לו היו מצלמים סרט מתח על בסיס האירועים הפוליטיים של השבוע, הייתי גאה להציע כותרת אולטימטיבית לתסריט הלא קיים הזה והיא: "בר מזל, מול בר עורמה, מול הכישרון של הגאון הפוליטי". לא מחבבת ספוילרים, אך במקרה זה הסוף כבר ידוע, והעם היושב בציון ראה אותו בשידור ישיר בלילה שבין שלישי לרביעי.
המזל, שעד לאחרונה היה בן לווייתו הקבוע של בני גנץ, בגד בו הפעם בשדה הקרב, או ליתר דיוק, באמצע בית הספר שאליו גנץ לא רוצה ללכת כבר זמן מה. גדעון סער, שעוד לפני שבנימין נתניהו קיבל את תפקיד ראש הממשלה בשנת 2009 כבר זכה בתואר "הגאון הפוליטי", שוב הוכיח את כישרונותיו. והמפסיד הגדול מכל דמויות העלילה, ראש הממשלה נתניהו, ראה, שמע - וספק אם הצליח לעכל עד הסוף את הפסדו במערכה ואת העובדה שבפעם השנייה בקריירה הפוליטית הארוכה והמבריקה שלו, הוא נגרר לבחירות בעל כורחו. ועוד על ידי יריב שהוא לא ידע להעריך נכונה את כוחו.
ובכן, בני גנץ הוא בר מזל ידוע. תשאלו את אלה ששירתו איתו בצה"ל, את אלה שליוו אותו לאורך שנים, גם את אלה שהתלוו אליו בתקופה האחרונה באזרחות ובפוליטיקה. על גנץ אפשר לומר הרבה, אבל עובדה אחת ברורה: האיש יודע להיות בזמן הנכון ובמקום הנכון, וגם בלא מעט מקרים המקום והזמן הנכונים ידעו למצוא אותו, היכן שלא היה.
יותר מפעם אחת בחייו העניינים פשוט הסתדרו לטובתו. רק לפני שבועיים עמד יו"ר כחול לבן המאבד גובה בצניחה חופשית בפני דילמה אכזרית: להוביל לבחירות ולהתרסק, או שוב להתכופף בפני נתניהו, שוב לספוג יריקה בפרצוף ובסוף (הקרוב) להיגרר לבחירות בעיתוי ובמצב שיריבו יבחר בהם. עד לפני שבועיים היה ברור כי נתניהו מעוניין בבחירות הרבה יותר מאשר בקיום ההבטחה שנתן לגנץ.
ואז זה קרה לו שוב, לגנץ בר המזל. קם גדעון סער, עזב את הליכוד, הקים מפלגה חדשה ורשם הישג יפה בסקרים. באותו הרגע מזג האוויר בבלפור השתנה פלאים: פתאום נהיה לנתניהו שווה בהרבה להגיע להבנות עם רה"מ החליפי שלו, פתאום הכל נהיה אפשרי, פתאום אבי ניסנקורן נהיה בחור סימפטי שאפשר לסגור איתו דברים ולא מפלצת מחרידה שרק מבקשת להשתלט על מערכת המשפט.
פתאום, איזה פלא, גם בעיית התקציב מתבררת כלא בעיה בכלל. סיפרו לנו במשך חודשים כי "תקציב זה עולם ומלואו, אי אפשר להרים פרויקט שכזה בפחות מחודשיים־שלושה". שר האוצר פרסם לוחות זמנים וכמעט שכנע את עצמו כי אין תקציב לשנה הבאה לפני מרץ 2021. נראה כי כדאי היה לגדעון סער להכריז על עצמאותו הפוליטית כמה חודשים קודם לכן - ואז ייתכן שהיינו מסודרים עם תקציב עד שנת 2022.
כל זה היה אמיתי אצל נתניהו. ככל שהוא ניסה לשדר לסביבתו חוסר עניין מוחלט בסער, כך בתוך תוכו גבר החשש מכוחו העולה. "ביבי מתעלם מגדעון, זה הזוי. משהו לא מסתדר לי", התריע בפניי אחד משרי הליכוד ימים ספורים לפני הפיצוץ. אנשי הליכוד הספיקו להתרגל למתקפות סטנדרטיות על יריבים סטנדרטיים, והפעם נראה שמשהו התקלקל בסטנדרט עצמו. התשובה ברורה. הפעם נתניהו חשש באמת - וגם פעל באמת.
ההסכם עם גנץ, שעשוי היה להחיות את המבנה העקום הזה בשם "ממשלת אחדות", התקדם יפה והיה כמעט סגור ומוכן לחתימות. גנץ התרצה, הצוותים דיווחו על אופטימיות, וכאן בדיוק נתניהו נכשל והרשה לעצמו להירגע. שאננות מסוכנת שררה במעון שברחוב בלפור - ובמהרה הביאה את בעל הבית לכישלון מפואר.
נשות המחנה
נתניהו כשל בקריאת המפה, היה מרוכז מדי באירוע גדעון והיה עסוק הרבה פחות בזיהוי אירוע בני. הוא היה בטוח כי גנץ נמצא עמוק בכיסו, בין היתר כי יצא מנקודת ההנחה שגם החליפי שלו, כמוהו עצמו, יעשה הכל כדי להישאר על הגלגל, במשרד הביטחון, בממשלה, בבית הספר. נתניהו לא זיהה את ההבדל המהותי בין שניהם ולא היה מסוגל להאמין למסר שעליו חזר גנץ פעם אחר פעם: "אני לא נדבק לכיסא, נמאס לי, אלך הביתה ולא אבכה על כך".
בעיני נתניהו, לא ייתכן שפוליטיקאי שכבר ספון בכורסת עור הצבי יהיה מוכן לקום ממנה מרצונו. בעניין זה נתניהו הינו חסידו הנאמן של אריאל שרון, שטען בזמנו כי "הכי חשוב להישאר על הגלגל, הגלגל הרי מסתובב, ואם אתה שם, בטוח עוד תעלה". במקום להבין שההבנות עם גנץ עדיין שבריריות ויש לחזק ולטפח אותן, ראה נתניהו את העניין כגמור וסגור והמשיך קדימה. ישירות לבור, כפי שהסתבר.
טעות נוספת של נתניהו ומקורביו הייתה בהערכתם השגויה של יכולותיו של סער להשפיע על הנעשה בכנסת בעודו נמצא מחוצה לה. קשה להיזכר באיש ליכוד שבימים שלאחר הקמת מפלגת תקווה חדשה לא גיחך על "גדעון הפזיז שאיבד את זה". קילומטרים של מסרונים נשלחו לכל עבר בידי חברי מרכז, ח"כים ושרים, כולם חזרו על אותה המנטרה: "גדעון עשה טעות. היה צריך להישאר בליכוד, להתאזר בסבלנות, להתמודד בפריימריז, לרדת לאיזה מקום עשירי, לספוג, לשתוק ובעיקר לחכות כמו כולם לרגע האמת. כמו ניר ברקת, ישראל כ"ץ ועוד רבים וטובים. גדעון איבד סבלנות - וכעת עומד בפני התרסקות".
כבר פחות חשוב אם כל הפרשנים הפנימיים האלה דקלמו מאותו דף מסרים שקיבלו, או האמינו באמת במה שניסו למכור, כי בעודם מספידים את כישרונותיו הפוליטיים של חברם לשעבר לליכוד, האיש פעל ובנה את הקומבינציה השחמטאית שלו לפרטי פרטים. לדברי יודעי דבר, הוא קבע פגישה עם גנץ והצליח במשימה: שכנע את גנץ לא להאמין יותר לנתניהו, לא לחזור על אותה השגיאה, לא להתבזות שוב. סער אומנם ידע לתמרן את גנץ, אך עשה זאת בדרך האמיתית ביותר. קביעתו של סער כי "ביבי לא רוצה את הרוטציה ולא ייתן לך אותה", הייתה מבוססת ונכונה.
כל מי שנטל חלק בתפירתו של הסכם הפשרה האחרון בין הליכוד וכחול לבן יודע דבר אחד ומרכזי. גם במצב החירום של "אירוע גדעון", גם מתוך הרצון, שלפתע הפך אמיתי, למנוע בחירות ולהמשיך בשותפות הנוחה לו עם גנץ המוחלש, נותר דבר אחד שאותו נתניהו לא היה מסוגל לבצע: לומר בקול צלול וברור כי הוא מתחייב על קיום הרוטציה ומסירת המפתחות לבלפור בבוא העת. בדיוק לכן, בהסכם שהתגבש יפה ודיבר על הכל בפרטי פרטים, נוצרה לאקונה מוזרה בסעיף התקציב והרוטציה. מחברי ההסכם גמגמו והרבו לפזר ערפל. סיפרו משהו על "תקציבון 21 עד מרץ, ואז גנץ צריך לסמוך על ביבי שיבוא התקציב המלא, ובכך יסתיימו הדיבורים על רוטציה".
מלכודת לוטה בערפל ציפתה לגנץ בהסכם הפשרה המתרקם. מישהו אחר היה הולך על זה למרות הכל, אבל גנץ עשה את שיקוליו ובחר להאמין לסער ולכל מי שהתריע בפניו על עוד שקר - וצדק. לסער נשאר רק לנטרל את האיום של דחיית הסוף - והדבר בוצע באמצעות מבצע מחושב, מבריק ודי ממזרי על ידי "נשות מחנה גדעון" מיכל שיר ושרן השכל, שסתמו את הגולל על המאמצים למנוע בחירות ולצנן את סער עוד שנה־שנתיים במדבר הקרח שמחוץ לכנסת.
מורשת שמיר
המדינה הולכת לבחירות, והן תהיינה שונות מהותית משלוש המערכות הקודמות. בפעם הראשונה לנתניהו מצפה קרב על ראשות ממשלה בתוך מחנהו. בתוך הימין, ולא במתכונת הקלאסית של ימין שזה "הוא" מול שמאל שזה כל מי ש"לא הוא". באין שמאל בישראל, המשחק הפוליטי יתרחש כולו במחנה הלאומי בלבד. זה עומד להיות קרב אכזרי שיוכרע על חודם של מנדטים בודדים בימין.
כדי להבין את התמונה במלואה, נביט לרגע במתרחש באתר הבנייה של מפלגת תקווה חדשה. גדעון סער וחברו בעבר ובהווה, השר לשעבר זאב אלקין, קמו ועזבו את ביתם לא משום שהם "בוגדים" ולא משום שהם "מאוכזבי חלוקת התיקים", כפי שמציגים אותם בדף המסרים של הליכוד.
שניהם עשו את הצעד הקשה בכאב רב אשר קדמה לו התלבטות, אך ורק משום שהגיעו למסקנה זהה, כל אחד בדרכו ובעיתויו: אין טעם להמשיך לחיות "בהמתנה", לשרוד בליכוד שמיום ליום נעשית מפלגה צעקנית יותר, מגוונת הרבה פחות, שבעיקר משרתת את מנהיגה. "נתניהו לא ילך לשום מקום מרצונו החופשי", שח לי בכיר מהליכוד, דווקא מאלה שנשארו למרות הכל. גם הוא נשמע פסימי למדי, על אף שהוא דואג להדגיש כי אין בכוונתו לעזוב את ביתו הפוליטי.
אולי כי הוא לא מעוניין, אולי כי אין כל כך לאן ללכת. "אם ביבי יפסיד בבחירות, הוא יהיה ראש האופוזיציה, וזה יימשך עוד כמה שנים. גדעון וזאב החליטו שהם לא רוצים לשרוף עוד כמה שנים, בעוד שצביון הרשימה הולך ונעשה יותר ויותר ברוח ובסגנון העשירייה השלישית שלנו".
להבדיל מניסיונותיהם של קודמיו, סער לא עזב ליכוד א' כדי לבנות ליכוד ב'. המפלגה שסער מבקש לבנות היא יותר הליכוד מהיקום המקביל: הליכוד המקורית והשורשית שאין ולא היה בה "עידן ביבי" ולא ביביסטים למיניהם ולסוגיהם. כמו בסרטים, כשהגיבור המרכזי עף אחורה במכונת הזמן כדי להתחיל מנקודת המפתח ולבנות עתיד אחר, טוב יותר בעיניו.
על מנת להצליח במשימה השאפתנית, על סער להיות ההפך מנתניהו. לדאוג לקיים הבטחות, לעמוד בדיבורו, לכבד הסכמים. גם כאלה שהושגו בעל פה, לצד אלה שנחתמו על נייר. בדיוק כמו במעשייה הידועה על יצחק שמיר משנות ה־80. שמיר, כאשר נשאל על ידי מנהל לשכתו הצעיר צחי הנגבי, "מה עושים עם פלוני, הרי הובטח לו תפקיד מסוים?". שמיר הקפיד לוודא "האם התפקיד הובטח לפלוני בעל פה או בכתב?". כשהנגבי השיב "בעל פה", ענה שמיר נחרצות "הו! אם בעל פה, בטח צריך לקיים".
עד כה פעל סער בדיוק ברוח הסיפור המדובר. גם אחרי שאלקין הצטרף, שמרה יפעת שאשא ביטון על מקומה המקורי ברשימת המפלגה. מי שיצא לו לדבר עם סער בימים האחרונים, טוען כי "סער מחויב לשאשא ביטון. הוא סגר איתה עוד לפני שיצא לדרך ועוד לפני שהסקרים החלו לנבא לו אוצרות אלקטורליים. היא מספר 2, וכך גם תישאר".
אלקין, שכאמור הצטרף לסער ביום רביעי השבוע אחרי לבטים קשים וממושכים, עשוי לתפוס את המקום השלישי. האיש, שנחשב למוח פוליטי חריף ובזמנו הפנוי משחק שחמט בכישרון רב, לא יתנגד לרדת למקום הרביעי ברשימה, אם גדי איזנקוט, שזה זמן מה נמצא במגעים עם סער, יחליט שהוא בפנים. גורמים שמכירים מקרוב את המצב העדכני, אומרים כי איזנקוט טרם הכריע, אך מסתמן כי אם ייכנס לפוליטיקה, יצטרף רק לסער.
המכשול שעומד בדרכו של הרמטכ"ל לשעבר הוא בעיקר תקופת הצינון לתפקיד שר בממשלה, שעומדת על פי החוק על שלוש שנים. כך שאם ירוץ לכנסת, יצטרך איזנקוט לחכות עוד שנה שלמה עד שיוכל להתמנות לתפקיד שר. לעומת זאת, תקופת הצינון בדרך לכנסת נמדדת בקדנציות ולא בשנים, והקדנציות התקצרו שם דרמטית, אגב, אפשר לשנות את החוק ולקצר את תקופת הצינון, רק שספק רב אם איזנקוט יסכים להתחיל כך את דרכו, בחקיקה פרסונלית.
שתי חזיתות
באשר לדמויות המוכּרות בתוך הליכוד, אפשר להעריך בסבירות גבוהה כי אלקין יהיה אחרון מאנשי הליכוד שהצטרף לסער, שאינו רואה בחברי רשימת הליכוד נכס אלקטורלי מושך, ומעדיף לבנות את רשימתו מדמויות שאינן מזוהות עם סיעת הליכוד הנוכחית. במערכת הפוליטית טוענים כי אבי דיכטר (עוד בכיר מאוכזב מהמצב העדכני של מפלגתו) החל בגישושים על מנת לבדוק אפשרות להצטרף. טוענים כי בדק גם עם בנט, אך הבדיקות והגישושים הסתיימו בלא כלום.
נכון להיום, העשירייה הראשונה ברשימת תקווה חדשה כמעט סגורה. בהתחשב בעובדה שסער מעוניין להציג רשימה שוויונית שחצי ממנה יהיה נשים, בעשירייה הפותחת של המפלגה החדשה נותרו מקומות לשתי מועמדות שזהותן טרם התבררה ולמועמד אחד בלבד. שאר המצטרפים יתפסו מקומות החל מהשורה ה־11 ומטה.
הסקרים ממשיכים להחמיא לתקווה חדשה ומעניקים לה תקווה אלקטורלית משמעותית בהחלט, אך האתגרים הגדולים עוד לפניו. במערכה יתנהל סער בשתי חזיתות. האחת, בוחרי מרכז־שמאל, שכיום מהווים את בסיס כוחה של תקווה חדשה. רובם מצביעי כחול לבן ולצדם קבוצות קטנות יותר של אלו שבעבר נתנו את קולם ליש עתיד וגם לליכוד. המטרה הגדולה של סער במערכת הבחירות הנפתחת היא לשכנע את מחנה "רק לא ביבי" כי רק הוא מסוגל להתמודד מול נתניהו על ראשות הממשלה וגם להביסו, בעוד שאר מנהיגי השמאל ייקחו את הקולות כדי לשבת באופוזיציה.
האתגר השני של סער הוא לקבל את קולות הציבור הימני, לשכנע את מצביעי הימין שסוף־סוף יש להם אלטרנטיבה ראויה בתוך המחנה, שהם יכולים גם לשמור על נאמנות לערכים וגם להצביע למישהו שהוא לא נתניהו. אם יצליח בשתי החזיתות, התקווה החדשה תהפוך לעובדה מוגמרת, למשהו שהוא מעבר לעוד מפלגת אופנה. בליכוד יודעים זאת היטב ומתכוננים לקרב אכזרי בהתאם. הספירה לאחור החלה השבוע, וקו הגמר עוד רחוק.