בזמן שאנחנו רצים להתחסן, כולנו בקפה מתפרקים לרסיסים

רביעי 07:45, זולו־טיים בקפה של דני. בני מגיע על אופניו, מחנה אותם בפנים ואומר: "שוב ישראל דפק לי ברז ולא הופיע". שתי דקות אחר כך מגיע ישראל על אופניים שמתאימים לילד בן 12, לבוש בחליפה של לאנס ארמסטרונג, עם קסדה שנראית כמו סיר לילה על הראש, וצועק לבני: "כמה זמן אני עוד אחכה לך?". לא יכולתי להחזיק את הצחוק בגלל הקסדה, אבל בני, ששוקל 120 ק"ג קללללל ורוכב כל יום 10 ק"מ, נתן לישראל הנחיות לקראת האימון. "נרכב לאט, שלא ייתפסו לך השרירים. לאן אתה רוצה להגיע?".

ישראל ענה שהוא רוצה להגיע ליפו. בני צחק ממנו ושאל אותי מה אני אומר. עניתי שיגיעו לפני הכל לכיכר הקרובה, בלי ליפול מהאופניים.
הם יצאו לדרך, וכעבור שש דקות הסתיימה הרכיבה. שפכתי את הקפה מהצחוק. "אתה לא תאמין לי", פצח ישראל, "אבל פחדתי על בני. ראיתי עליו שהוא לא מרגיש טוב, אז מאוד שמחתי שהוא פנה חזרה לקפה".

הוא נכנס פנימה לדסקס עם דני על סלט לארוחת בוקר, ובני בא להסביר לי מה קרה. "הוא חלש ישראל, אני נשבע לך, קוף. פחדתי שייתפסו לו השרירים, אז קיצרתי את האימון". סיפרתי לו שישראל אמר שהוא, בני, לא נראה לו בריא, והוספתי ושאלתי למה לא רכבו לנמל. "איך אתה רוצה שיגיע לנמל? אתה פסיכי? אתה צריך לראות איך הקסדה שאתה קורא לה 'סיר לילה' רוקדת לו על הראש. הוא שבעה מטר גובה ובא לי עם אופניים של ילד, כל רגע הוא חוטף מכה מהכידון. לאט־לאט, מחר נרכב יותר".

כן, בסרטים האלה של "מחר נרכב יותר" אני כיכבתי. יש לי בעיה שהרכיבה מפריעה לי לעישון, אז בינתיים האופניים שלי משמשים כמתלה למשחקים של גיאצ'ו. אבל אולי הם יתמידו יותר.

# # #

מסביב אנחנו חווים יותר מדי פציעות ומחלות. רוברט, שנוטה למות כבר 20 שנה מערימה של מחלות, שואל כל אדם בסביבתו כמה פעמים הוא קם להשתין בלילה, ובאיזו עוצמה הוא נותן שתן, כי הוא מנהל מחקר אמפירי. "קוף, אם יתברר שיש לי בעיה עם הפרוסטטה, אני נוסע לסגור עניין בסניטס בשווייץ, עם הלימונדה. דיייי, אין לי כוח. אני לא רוצה לבדוק אפילו. בוא נגמור עם הסבל הזה". הבטתי בו משחק עם הסלולרי ואמרתי לו שהוא מדכא אותי.

"קוף, אני מדכא אותך, כי אני מדוכא. אחמד לא כשיר למשחק מחר, והשוער שלנו הוא מהטובים בעולם לגילו, אבל יש לו בעיה שהוא נמוך קצת. אם היה גבוה בעוד 15 ס"מ, הוא בבאיירן מינכן או ברצלונה. אבל אם יבעטו לו כדורים נמוכים, אנחנו מסודרים". הקטע של "אנחנו" זה הפועל אום אל־פחם, הקבוצה שמוטי איוניר מאמן, ורוברט המשועמם משמש כיועץ אסטרטגי שלו. מאז שהחל לשמש כיועץ, מוטי השאיר בקושי רב את אח"י נצרת בליגה וירד ליגה עם אשקלון. בעצות הוא חזק, רוברט, מאוד. הניצחונות היחידים של הקבוצה היו כאשר רוברט באמריקע. הוא לא ראה ניצחון שנתיים.

או, איזה יופי. הנה מגיע אהרל'ה לפיצרייה של שי, שאצלו אנחנו נזרקים בסגר שלא קיים. אהרל'ה הולך לאט, הוא מחלים מניתוח בגבו. עכשיו הוא חזר מטיפול של יוסי ההידרו־תרפיסט. צהלנו לקראתו: "וואו, אהרל'ה, איזה יופי אתה הולך, חשבנו שלא תלך יותר בחיים". הוא חייך ואמר: "האמת שיוסי לא מרשה לי ללכת. הוא מרשה לי 40 צעדים ביום. נשבע לך, קוף, בזכותו אני יכול לישון בלילה. לא ישנתי שלושה חודשים עד שהגעתי אליו".

שאלתי אותו אם הביא ליוסי צילומים, כדי שיידע איך לטפל בו. "אתם רק צוחקים ממנו", הוא השיב. "הבנאדם גאון, הוא מרגיש אותך. אם היה חי באמריקע, היה כבר מיליארדר, כי הוא קוסם. הוא מקבל אדם מת, ומחייה אותו. מרים אותו על הרגליים". ביקשתי שיפסיק "להרים" ליוסי, כי אם הוא מתנפח מגאווה, אי אפשר לדבר איתו. "מה קורה עם אחיך?", שאלנו אותו, "הניתוח הפעם הצליח?".

אהרל'ה התפוצץ מצחוק. "אתם מכירים עוד מישהו כמו אברמל'ה שהמנתחים פירקו לו את פיקת הברך לרסיסים, וכעבור חודשיים הוא עובר עוד ניתוח? בסוף הוא ינצח אותם ויחזור להיות פורסט גאמפ ויצעד 20 ק"מ ביום. הפעם הוא הביא מומחוי גדול, הפעם זה יהיה בסדר". אמרתי לרוברט שוב: "תראה מה קורה לנו. כולנו מתפרקים לרסיסים. עכשיו גם פולו סובל, והרופא חרמן לנתח אותו. ממש הכי חשוב שאנחנו רצים להתחסן נגד קורונה, אבל כולנו מתפרקים".

פתאום אהרל'ה הצביע על איזה ישיש כפוף לגמרי שהלך מאוד מהר. "אתם רואים את החטיאר הזה? הוא בן 95. מנגן על בסון, מנצח על תזמורות, ואתם יושבים פה ומקטרים. ת־ש־ע־י־ם ו־ח־מ־ש ויש לו תוכניות לעוד 20 שנה. תלמדו ממנו". הישיש ביצע הזמנה אצל שי, ושאל אם הוא יכול לשבת איתנו עד שההזמנה תהיה מוכנה. כמובן שנענינו בשמחה, הוא התיישב ושאל אם אנחנו יודעים בן כמה הוא, ענינו בחיוב.

"זה לא גיל קל", הוא אמר ביובש. "אני קם בבוקר ומגלה שעוד חבר שלי נפטר. צריך לנצל כל רגע". רוברט גילה עניין בישיש והתחיל לראיין אותו. "אתה סובל ממחלות? איזה תרופות אתה לוקח?". ניסיתי להסות אותו, ואמרתי לו שלא נעים התחקיר הזה, אבל הישיש שיתף פעולה ברצון. "אין לי מחלות, אני בריא מאוד. אני רק בולע כדור שינה כל ערב בעשר, ומתעורר בשבע בבוקר". חייכתי אליו. "כדור שינה? אתה לא פוחד שלא להתעורר? למה לא ג'וינט מחומר טבעי?".

הוא ענה ברצינות שעד לפני 20 שנה הוא עישן ג'וינט לפני השינה, אבל ככל שהזדקן הסוטול החזיק אותו ער. "אני חייב לישון תשע שעות בלילה, ולקום בשבע בבוקר. אז הפיליפינק'ה אמרה שצריך כדור שינה". נו ברור, הבנאדם לא רואה רופאים, "הפיליפינק'ה אמרה". נו, אין עליו הוא גאון, סטארט־אפ של איש אחד.

רוברט המשיך להציק לו. "אתה קם להשתין בלילה? הפרוסטטה בסדר? משהו מציק לך?". כמעט נחנקתי על הארגז שישבתי עליו. "תגיד, רוברט, אתה אמיתי? עזוב את הבנאדם, מה אתה רופא משפחה?". רוברט נפנף אותי בקלות. "שתוק כבר. בשבילי הוא כמו חוצן. אני הרי לא אגיע לגילו, אז חשוב לי לדעת איך מרגישים שם. תקשיב, הוא מבוגר ממני כמעט ב־40 שנה! ותראה איך אני סובל, ואיזה פרח הוא".

הישיש חייך ואמר שהכל בסדר איתו, אין בעיות עם הפרוסטטה, הכל עובד. "רק חבל לי שאשתי חולת אלצהיימר. גופנית היא בריאה מאוד, אבל היא לא מחוברת לסביבה כבר שש שנים. באמת חבל". ואז הוא קם וניגש לדלפק לקחת את ההזמנה שלו. פניתי לרוברט ונזפתי בו על התחקור, ושאלתי אותו אם הוא מתכוון גם לראיין את הישיש המוזיקאי על חיי המין שלו עכשיו. "נשבע לך, קוף, בדיוק כשעמדתי לשאול אותו, הוא קם. אבל מצד שני האישה דמנטית, לא מדברת, והוא עוד מתלונן. ראית דבר כזה? האישה אילמת, הבנאדם זכה בפיס, הוא יכול להגיד לה כל מה שהוא חושב עליה, והיא לא תענה, והוא עוד מתלונן. לאנשים אין את הכרת הטוב. האנושות בבעיה".

ליווינו אותו במבט, צועד במהירות עם שלושה מגשי פיצה ביד. "מה אתה אומר עליו, קוף? בן 95 טוחן פיצות. אני בן 57 לא הכנסתי פיצה לפה כבר שנה, אני אוכל רק עלים. אין צדק בעולם".

פתאום נכנס לנו לפריים עוד נכה בהתהוות. נתי "הפינצ'ר" צלע לכיוון שלנו, מדדה על שתי רגליים. "מה קרה לך, בנאדם? למה אתה ככה", שאלתי אותו. "אל תשאל, קוף", הוא התחיל לספר, "אתה זוכר שהיו לי בעיות בגב, אז בהמלצת האישה שלי, שעוד לא נתנה לי עצה אחת טובה, החלטתי לנתח. זו הייתה טעות, איזה נוירוכירורג פישל שם, קשר לי עצב בצורה לא טובה, ועכשיו אני לא מרגיש את כפות הרגליים. השתילו לי שם סיליקון, עזוב, נו, אני טוטאל לוס בגיל 64. זהו, נגמר. אבל תגידו לי מזלטוף, יש לי ילדה חדשה, בת שלושה חודשים".

הוא הוציא את הסלולרי מהכיס ואמר לנו בגאווה: "בואו תראו איזו בובה". נרשמה פליאה גדולה, כי לפינצ'ר יש כבר שני ילדים גדולים מנישואיו הראשונים, ועוד ילד בן 9 מבת הזוג הזו, למה צריך עוד תינוקת בדיוק, אדון פינצ'ר? "אתה צודק. אבל יש לי לב טוף. היא כל כך רצתה, לא יכולתי לומר לה לא. רק עשינו נייר, שהיא לא תשגע אותי עם פארקים, לקום בלילה וכל השטויות האלה. אני אבא במעמד של סבא, אתה הבנת? היא יודעת שאני זקן וגם נכה טוטאל לוס. רצתה עוד ילד, בסדר, רק לא לפגוע באיכות חיי".

רוברט כרגיל גלש בטוויטר, ושאל אותו אגבית. "אז לא מסנג'רים אותך בסופ"שים? אתה לא לוקח את הילדים לים וכל השטויותים?". הפינצ'ר צחק ואמר שהוא רק הנהג. "בשבת היא רצתה שאבוא איתם לפארק חבלים. כמעט הזמנתי אמבולנס מהבקשה. אבל אתם יודעים, יש לי לב טוף, אז נסעתי איתם, ראיתי את הילד מטפס, נכנסתי להתקף חרדה, כמעט חנקתי את האישה כי פחדתי על הילד. ואז היא הושיבה אותי עם חברות שלה, שיעשו לי בייביסיטינג. נחמדות, אני נשבע לכם. תגידו רגע, למי אתם מצביעים במרץ?".

הגבתי מיד. "אני לא מצביע". רוברט גם ענה. "אל תקשיב לדביל הזה. הוא יצביע למי שאני אגיד לו. עוד לא החלטתי. אבל כאשר אחליט, כולם יתיישרו איתי. אתה יודע שאני יודע לנדנד". הפינצ'ר סיים עם המרק אפונה, אמר שהיה טעים. נזכרנו שלאבא שלו הייתה פעם מסעדה. בימים ראשון־רביעי היה בכל יום מרק מסוג מסוים, אבל בחמישי הוא היה שופך לסיר גדול את כל שאריות המרקים מהמקרר, ומגיש לסועדים את המרק המעורב כסוג של מנת היום. הוא קרא למנה הזו "גמיזה", שזה סוג של עיסה.

"תגיד, פינצ'ר", שאלתי אותו, "כמה אנשים הרעלתם אז בתקופה של המרקים?". הוא נקרע מצחוק והשיב: "כל העיר הייתה מגיעה לאכול ביום חמישי. זו הייתה מנת בריאות. מה אתה חושב, ששי מכין לך פה כל יום מרק עגבניות? אם כן, אתה מפגר. למה שנשאר מאתמול הוא מוסיף עוד קצת מים חמים ומרתיח. במסעדה אסור שיהיה בלאי, קוף, חייבים למכור הכל". ואז הוא קם, התיישר בקושי רב, קילל את הרופא המנתח, איחל לו שימות לאט, בסבל, וצלע לאטו לעבר החניון.

"שמע, רוברט, חיסלו לנו את הפינצ'ר", אמרתי, "הוא לא יכול ללכת". מבלי להרים את המבט מהטלפון, הוא ענה: "וטוב שכך. כשהוא הלך נורמלי, הוא עשה הרבה שטויות. בחיים אין סתם, כנראה שהחליטו למעלה שכדאי שיפסיק ללכת. זה לא טוב בשבילו, ובשבילנו".

# # #

חיכינו ששי יכין לנו סלט בריאות עם בולגרית, טונה וארטישוק. רוברט הלך לסופר לקנות לו חסה, הביא לו וצרח עליו שהיא לא שטופה, אז כדאי שירתיח אותה נגד החיות שאולי זוחלות עליה. "שתמות כבר, הלוואי", ענה שי והתחיל לקצוץ ירקות. גלשתי קצת בטלפון. המשטרה של אוחנה על הגבות. הכנופיות של העראברים עושים לה סקולה־דה־רמי, ומחסלים אחד בתוך שיירת ליווי במחלף נחשונים בכביש 6. מזל שהם חסו על חיי השוטרים, וכך נמנע אירוע רב־נפגעים. אבל גם היידעלך בירושלים לא סופרים את הכחולים של אוחנה. ברשתות מופץ קליפ של ערימה מנוער הגבעות מפרקת שוטר סמוי בבעיטות, כשהוא שרוע על הרצפה, חסר אונים. איפה הכוח לגיבוי שהיה אמור לאבטח את הסמוי כשניסה לבצע מעצר? לא ידוע. אנרכיה תרתי משמע.

חשבתי בדיעבד על בני גילי, כאשר היינו בגילם של חברי ארגון הטרור של נוער הגבעות. פחדנו משוטרים פחד מוות. צפצוף לא במקום לעבר שוטר התבטא בסטירה שהייתה מעיפה לנו את הפרצוף ב־360 מעלות. עבריינים כבדים עשו חשבון לשוטרים במדים או באזרחית, אבל היום כל דאלים גבר. ילד בן 18 יכול לדרוך לשוטר על הפרצוף, להיעצר לשעתיים עד שעו"ד איתמר בן גביר מגיע לשחרר אותו, וכמובן מגיש תביעה במח"ש נגד אלימות המשטרה. מדינה קרקס, אין פה שום רשות שמתפקדת, חיי האזרחים הפקר־הפקר־פטרושקה. אם המפכ"ל החדש לא יעשה כאן סדר, אנחנו נחיה כמו במקסיקו.

המשימה הראשונה של המפכ"ל: לטהר את הגבעות באיו"ש מהנערים ההזויים. שלא תהיה שם נפש חיה, שטח צבאי סגור. עם הכנופיות של העראברים, זו מלחמה אבודה. יש להם אמל"ח בדיוק כמו למשטרה. המפכ"ל צריך להזמין את ראשי ארגוני הפשע האלה ולומר להם: מהיום אין דיבורים, רק יורים. יש לכם חודש להתפרק מהנשקים, תם הטקס.

הנה עוד קטע מפגר. ילד בן 14 הפך לצמח בעקבות תאונה של אופניים חשמליים. הוא לא חבש קסדה, זהו, נגמר. אפשר לגמור את זה בשעה בחקיקה שאין יותר כלי תחבורה כזה לילדים. מגיל 21 צפונה, עם רישיון לרכב דו־גלגלי. אבל מי יטפל בזה? אגם הדרעק? הם עסוקים בבחירות כבר שנה וחצי, בואכה עוד שנה.

הגיע האוכל. בלסנו במהירות, והודעתי לרוברט שאני בדרך לשנ"צ. "יש לי בעיה, כיפוש עובדת מהבית בסגר, אבל אני מאמין שהיא תפרגן לי".
סוף־סוף המאוס הזה הרים את הראש מהטלפון. "יש לך אישה זהב, החיים שלך סילאן. אני מחכה למוטי שיאסוף אותי בדרך לעכו. יש לנו משחק אש, עכו קבוצה קשה. אחמד, אמרתי לך הוא לא בהרכב, ומוניר כואבת לו הבטן. אי אפשר לסמוך על העראברים האלה. קוף, אני לא יודע למי להצביע".

וואו, איזה דאגות יש לו. המדינה מתפרקת, אבל הוא עם אחמד ומוניר, שלא יהיו בהרכב. הודעתי לו שהוא נמאס עליי, בגדול, בענק. "אתה לא חבר, קוף", הוא הפטיר ביובש. "זה חשוב לי המשחק, אבל אתה מזלזל בכל".

# # #

הגעתי הביתה. כיפוש ישבה בחדר העבודה מול שני מסכי מחשב. "מה קורה, מאמי", היא שאלה, "איך היום שלך? מה עשית?". שמתי על עצמי את הפוזה של הסובל. "אל תשאלי, ים פגישות, לא קורה כלום. יש לי סלט בראש, אני הולך לשים ראש לאיזה שעתיים. תעירי אותי בארבע?".
היא הביטה בי בחיוך. "יש לך חיים של שייח', חיים שלי. כל היום אתה מסתובב ומסתלבט. אבל מתלונן כאילו עבדת במכרה. לך תישן, אני אעיר אותך".

נכנסתי למיטה, ושרי הכלבה זינקה ונכנסה מתחת לשמיכה. "עופי מכאן", צרחתי עליה. היא התעלמה ונצמדה אליי. נרדמתי בדקה במחשבות שאף אחד לא סופר אותי. כולם עושים מה שבא להם בראש.
 
[email protected]