציונים הגבוהים עד לסיום.
ועכשיו היא מתחתנת, ואני רק מאחל לה את כל הטוב שבעולם. מגיע לה. לא קל להיות בת של אבא כמוני, שרב עם כל העולם ואשתו, והיא ואחותה רואות את הכל ברשתות החברתיות. אני מניח שגם ההתמוטטות שלי והליך השיקום המפרך שעברתי הותירו בה צלקת. אבל לפחות הניצחון הקטן שלי מתבטא במציאות שבה היא ויולי אחותה לא מעשנות ולא שותות ולא מתעסקות עם כימיקלים. שאפו, זה לא מובן מאליו.
זהו, באמת מיציתי. הזדקפתי בתנועה מהירה, הודעתי זאת לנוכחים ועפתי מהמקום. הספקתי עוד לשמוע את הסוהרת ואת פוצו מסבירות לאורי: "הוא לא מסתדר עם ישיבות ארוכות. הוא הבין הכל, אל תדאג".
# # #
טלפנתי לברזי, שמחלים מניתוח אחרי ששבר את פיקת הברך. פורסט גאמפ עדיין צועד 18 ק"מ ביום, אבל לאט. "פח, תגיד מזלטוף, פוצו מתחתנת", אמרתי.
הפולני מיד התחיל עם "איך לא סיפרת לי, למה אתה מאוס כזה כל החיים". ניסיתי להסביר לו שהיה קשה להעביר לו מסרים, כי בחודשים האחרונים אנחנו עסוקים באחוזי תפקוד של שריר הארבע־ראשי, ובכמה מעלות ניתן לכופף את הברך; אבל זה לא עזר, הוא המשיך להתרגש. "קוף, אני לא מאמין, לפני רגע עוד גלגלנו אותה בעגלה בקפה אפרטו באבן גבירול. הילדה הזו הייתה ביותר בתי קפה בשנה הראשונה לחייה, מאשר אנשים בני 50 היו כל החיים".
השבתי לו שנכון, היו ימים כאלה, אבל כבר אין בתי קפה. "נו, ואיך החתן", הוא שאל, "הוא התמסר בקלות, או שהיית חייב להפעיל לחץ? אתה יודע הילדים של היום, לא אוהבים להתחייב. הם מפונקים, קוף, זה לא הדור שלנו".
הרגעתי אותו שלא התערבתי. "הוא החליט עצמונית, פח. בא עם טבעת יהלום אובלי כזה. אני רק ביקשתי רב, וזהו". הפח נבהל נורא. "מה ביקשת??? רבבבב?? ממתי אתה כזה מסורתי? מה עובר עליך, קוף? אין שרץ שלא אכלת בחיים, אין חג יהודי שחגגת. יש משהו שאתה לא יודע איך לספר לי? אתה מצטרף לברסלב?". נשבעתי לו שהכל בסדר, אין מקום לדאגה. "שיהיה רב פח. שהילדים יבינו שזו לא עוד פרטייה. יש כאן התחייבות ומחויבות. לא ביקשתי דוב גריזלי, רק רב".
"נו, ואיך שורק'ה? מאושרת? תקשיב לי טוב, דביל. אל תתערב בכלום, תשאיר לה לנהל את האירוע איך שהיא רוצה. מה אתה עשית בחייך חוץ מלנבוח על אנשים ברדיו ובטלוויזיה? שורק'ה אישה רצינית, היא לא כמוך. תקשיב לאברם". הבטחתי לו שהכל יהיה בסדר. פתאום נכנסה שיחה ממתינה. על הצג הסלולרי היה כתוב: "הסוהרת". סיימתי את השיחה איתו וחזרתי אליה. "מהההההה... בלי פקודות, אני מתחנן".
[email protected]