ביום שלישי השבוע, בשעה ש"קול אורלוגין קרא חצות", כמו בשירה של הזמרת ריקה זראי שהלכה שלשום לעולמה, ירד המסך מעל הכנסת ה־23 ונחרץ גורלה להתפזר. כמה דקות לפני כן נקש יו"ר הכנסת יריב לוין שלוש נקישות סמליות בפטישו והצהיר "תם המנדט".
יום קודם לכן הצליחה האופוזיציה, בעזרת ארבעה מורדים מכחול לבן ומהליכוד, שהסתתרו בחניון ובחדרים סמוכים לאולם המליאה, לטרפד את הניסיון האחרון שעוד עשו בליכוד להאריך את ייסורי הגסיסה של הכנסת ולאפשר לה בכל זאת להעביר תקציב מדינה ובכך לדחות את הבחירות.
כשמזכירת הכנסת ירדנה מלר־הורוביץ הכריזה על תוצאות ההצבעה והתברר שהסתיים הטקס והכנסת עומדת להתפזר, פרצו ח"כים באופוזיציה במחיאות כפיים. "מה אתם שמחים? חלקכם לא יחזרו לכאן", סנט בהם היו"ר לוין. אבל מחיאות הכפיים ביטאו יותר תחושה של ברוך שפטרנו מקדנציה מסויטת שנמשכה כתשעה חודשים בלבד, מאשר שמחה אמיתית.
הכנסת ה־23 הייתה כנסת מסורסת, משותקת וכמעט מיותרת. בעיניי לפחות, כאחד מוותיקי הכתבים המסקרים את המשכן, היא תיזכר בעיקר בגלל מחדליה ופחות בגלל מעשיה. מבחינת כותבי דברי הימים של הפרלמנטריזם הישראלי, תתבלט הכנסת היוצאת בשל היותה הראשונה מאז קום המדינה שהתפזרה לא בעקבות חוק לפיזורה, אלא בגלל אי־העברת תקציב מדינה, ובצל מגיפת קורונה משתוללת שהביאה למשבר בריאותי וכלכלי מהחמורים שידעה המדינה. הישג מפוקפק לכל הדעות.
ללא תקציב לא ניתן היה לקדם תוכניות שיביאו לצמיחה. ללא חוק הסדרים נלווה, הכולל רפורמות שמטרתן להסיר חסמים שפוגעים בכלכלה, לא ניתן להחזיר את המשק לפסים הנכונים. נגיד בנק ישראל התריע, מומחי כלכלה הזהירו, אבל כלום לא עזר. התקציב נותר בן ערובה של דד־לוק פוליטי שפגע קשות במשק ושיתק את פעילות הכנסת ומשרדי הממשלה.
עיקר פעילותו של בית המחוקקים, בימים כתיקונם, הוא מעשה החקיקה. הצעות החוק מועלות מדי יום ראשון בוועדת השרים לענייני חקיקה, הקואליציה מאשרת אילו הצעות יזכו לתמיכתה, והן מועברות לדיון ולהצבעה בוועדות הכנסת ובמליאה. לחם חוקה של הכנסת מאז כינונה. אלא שדווקא בתחום זה הפכה הכנסת ה־23 לכנסת נכה, משום שבשל הסכסוך הפוליטי המתמשך בין הליכוד לכחול לבן, לא כונסה ועדת השרים לענייני חקיקה, מלבד פעמים ספורות, שבהן הובאו לפניה לאישור הצעות חוק שהוסכמו על הליכוד וכחול לבן.
בראש ועדת השרים עמדו שר המשפטים אבי ניסנקורן מטעם כחול לבן, ודודי אמסלם מטעם הליכוד. בפועל, השניים הטילו וטו זה על הצעות החוק של זה בשל סכסוכים שאינם נוגעים ישירות לפעילות הוועדה, והיא פסקה מלפעול.
עם פיזור הכנסת השבוע, התברר כי על שולחנה נותרו כאבן שאין לה הופכין 2,280 הצעות חוק פרטיות בתחומים רבים ומגוונים, שלא זכו אפילו לעבור את המשוכה הטרומית. בכך נוטרלה למעשה עבודת הכנסת וסדר יומה הפך דליל מיום ליום. הדבר תרם תרומה משמעותית לחיזוק הממשלה על חשבון מעמדה, כוחה ופעילותה של הכנסת.
על פי נתוני מאגר החקיקה הלאומי, אל ספר החוקים של מדינת ישראל הגיעו בסופו של דבר רק 98 חוקים שהושלמו בקריאה שנייה ושלישית. חלק גדול מהם עסקו בענייני המאבק בנגיף הקורונה, בתקנות לשעת חירום, באסדרת סמכויות הממשלה ובאישור בדיעבד של תקנות שתוקנו בממשלה. דפוס פעולה שנגדו התרעמו לא אחת חברי כנסת מהאופוזיציה, שטענו כי הכנסת הופכת לחותמת גומי ובעצם לזרוע של הרשות המבצעת.
יוצאת דופן בעניין זה הייתה יושבת ראש ועדת הקורונה, ח"כ יפעת שאשא ביטון, שהתעמתה עם הממשלה ובכמה מקרים סירבה לאשר כלשונן תקנות שהובאו בפני הוועדה שבראשה עמדה בלי לקבל הסברים מניחים את הדעת. על כך היא הפכה לכמעט מצורעת בליכוד והושמעו כלפיה איומים להדיח אותה מתפקידה.
היו"ר עסוק בשופטי העליון
לעתים קרובות לאורך פעילותה של הכנסת ה־23 הייתה תחושה שהיא מנוכרת לחלוטין לאווירה הציבורית בחוץ. כך למשל בעיצומו של משבר הקורונה, כשעל דלתותיה מתדפקים בוקר וערב בעלי עסקים שמטה לחמם נשבר, הקדישה ועדת הכספים מזמנה היקר לדיון בהחזר הוצאות לראש הממשלה עבור הווילה הפרטית שלו בקיסריה. מהמעמד הזה, שפגע קשות בדימויה של הכנסת בכלל והקואליציה בפרט, תיזכר אמירתו של יו"ר הקואליציה ח"כ מיקי זוהר, שטען כי מעמדו של ראש הממשלה בישראל הוא כזה של אדם "שמבוקר ועד ערב מחפשים להפוך אותו לנכה כלכלית".
בראש הכנסת היוצאת עמד ח"כ יריב לוין (הליכוד), שהחליף את בני גנץ, שאחז במושכות היו"ר תקופה קצרה בלבד, בטרם הוקמה ממשלת הרוטציה שבה ראש הממשלה החליפי לשעבר פנטז על הגעה בשלום למועד שבו נתניהו יפנה עבורו את כיסאו. לוין אוחז באג'נדה ביקורתית בלתי מתפשרת כלפי בית המשפט העליון, וכהונתו התאפיינה בהסלמה מילולית כלפי שופטי העליון. השבוע, לקראת דיון של בית המשפט בהרכב מורחב בנושא חוק הלאום, יצא לוין במתקפה חריפה במיוחד, שכללה את האמירה הבאה: "כל החלטה שעניינה התערבות בחוקי יסוד שנתקבלו על ידי הכנסת, תהיה בבחינת חוסר סמכות ולפיכך נעדרת כל תוקף". הוא הגדיר את הטיעונים לקיומו של הדיון בחוק הלאום כ"כסות לנטילת סמכות וכוח שלטוני".
עוד קודם לכן, בוועידת לשכת עורכי הדין שנערכה בחודש ספטמבר באילת, הוא התעמת פומבית עם נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות. לוין טען כי "פסקי הדין של בג"ץ קורעים את החברה הישראלית", ואילו חיות השיבה לו כי "ביקורת כלפי אחרים היא לגיטימית, אך כאשר היא מושמעת מפי גורם שלטוני בכיר, מותר לצפות כי תהיה עניינית, הוגנת ולא פופוליסטית". לצערה, אמרה חיות, "הדברים שנשמעו בוועידה מפי יו"ר הכנסת אינם עונים על ציפייה זו, לא מבחינת התוכן ולא מבחינת הסגנון, שבינו ובין ממלכתיות אין דבר וחצי דבר".
לוין, אגב, חולל סערה גדולה לאחר שפסל הצבעה במליאה שבה הושג רוב בעד הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית לפרשת הצוללות. לוין טען כי נפל פגם בהליך ההצבעה, שלטענתו לא הוכרזה על פי התקנון, ובכך לא עלה בידי הקואליציה לגייס את אנשיה להצבעה בזמן. לצורך הבדיקה צפה יו"ר הכנסת בהקלטה של הדיון, בנוהל המזכיר את בדיקת ה־VAR במגרשי הכדורגל. ההצעה נפלה בהצבעה החוזרת, שממנה נעדרו חברי האופוזיציה במחאה על התנהלותו של לוין.
הדמוקרטיה השברירית במערב
לאווירה המדכדכת שריחפה במשכן הכנסת לאורך הקדנציה האחרונה תרמו לא רק העימותים הפוליטיים, אלא גם הצורך להתנהל בצל מגיפת הקורונה. לכנסת לא הותרה כניסת מבקרים, המסדרונות הפכו ריקים ושוממים, הקפיטריות הוסבו למזנונים מהירים עם חמגשיות, על התקשורת נאסרה הכניסה לאולם המליאה ולחדרי הוועדות והסיעות, וגם מזנון הח"כים המיתולוגי הוצא אל מחוץ לתחום.
אבל למרות כל המאמצים להשאיר את הנגיף מחוץ לכותלי המשכן, נתגלו עשרות מקרים של הדבקות בקרב עובדים, חברי כנסת ושרים, שנשלחו לבידוד. באחדים מהמקרים לא הקפידו נבחרי הציבור על תקנות שהם עצמם התקינו, לא שמרו על ריחוק חברתי ולא עטו מסיכות.
לתחושת המיאוס של הכנסת היוצאת בעיני הציבור, ואולי גם בעיני עצמה, תרמה תרבות הדיבור המידרדרת בשיטתיות. הדיונים בוועדות ובמליאה, הגם שרובם התנהלו בפני אולם כמעט ריק, לוו לא אחת בבליל של צעקות מעורבות בגידופים שהזכירו התנהלות באולפני טלוויזיה, עד שלעתים קשה היה לדעת מי משמש השראה למי.
על קצה המזלג אזכיר כמה דוגמאות שעלו לכותרות, כמו למשל העימות הקולני בפאתי מליאת הכנסת בין סגנית יו"ר הכנסת ח"כ קרן ברק (הליכוד) לבין חברותיה לסיעה מאי גולן ואוסנת מארק. "אתן לא שוות את העקב של הסוליה של הנעל שלי. לא את מאי גולן ולא הבלונדינית המפגרת", נשמעה ברק קוראת, תוך שהיא מכוונת למארק. לאחרונה הייתה תרומה משלה לרפרטואר הכנסת, בשעה שהתפרצה בזעם לעבר ח"כ מיכל שיר, כשזו הצביעה השבוע נגד הצעת החוק שנועדה למנוע את פיזור הכנסת, וקראה לעברה "כלבה".
בעימות אחר באחד הדיונים בוועדת החוקה הטיחו שני ח"כים מהקואליציה ומהאופוזיציה קריאות גנאי האחד כלפי רעהו בנוסח "חולה נפש", "טיפש", "גיבור של רפש", "דביל", "אהבל" ו"אתה תלך מכאן ישר לגיהינום".
פרופ' עופר קניג, עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, בדק השבוע בעקבות התפזרות הכנסת את מדד היציבות הפוליטית בישראל בשנתיים האחרונות לעומת 20 דמוקרטיות בעולם המערבי. מהבדיקה עולה כי ישראל נמצאת במקום הראשון והמפוקפק מבחינת חוסר היציבות הפוליטי, נתון שבעבר היה מוחזק באופן מסורתי בידי האיטלקים, שבארץ נהגו ללעוג להם על הבחירות התכופות שהם מקיימים.
מהבדיקה מסתבר שבממוצע, מאז שנת 1996, בישראל מתקיימות בחירות כל 2.3 שנים, ואחריה יוון - ממוצע של 2.5 שנים, ספרד ויפן 3, בריטניה וגרמניה 3.8, איטליה 4.4, ואירלנד היציבה ביותר - בחירות מדי 4.5 שנים.
פרופ' קניג מסביר כי מבחינת אורך הכהונה הממוצע של ראשי ממשלה, אנו נמצאים דווקא קרוב לצמרת. כהונתו הארוכה של נתניהו בשלטון ממקמת את ישראל במקום ה־6, אולם מדובר ביציבות מדומה, ומלבד ההמשכיות בתפקיד רה"מ, המערכת הפוליטית סובלת מתסמיני אי־יציבות חריפים בעשור האחרון. על כך אפשר לומר שמן הסתם מנהיגי הפרלמנטים במערב אינם מתקשרים לברר "איך עשיתם את זה?".
השבוע, כאמור, הכנסת ה־23 התפזרה. היו שאמרו "ברוך שפטרנו", כמה משוכניה לא ישובו עוד לחבוש את ספסלי המשכן, אבל הרושם הכללי הוא שבציבור הרחב איש לא יתגעגע אליה, בטח לא אני.
