"האיש שרצה יותר מדי", כך מגדיר חיים רמון את בנימין נתניהו, שנגרר הלילה לבחירות בעל כורחו. זו הפעם השנייה שבחירות נכפות על נתניהו. הראשונה הייתה ב־1999, כשאיבד את הרוב בכנסת והובס על ידי אהוד ברק.
לנתניהו החדש זה לא קרה מעולם. הוא נכנס לבחירות 2009 כשהתוצאה ידועה מראש (סגר את הקואליציה הרבה קודם), בחירות 2013 התקיימו במועדן (והוא רץ יחד עם ליברמן), הוא גרר את ישראל לבחירות 2015 בעיתוי הנוח לו (בגלל חוק "ישראל היום") והוא גם גרר אותנו לשלושת הסבבים של 2019 ו־2020.
לא עוד. הגורר הפך נגרר. סוגר הקואליציות מצא את עצמו רק עם החרדים, וגם זה על תנאי. הם ישכחו את כל השבועות והנדרים כשיבינו שלצד השני יש ממשלה. הצד השני, אגב, הוא לא "השמאל", כפי שאמר נתניהו אתמול. גם הקלף הזה כבר בוזבז. הציבור לא מטומטם, והוא יודע שגדעון סער אינו שמאל, נפתלי בנט אינו שמאל, אביגדור ליברמן אינו שמאל ואפילו יאיר לפיד לא יכול להיחשב לשמאל קלאסי. נתניהו יכול לבוא עכשיו בטענות רק לעצמו, ואולי גם לסובביו.
ביום חמישי האחרון ישבו במשרדים המפוארים של הנדל"ניסט יעקב אטרקצ'י במגדלי עזריאלי חמישה נושאים ונותנים: חיים רמון והוד בצר מטעם גנץ, אטרקצ'י ויריב לוין מטעם נתניהו וגם עו"ד מיכאל ראבילו מטעם נתניהו. ככה זה, כשאתה נאשם, אתה חייב עורך דין בכל סיטואציה. הם עברו על כל הבעיות בתפקוד הממשלה, אחת־אחת. הם מצאו פתרונות יצירתיים לכל הבעיות, כולל ההבטחה והאבטחה של הרוטציה בסגירה הרמטית.
ככל שאני מבין, לא היתה שם פגיעה משמעותית בדמוקרטיה, כפי שרבים סבורים. היו תזוזות קלות ימינה ושמאלה של כל מה שסוכם בהסכם הקואליציוני. כשבאו לברך על המוגמר, כחכח אטרקצ'י בגרונו לרגע, ואמר: "שכחנו, יש לנו רק עוד בקשה אחת". כן, בבקשה, אמר רמון. "אנחנו רוצים שהכהונה של נתניהו לא תסתיים בנובמבר 2021, אלא במאי 2022, והכהונה של גנץ שנה אחת אחר כך, במאי 2023".
ככה, בקור רוח ותמימות מעושה, ניסה נתניהו להכניס את הקרנף לחנות הפורצלן של גנץ. במקום רוטציה חצי־חצי, כפי שנחתם, סוכם והובטח (גם בקולו של נתניהו בראיון המפורסם ההוא), אנחנו מחליפים את זה בשנתיים נתניהו ושנה אחת גנץ. רמון חייך. "זה לא יקרה", אמר. "לא חצי שנה, לא חצי שעה ולא חצי דקה". אטרקצ'י לא ויתר. "תחשבו על זה", אמר. "כבר חשבנו במשרד", אמר רמון. לא יקרה, תשכחו מזה.
מכאן הלכו הדברים והידרדרו. ביום ראשון הצליח רמון למצוא פתרון לצורך הארכת הדד־ליין, מבלי לסכן את תאריך הבחירות (23 במרץ). הוא עשה את זה לבקשתו של גבי אשכנזי, שאמר לו: "אני לא מאמין למילה של ביבי. הוא עושה את כל זה כדי לקבל בחירות ביוני, זה הכל". אז גם הפירצה הזו נסתמה.
עכשיו היה צריך להעביר את החוק כדי לקבל עוד שבוע למו"מ. נתניהו נראה להוט לסגור עניין. מקורביו, וגם כאלה שאינם מקורביו, נשבעו לאורך כל הדרך שהוא הפנים את הצורך לקיים את הרוטציה. הוא מפחד מגדעון סער הרבה יותר מאשר מהרוטציה. זה רק עניין של עוד כמה ימים, עוד קווץ' או שניים, ויש עסקה.
אז החוק סוכם והובא להצבעה. מכאן מתחלפת הפארסה בטרגדיה. "גדעון סער ישב בבית ועשה לביבי בית ספר", אומר רמון. "עקץ אותו כמו מקצוען, החביא את מיכל שיר בירכתי החניון ושלף אותה ברגע האמת". על גנץ לא כדאי לתאר גם את זה. יו"ר כחול לבן התייאש ואמר לרמון ביום שני בבוקר ש"אין לי כוונה לפרק את כחול לבן פעם נוספת". רמון רצה להגיד לו, אבל לא אמר, שכבר אין מה לפרק.
היחיד שעבד קשה בלילה כדי שהחוק יעבור היה גבי אשכנזי. הוא השתכנע שההארכה לא תפגע בנכס העיקרי של כחול לבן, בחירות במרץ. הבעיה היא שזה היה מעט מדי ומאוחר מדי. זמיר, חיימוביץ' ושפע נשברו. הם לא ספרו את גנץ, לא ספרו את אשכנזי, וצצו בשנייה האחרונה כדי להצביע נגד. הפור נפל, יחד איתו גם הממשלה.
"אמרתי להם", אומר רמון, "שאם הם לא יהיו תלויים זה בזה וילמדו לעבוד יחד, הם יהיו תלויים זה ליד זה". הוא דיבר על גנץ ונתניהו. שאלתי אותו אם הוא חושב שתם עידן נתניהו. "אני לא חושב, אני בטוח", אמר. הזכרתי לו שיש קבר אחים ענק של כאלה שחשבו ככה. הוא לא התרגש. "עכשיו זה יקרה, גם ביבי יודע את זה".
נדמה לי שאתה ביביסט, הזכרתי לו. "אני לא ביביסט, אני אומר את דעתי בכל נושא בלי לעשות חשבון. בנושא המשפטי אתה מכיר את דעתי. בנושאים אחרים יש לי ביקורת קשה על נתניהו". השאלה היא, שאלתי אותו, איך אתה מנהל איתו מו"מ כשאתה יודע שהוא משקר. "ברור שאני יודע", אמר רמון, "תראה איך הוא שיקר הערב בטלוויזיה. שואל אותו עמית סגל למה הוא הפר את ההבטחה שלו לקיים את הרוטציה, ומה הוא ענה? שהוא הודיע שהוא מתכוון לקיים את הרוטציה. רק מה, הוא שכח להודיע שהוא מוכן לקיים את הרוטציה, אבל לא במועדה. הוא שנתיים, גנץ שנה אחת. את זה הוא שכח להגיד. הוא פשוט שיקר במצח נחושה".
אז איך בכל זאת ממשיכים לנהל איתו מו"מ ולנסות לעשות איתו דילים? התשובה פשוטה: רמון, כמו רבים לפניו, מאמין שאפשר לכפות על נתניהו מציאות של קיום הסכמים, אם חוסמים את כל דרכי המילוט. בפעם הקודמת נותרה דרך מילוט מרכזית אחת שאותה ניצל נתניהו, על חשבון תקציב המדינה, עד תום. רמון בא עכשיו למקצה שיפורים, שכמעט הצליח. העקרב עקץ ברגע האחרון, ועכשיו הוא, וגם אנחנו, בדרך לבחירות רביעיות.