"בואו ננקה שולחן", אמר בכאב בני גנץ בנאומו המיוסר השבוע. שומעיו לא הקשיבו. הם הופכים עליו עכשיו את השולחן שהוא מנסה לנקות. גנץ הוא החולה שמת, אף שהניתוח הצליח. הוא בלם את נתניהו שלוש פעמים רצופות. הוא הניח יד על ההגה. הוא עצר את פירוקה של מערכת שלטון החוק. הוא (בעיקר שותפו גבי אשכנזי) תרם לבלימת רעיון העוועים של הסיפוח החד־צדדי לטובת הסכמי הנורמליזציה עם חלק מהעולם הערבי. הוא הפסיק את הטרללת, את הביזה, את המשך ריסוק המסגרת שמחזיקה את המדינה. במותו (הפוליטי) ציווה לנו הזדמנות נוספת. הוא מגש הכסף שעליו ינסו הבאים אחריו לשחרר אותנו מלפיתת החנק של המשפחה ולהתחיל לרפא את הפצע.
גנץ לא מבין שמה שנותר לו עכשיו זה להצדיע, להודות לתומכיו, להתנצל על מחדליו ולפנות את הזירה. הוא יבין את זה בהמשך, כשזה יהיה מאוחר מדי, בדיוק כפי שהבין שהוא מעביר את העקרב לגדה השנייה של הנהר, כשזה היה מאוחר מדי, וכפי שהבין שהותיר פִרצה בגודל של תקציב מדינה בהסכם הקואליציוני, כשזה היה מאוחר מדי, וכפי שיצא לאולטימטום שברא את הבחירות הרביעיות, כשזה היה מאוחר מדי. גנץ לא נלחם עכשיו על ראשות הממשלה, אלא על הלגאסי שלו, על המורשת, על הזכות לפרוש בכבוד. אין לידו אף אחד שיסביר לו שאם ימשיך להסתער על טחנות הרוח הרבה כבוד לא ייצא לו מזה. הוא עלול לרסק את המעט שעוד נותר.
כואב הלב על גנץ. הוא מוקף אנשים טובים. שרי כחול לבן באו לעבוד. ממירב כהן המדהימה, דרך אורית פרקש־הכהן, חילי טרופר, מיכאל ביטון, פנינה תמנו שטה, אלון שוסטר ויזהר שי, שבעוד הטור הזה נכתב הודיע לגנץ שגם הוא קופץ מהספינה הטובעת. חבורה של פטריוטים עמוסי כוונות טובות שהוליכו אותם, כמו תמיד, אל שערי הגיהינום. כמעט כל מה שגנץ אמר בנאומו השבוע, מדויק. החלופה שבה בחר אחרי הבחירות האחרונות הייתה החלופה הכי פחות גרועה.
לא נעים לחזור על זה בכל פעם מחדש, אבל אין ברירה: לא הייתה ממשלת מיעוט עם ערבים. לא היו חוקי שחיתות. בג"ץ לא היה נותן להם לעבור. נתניהו היה במומנטום, כחול לבן על הקרשים. סבב רביעי היה מעביר את נתניהו את מחסום ה־61, וכולנו, כולל מקהלת צדיקוב הטהרנית והקולנית, היינו מסתופפים יחד במחנה חינוך מחדש ומתחנפים לסוהרים. לי לפחות יש קשרים עם ינון מגל. אבל המחנה שהעמיד בראשו את גנץ לשנה־שנתיים, הוא אותו מחנה שרוצה ליהנות, לא לנצח. הם מחפשים את השלמות העילאית, את ממשלת החלומות האולטימטיבית, את מה שלעולם לא יהיה וגם אף פעם לא היה.
בני גנץ נכשל. על זה אין ויכוח. הוא נכשל בהחלפת נתניהו, אבל הוא הצליח לבלום את נתניהו ולהביא לפתיחת משפטו של נתניהו. אלה אינם דברים של מה בכך. מכאן ואילך הוא צריך לפנות את הזירה לכוחות העתודה שמגיעים מכיוון אחר לגמרי: מצד ימין. הוא חייב להישאר שר הביטחון, להחזיק את תיק המשפטים כאילו הוא ניסנקורן, לחזק את אשכנזי בתיק החוץ ולהמשיך למרר לבוזזי הקופה ומחריבי שלטון החוק את החיים עד הרגע האחרון. לא יותר מזה, אבל גם לא פחות. הוא יכול להתאחד עם חולדאי, לצרף את העבודה, לחבר חיבורים ולבנות מגדלים, כל עוד לא יסכן 2־3 מנדטים בריצה חסרת סיכוי לבד.
הטור המלא של בן כספית מתפרסם ב"מעריב סופהשבוע"