קראו לי היפוכונדר, חובב פרוצדורות רפואיות באופן מוגזם, חיה של תשומת לב, או אולי סתם אדם ששואף להיות בריא במיוחד. עם כל הסופרלטיבים האלה בבגאז' התייצבתי השבוע באומץ ובגאון ומוקדם מהנדרש, לבדיקה שנדמה לי שכל אדם בוגר חושש מפניה.

כדי לשמור על כבוד הקוראים והטור, לא אציין את שמה במפורש. לרוע מזלה ושלא באשמתה התקבעה סביבה תחושה מעט לא מהוגנת. עם זאת, אני מניח שכל אחד מכם שעבר את נקודת האמצע של חייו יודע בדיוק במה מדובר, ועבר אותה. בעדינות, למי שעדיין לא זכה לתענוג, ארמוז שזו לא חגיגה.

כאמור, יש שיקבעו שהקדמתי מעט את המועד הנדרש ושאני צעיר מדי עבורה, אבל הדבר נעשה מתוך אהבת הבריאות והבדיקות, ובמסגרת חישוב מדוקדק של סיכונים וסיכויים שמתייחסים בין היתר גם לעובדה שאבי, עליו השלום, חטף סרטן בבטן. זה אומנם לא מה שהכריע אותו, ועדיין זכורני שהעניין לא היה עבורו תענוג גדול. האבחון והניתוח היו כואבים ובלתי נעימים, וההתאוששות קשוחה במיוחד.

נניח לעבר הקודר ונחזור לבדיקה המאתגרת שדורשת הכנות מורכבות: שתיית שיקויים, בליעת כדורים והיצמדות לדיאטה שמטרתה למקסם יעילות ובאותה נשימה לאמלל את בעל הבית. כלומר אותי. בהתאם, חמישה ימים לפני המועד הנקוב כבר נכנסתי לכוננות תזונתית. ירקות, פירות, סיבים ושאר מכשולים הוצאו אחר כבוד מהתפריט, ובמקומם התייצבו בגאון גבינות, ביצים וקמח לבן.

אחרי שנים של פלצנות שבהן הורגלתי, בהשפעת לחץ חברתי ופרסומות סוחפות, ללחמים מיוחדים בסגנון שיפון, כוסמין ומחמצות ביזאריות, התקשיתי לזכור מהו אותו "לחם לבן". הדבר שהיה מוצר בסיסי בילדותי נראה כעת כחייזר אקזוטי ומסוכן. בסיומה של התלבטות הוסבר לי בחנות המאפים השכונתית שפיתות נכללות גם הן בקטגוריה הנ"ל. ההקלה הזו הובילה אותי לזלול פיתות ומוצרי חלב שמנים בלי הפסקה בטווח המקדים לפרוצדורה.

אחרי יומיים הנזק הצטבר וצף. העורקים נסתמו. קשה לנשום, הראש כואב, והיד השמאלית מעקצצת. גם לזה אצטרך אחר כך בדיקה וטיפול. לא ידעתי אם זה משמח או מעציב אותי.

ביום השלישי לדיאטה, כשהעוני הקולינרי החל להשפיע גם על מצב הרוח, הגיעה צרה נוספת בצורת ההנחיה ליטול כדורים שמטרתם ניקוי הגוף. החומר הנדון מפעיל את המערכות בעוצמה רבה ובאופן לא מיטבי ומדביק את המשתמש האומלל לביתו. כך הפכתי מאדם עצמאי ונורמלי עם חיים וקריירה לשפן ניסיונות של הליך שייתכן שכלל לא הייתי צריך.

ביום הרביעי הצטרף שיקוי מיוחד. קרעתי שקית אטומה, ערבבתי במים, שתיתי את המיץ שנוצר וחיכיתי בקוצר רוח לראות מה יעלה בגורלי. דקות ארוכות חלפו ולא אירע דבר. מי יודע, אולי פיתחתי חסינות מסתורית שיכולה לנצח אפילו את החומרים העוצמתיים ביותר שהרפואה מייצרת. כמובן שלא. בתום שעה ומחצה לערך הכל החל לעבוד פיקס, ואני הפכתי לשבר כלי. בעודי סובל, נאנח ומתלונן, ראיתי את אשתי בזווית העין מתמוגגת ומתפקעת מצחוק. מסתבר שהשפל של בעלה הופך לבידור לגיטימי בימי קורונה, והרי לכם סולידריות זוגית ברגעי משבר של אדם.

*

בוקר הבדיקה הגיע. בין שלוק מיץ תפוחים לכף של קערת מרק עוף צח (שני הדברים היחידים שהותרו בסמוך לבדיקה) חלמתי על ארוחת השחיתות שתגיע ברגע שאחרי. שווארמה נוטפת, המבורגר עסיסי ועוגת שוקולד רוויית קלוריות נראו לי כמו חזרה ראויה לחיים. רק לא עוד קמח לבן.

בשעה טובה נכנסתי לרופא. הוא הרדים אותי במיומנות, ומאותו הרגע הכל נעלם, והבדיקה הנחשקת הפכה למציאות מטושטשת ונשכחת. מה שאני זוכר הוא שהתחנפתי לדוקטור ואמרתי לו שהוא נראה צעיר ומרשים. בכללי, למדתי בחיים שמחמאה לאדם שעומד לבצע בך בדיקה פולשנית אף פעם לא מזיקה.

העינוי הסתיים כהרף עין. מצאתי את עצמי ברכב בדרך הביתה כשעל ההגה אשתי. תם ונשלם. סבל מעורב בתאווה לדעת הכל על הגוף הגיע לסיומו. התוצאות, כך דיווחה לי, משביעות רצון. עוד הוסיפה שהצוות הרפואי לא הבין מדוע נחפזתי, ושלדברי החברים יכולתי להמתין עוד כמה שנים טובות.