אז חלק מהחיסונים הגיעו לישראל. ראש הממשלה בנימין נתניהו הגיע לנתב"ג להצטלם עם המכולה הקפואה של התקווה החדשה, ועכשיו מה?
גם אם יתקבל אישור מרשות הבריאות בארה"ב - והרי יתקבל אישור גם אם מדובר בציאניד - צריך אדם להחליט אם להתחסן או לא. מה אני יודע על החיסון? כלום, מבחינתי ההסברים הם בסינית. אולי נמתין קצת לראות איך מתחסנים בגילי צולחים את האירוע. אולי יצמח להם זנב? אומנם נסתדר עם האיבר החדש, אבל למה למהר?

האם אתם מתכוונים להתחסן לקורונה? הצביעו בסקר

עכשיו הפאניקה בשיאה, כי לאנשים עם אלרגיות החיסון מסוכן. אני אומנם אלרגי לפניצילין, אבל בעיקר אלרגי לאנושות שלוקה בטפשת נרכשת. אז זה מתאים לי החיסון, או לא? אם אשאל את רופא המשפחה שלנו, אחד שכיפוש הדביקה לי, ולא ראיתי אותו שנתיים כי הוא מדכא אותי, גם לא אדע את התשובה. הוא מעולם לא הביט בי, הוא מביט במסך ומדבר לעצמו בלטינית. אם שואלים אותו משהו, אז הוא עונה: או שכן או שלא, הרפואה היא ניסוי וטעייה.

אז הפסקתי לבזבז זמן על הטיפוס הזה. העיקר שאמא שלו בת ה־97, שגרה בשכנות אליו, מבסוטה שהילד שלה רופא. היא גם אומרת את זה לכל אחד שנכנס ומביט במומיה הזו מקשקשת. בפעם האחרונה שראיתי אותה רציתי לצרוח עליה שהילד בכלל רצה להיות כדורגלן, אבל מפני שהיא מנעה ממנו את הקריירה הזו, כל האנושות סובלת. אבל ויתרתי, כי זה מיד הזכיר לי את רוברט. למיכאל, הבן שלו, הייתה רגל שמאל נדירה באיכותה. הוא שיחק בקבוצות הצעירות של מכבי תל אביב, ונועד להגיע לגדולות ולפתור את המצוקה של מדינת ישראל שמחפשת מגן שמאלי כבר 40 שנה. אבל רוברט, שהוא פסיכופת, רצה שהילד יהיה רואה חשבון. אז במשך שנים הוא התעלל בו וטען שאין לו מושג וכדאי שיפרוש, עד שהוא פרש. אז מיכאל באמת רואה חשבון, שונא כדורגל כי הוא גם התחתן, ואשתו החליטה שזה מוציא ממנו אגרסיות לא טובות, ולישראל אין עדיין מגן שמאלי. ככה אנחנו.

הבעיה היא שכולם כמוני, מחכים לראות איך זה ישפיע על אחרים. גם אמא שלי. "אתה יודע, רוני, כאשר עשו לך חיסון נגד שיתוק ילדים, הגבת לא טוב. כאבה לך הבטן והקאת. רצתי איתך לד"ר דוד, אבל הוא אמר שהכל בסדר".

הכל האישה הזו זוכרת. "אני ממש מבסוט, אמא, שהקשבת לדוקטור, אף על פי שהוא היה ממוצא עיראקי. חשוב שתגידי את זה לאבישי בן חיים, עם ההגמוניה שלו, שהיה לי רופא ילדים עיראקי, ואת אפילו הקשבת לו. זה חשוב שתגידי לו".

"על מה אתה מדבר, רוני. אני לא מבינה מה אתה אומר", היא הגיבה. "אני חושבת שאתה יורד מהפסים. מי זה אבישי הזה, ואיך אתה קשור אליו?".

באמת סיבכתי אותה קצת. "לא חשוב, אמא, תתקדמי. תגידי רגע, למה הקשבת לו בעניין החיסון, ולא הקשבת לו בקטע שהחלטת שאני אנמי, אף שהייתי שור קטן, והכרחת אותו להזריק לי זריקות כבדון? אני חושב שבגלל זה אני עצבני מדי, בגלל עודף בכדוריות אדומות".

נפלתי איתה לפינה לא טובה. "איזה שטויות אתה מדבר. בזכותי לא הייתה לך אף מחלת ילדים. סליחה, רק אבעבועות רוח. וגם זה כי החלטתי שאתה צריך להידבק ולעבור את זה. ואתה אנמי עד היום, ההמוגלובין שלך נמוך, כי אתה מעשן. לאבא שלך היה המוגלובין 17, אתה יודע?".
אין עליה. היא הייתה צריכה להיות כלת פרס נובל לאפידמיולוגיה. "נכון, אמא, אבא היה בריא מאוד, בגלל זה הוא התפגר בגיל 70, עם סבל נוראי מסרטן".

"רוני, תקשיב לי טוב. חוץ מסרטן הוא היה בריא כמו סוס. אף פעם הוא לא היה חולה. ואם הוא מקשיב לי ומחליף רופא, הוא היה כאן עד היום. אבל אתה והוא תמיד חשבתם שאתם יודעים הכל יותר טוב".

איכשהו תמיד זה קשור אליה. "בסדר, אמא, הוא מת בריא. בגלל עודף בריאות הוא מת. תגידי, מה עם החיסון, את מתכוונת להתחסן?". היא ענתה שהיא עוד לא החליטה. "תראה, רוני, זה קצת בעייתי. הם רצו מהר עם החיסון הזה, אני לא יודעת. אני אחכה קצת לראות איך זה משפיע על אחרים, אני קצת חוששת מתופעות לוואי. נחכה קצת".

כן, כולם יחכו קצת. ביבי הבטיח שהוא יתחסן ראשון. הלוואי והייתי יכול להאמין לו, שלא יזריקו לו פלסבו. איך באמת הציבור יידע שהוא קיבל שתי מנות חיסון? האיש הרי לא טוען לאמינות יתר, והמהירות שבה הוא התנדב מעלה את רף החששות, לפחות אצלי.


# # #

השבוע הודיע גדעון סער על הקמת מפלגה חדשה. מיד התבצעו סקרים על כמות המנדטים שתפיק המפלגה החדשה, והממוצע היה 17־16. זה קורה כאשר לא ידוע מי הם הטיפוסים שיאיישו את רשימת המפלגה, וזה אומר משהו על הציבור שלנו: גם הלא נודע שווה משהו. איך בדיוק אזרחים יכולים לתמוך במשהו לא ידוע? כבר לא עברנו מספיק פארטיות עם כחול לבן, הולכים עכשיו על משהו חדש, משהו שירגש אותנו עד השבעת הכנסת, ואחרי זה נתעב את כל מה שיש שם?

מתברר שלא למדנו כלום מהשנה והחצי שעברו עלינו במערכת בחירות. עכשיו עוד 4־3 מיליארד שקל יהפכו לזבל, העיקר שתעשיית הפוליטיקה תעבוד. לא משנה אם הבחירות יימשכו יום או יומיים, טוב לא ייצא מההליך. רק הכסף ייעלם, וזה כסף שאפשר היה לנתב לאפיקים שווים יותר, כמו לנזקקים, אבל אצלנו לא סופרים כאלה.

מזמן לא חווינו גזירות, אז הנה נרקם משהו חמוד - איסור לארח אורחים. לא היה פשוט יותר לבטל את חנוכה? עוד פעם חייבים לציין את הבלוף הזה על כד שמן קטן (לא גדול ממש, מכל של 200 ליטר) שהספיק לשמונה ימים? מישהו בדק אם השטות הזו נכונה, לפני שמאלצים את הציבור היהודי כאן לחגוג את האגדה הזו?

אבל מה שיפה כאן, שהאיסור חל רק על יישובים יהודיים. אז אם בא לנו לאכול במזרח ירושלים, נצרת וכאלה, זה בסדר. כי אצל העראברים זה ממש בטוח. אנחנו לקראת סגר כללי, לא יודע איזה מספר, כי כמות החיוביים בעלייה מתמדת. רק לפני שבועיים צהלו כאן שאין חולי שפעת השנה. זה נכון, אולי, כי אין לנו נתונים, וגם לעולם לא יהיו לנו נתוני אמת, אבל יש כאן חולי קורונה. אז מה יותר עדיף?

הרי הכבישים יהיו מלאים, כי בקומבינות אנחנו אלופים. לכל אחד יש אישור עבודה חיוני שמתיר לו תנועה חופשית. חלקנו עובדים בבתים, ויש גם פגישות עבודה, אז לא נקרא לזה הדלקת נרות, סתם נבלוס לביבות וסופגניות. העסקים שוב ייפגעו בגלל סגירה מוקדמת, אבל היי - יש לנו חיסונים.

לא נראה לי שמישהו חשב מה קורה אם החיסונים יימצאו כבלתי יעילים. אם הנתון של 90% ירד ל־65%. איזה קסם ימכרו לנו במצב כזה? מה יקרה אם הנגיף יתפצל למוטציות אחרות, שיפתחו עמידות מול החיסון? אני מציע לשחק על הזמן, לדחות את הפתרונות. אצלי זו שיטה שמוכיחה את עצמה. לקבל עשר משימות, לא לבצע אף אחת, שמונה מהן יסתדרו בעצמן. מישהו ידאג לזה. אגב, אף אחד עוד לא סיפר לנו על תוקפו של החיסון. לכמה זמן הוא אמור להגן על האנושות? שנה, חמש שנים, יותר? זה כמו אנטי־טטנוס או חיסון ילדים? מישהו כבר שאל את השאלה הזו, או שממש לא צריך?

# # #

הנה, גם השרה גילה גמליאל מצאה עיסוק לימי קורונה: היא שוקלת להגדיר את הלוקוס כדג מוגן. היא אפילו עשתה שימוע למומחים בתחום, וייתכן שייאסר עלינו לאכול את הדג הזה. ובעוד שנתיים ישכשכו לידינו מיליוני לוקוסים בים, שני קילו ליחידה, ואנחנו נביט בהם בערגה, אולי אפילו נלטף אותם, בשביל הנוסטלגיה.

לפני הרבה שנים הייתה לי תקופת שירות במרש"ל, שארם א־שייח'. כל יום היינו זורקים מהצוק חוטי דיג עם שלושה קרסים, ומעלים מיד את הסחורה. שמונה דקות הוקדשו להכנת הדג, היה טעים מאוד. ההכרה החדשה בלוקוס כזן מוגן מכניסה אותי לעיצבון גדול. אני חש כאילו אכלתי לווייתן, וזה כואב. חבל רק שהשרה לא מקיימת שימועים לפתרונות מהירים של הגנה גם לבני אדם שזקוקים לשימור והכרה. היה יכול להיות יופי שימור כזה.

# # #

שוק התרבות בישראל מת קלינית. עובדי התרבות בישראל מחפשים הסבה מקצועית. אני פוגש חלק מהם כשליחים בוולט, שיפוצניקים ועוד. זה באמת קטע עצוב בחיינו, ששום גורם ממלכתי לא חושב על פתרון למצוקה שלהם, ובעיקר למצוקה שלנו, צרכני התרבות בכל סוג שהוא. לשמוע את עמיר בניון בפרסומת שמתבססת על שירו האהוב ביותר, זה צובט בלב. איני כועס עליו חס וחלילה, אני מבין את הסיבות, גם לו יש ילדים להאכיל והוא לא מופיע עשרה חודשים, ולא ידוע מתי ישוב להופיע. אבל אם אחד מהאומנים האנטי־ממסדיים של התקופה נאלץ להשתמש בשיר שכתב מתוך סבל עצום בתקופת שיקום, זה צריך לעניין מישהו, לא רק אותי.

ליאור כלפון ורמי ורד נאלצו להשתתף ב"אח המפגר" כדי להתפרנס. הם לא רצו את 15 דקות התהילה של פליטי ריאליטי, בטח לא את החשיפה של 24 שעות בריאליטי בזוי. הם צריכים כסף להאכיל את הילדים. לליאור יש ארבעה ילדים, והוא גם חווה אשפוז ארוך בגלל הקורונה. איני צופה בריאליטי בדרך כלל. חטאתי בסגר הראשון, כאשר צפיתי עם כיפוש ב"חתונמי". אבל, וזה משמעותי, אם ההפקה של כל תוכנית כזו הייתה מוכנה לשלם לי את הכסף שאני דורש כדי להתבזות - הייתי רץ לבית האח - או לכל מקום אחר שבו מצלמים את השטויות האלה, כדי שיהיו כמה לירות סוריות דפוקות בצד, כי העתיד נראה קודר אפילו יותר מההווה, וזה לא זמן להיות יפה נפש: "לא משתתף בריאליטי". כן צריך להשתתף בכל מה שמשלם, לא משנה עד כמה חמורה ההתבזות. מדובר באוכל, לא בקניית ג'יפ מפואר.

מצד שני, חברות ההפקה שבעבר שילמו סכומים נדירים מנצלות את המצב ואת המציאות שלפיה אומנים וידוענים מוותרים על עקרונות, והן משלמות סכומים פעוטים, באופן יחסי להתבזות שדורשת ההשתתפות.

זה אולי פתרון אפשרי לטאלנטים. מה קורה עם העובדים שמאפשרים לטאלנט להופיע? אף אחד לא סופר אותם, אף אחד לא מתעניין במצבם, אף אחד לא שואל את עצמו מה יהיה בעוד שנתיים. מי ירצה להתמקצע בעבודות כמו סאונד, תאורה ועוד. מה יהיה הפתרון של השלטון? יחליטו שזו עבודה מועדפת לחיילים משוחררים? שייתנו חצי שנה בעבודות האלה כתנאי למענק, כמו בחקלאות ובתחנות דלק? אולי יגייסו עובדים זרים. זה יופי של שוק חברות הכוח אדם האלה. אבל תכלס זה עסק מת קלינית, לא בטוח אם החייאה תציל אותו.

# # #

טוב, זהו, סיימתי לרטון. אני הולך להתכונן לחתונה של הבת שלי, פוצו. היום זה קורה. היא כבר עברה את הטבילה במקווה, שלחה לי וואטסאפ שזו הפעם האחרונה שהיא עושה מה שאני אומר לה.

אתמול היא נכנסה קצת ללחץ, בגלל התקנות החדשות של האירוח. הרגעתי אותה שחתונה מבטלת את כל הגזירות, ואין מה לדאוג. אמא שלי שאלה אותי אם אני מתרגש, עניתי לה שטרם, אבל איני פוסל על הסף שאתרגש בהמשך. "קנית חליפה, רוני?".

"כן, אמא. חליפה של אסטרונאוט. יש לך עוד רעיונות? יאללה תני לי את כולם בחבילה אחת. יש לי הרבה סבלנות עכשיו, אבל רק עכשיו".
היא צחקה. "אני אף פעם לא מצליחה להבין איך הראש שלך עובד. למה אתה לא יכול להיות כמו כולם? מה מפריע לך ללבוש חליפה, נסה להסביר לי".

בהרף עין נגמרה לי הסבלנות. "כי אני אלרגי, אמא. אני אלרגי לחליפות, לבד שלהן, לעניבה שחונקת אותי, למה שהן מסמלות. אני אלרגי, אמא, זו הסיבה שאני צריך גם לבדוק אם החיסון לא יגמור אותי, בגלל האלרגיה".

היא לא התרשמה. "אני יודעת שאתה לא נורמלי. תמיד ידעתי, רק לא ידעתי עד כמה. לדעתי המצב שלך מחמיר".
עניתי לה שהיא צודקת. היא תמיד הצודקת.