בדצמבר 1994 נכנס חייל מילואים ברכבו הפרטי אל כיכר מנארה ברמאללה. החייל הותקף על ידי המון זועם פלסטיני שהחלו לסקול אותו באבנים ורצו לעשות בו שפטים. החייל לא ירה בתוקפיו ורק בזכות צלמים שהיו במקום והחלו לתעד את האירוע, ניצלו חייו. מיד לאחר מכן יצאה בת קול משלטונות צה"ל שהנ"ל יעמוד למשפט, מאחר שלא נהג כחייל, אלא כפחדן. גם קולות פוליטיים גינו את התנהגותו של החייל על שלא עשה שימוש בנשק וירה לעבר תוקפיו.
אז הבנתי, לא לראשונה, שלעתים נראה כאילו הצבא מעדיף חייל גיבור מת בארון ולא חייל "פחדן" שמבקש על נפשו. בעקבות האירוע שזעזע אותי, ומתוך עיסוקי באומנות, העליתי מיצב בתערוכה ביפו ב־1995 שנקרא "רקוויאם למיתוס". התערוכה הייתה משותפת לי כפסל ולאומן מוטי גולן, צייר מחונן שצייר את זוועות המלחמה דרך עיניו שלו כחייל קרבי הלום קרב. אני הצגתי שורה של ארונות קבורה צבאיים, בעוד על הקירות סביב היו תלויות תמונותיו של מוטי עם הפנים המבועתות של חיילים מיוסרים.
נזכרתי בזה השבוע, כאשר חייל שאבטח את הכניסה האחורית ליישוב קדומים ראה חשוד וקרא לו להגיע לבידוק. הלוחם פתח בנוהל מעצר, החשוד יצא לכיוון החייל בצעקות, הצית בקבוק תבערה והשליך אותו לכיוון החייל, לא פגע בו ונמלט חזרה לרכבו. החייל ההמום לא הגיב ונסוג מנקודת המפגש. החשוד נמלט, והטענות הן שהלוחם לא פתח עליו באש.
למה שיפתח באש על אדם בורח? למה לפתוח באש כשאין סכנה ברורה ומיידית לחייו? תארו לעצמכם מה היה אם החשוד היה נהרג תוך מנוסתו עם כדור בגבו? עם מה היה החייל צריך להתמודד? דווח שמפקד סיירת גולני החליט להדיח את הלוחם מתפקידו על כך שלא נטרל את המחבל שזרק לעברו בקבוק תבערה. נכתב כי "על אף הסיטואציה המורכבת, מצופה היה כי הלוחם ישלים נוהל מעצר חשוד ויגיב עד כדי נטרול המחבל". כלומר, לירות ולהרוג אדם בורח ואז לעמוד למשפט צבאי וציבורי על ירי בגבו של אדם נמלט כאשר לא נשקפת סכנה לחייך.
מה רוצים מחיילינו? מה שלא יעשה החייל - הוא ייצא מזה רע. בחזקת lose-lose situation. אני מצפה מצה"ל לתת הוראות מדויקות ולתת גיבוי לחיילים, וגם מעט להבין לנפש אדם שאולי היה במצב של הלם והתנהגותו נובעת מרפלקס הישרדות ששומר על כולנו.