בליל קיץ חם באוגוסט 1814 צעד כוח לא גדול של הצבא הבריטי אל תוך עיר הבירה החדשה של ארצות הברית והעלה באש את בניין הקפיטול. הבעירה הגדולה, שכילתה את שכיות העץ של המבנה ואת ספריית הקונגרס, נראתה למרחק של עשרות קילומטרים. דפי ההיסטוריה הצניעו את מקומה של "מלחמת 1812" בין ארה"ב הצעירה לממלכה הבריטית, אבל יש הטוענים שהאש הגדולה שבערה באותו לילה קיבעה את מעמדה של וושינגטון כעיר הבירה האמריקאית והפכה את מה שהיה עד אז אוסף של מדינות לאומה אחת.
השבוע רשמה וושינגטון עוד יום לדיראון בתולדותיה, והפעם גם העולם כולו צפה בביזיון. האם גם 6 בינואר 2021 ייזכר כיום שבו התעשתה הדמוקרטיה האמריקאית והחלה לבצר את עצמה, או כעוד ציון דרך בתהליך ההתפוררות של הדמוקרטיות המערביות?
באירועים טראומטיים כאלה בחיי אומה רב הפיתוי להתמקד בהתפרצות של הסימפטום ולא בגורמי השורש של המחלה, בבעלי התפקידים שהיו אמורים להתמודד עם התופעות שנחשפו ולא בגורמים שחוללו אותן. כך נהגנו גם אנחנו ברצח רבין, כשהחקירה התמקדה בכשלי האבטחה אבל נמנעה מלפתוח את מורסת ההסתה שהובילה לרצח. כשלי האבטחה היו חמורים ואמיתיים וטוב שטופלו, אבל מחוללי האווירה שאפשרה את הרצח מעולם לא נבדקו.
כמו ברצח רבין, גם בוושינגטון לא היה צריך לקרוא בין השורות של הכתובת שהייתה על הקיר ועל מסכי הטלוויזיה. גורמי האבטחה, מה־FBI ודרך משטרת הקפיטול והבירה, נחלו כישלון יסודי וחרוץ בהגנה על המוסדות הדמוקרטיים אל מול ההפגנה הצפויה והידועה. אבל המבחן של אמריקה לא יהיה בשיפור המתבקש של מערך האבטחה, אלא בניצול האירוע הקשה לסימון קו אדום ברור, לעצמה ולעולם כולו, אל מול מי שחותר תחת הדמוקרטיה כשהיא מפסיקה לעבוד לטובתו.
מעתה ועד 20 בינואר, כל יום שבו יוסיף דונלד טראמפ לשבת בבית הלבן יהיה אות לחולשתה של הדמוקרטיה האמריקאית, וסימן לכל הגורמים האנטי־דמוקרטיים בארה"ב ומחוצה לה שההחלשה השיטתית של מוסדות מדינה עובדת. הימים האלה הם הזדמנות לארה"ב להוכיח שהמוסדות הדמוקרטיים שלה עדיין מתפקדים, ושיש מחיר למי שחוצה את הקו ומאיים על הדמוקרטיה.
עצוב לכתוב את הדברים האלה על מי שראיתי בו את החבר הקרוב ביותר שהיה לישראל אי־פעם בבית הלבן. תמיכתו הבלתי מסויגת בנו, עמדתו הלא מתפשרת מול איראן והסכמי השלום הנפלאים שהביא לנו - שינו את פני המזרח התיכון לטובה לעוד שנים רבות ואת מעמדה האזורי והעולמי של ישראל. עד השבוע הוא יכול היה להיחשב למועמד ראוי לפרס נובל לשלום. את מה שעשה טראמפ בחצי השנה האחרונה מול האמירויות, בחריין, מרוקו, סודן וגם קטאר - לא ידע אף נשיא אחר לפניו לעשות, גם לא הרהוטים והאלגנטיים ממנו. אבל עכשיו הוא צריך להיות מסולק מהבית הלבן בבושת פנים. זה מבחן הבגרות האמיתי של הדמוקרטיה האמריקאית.
טראמפ התחייב אתמול להעברה מסודרת של השלטון ב־20 בינואר, אבל אחרי אירועי הימים האחרונים ספק אם יוכל לפרוש בשלווה למסלול הגולף שלו בפלורידה. הוא עשוי למצוא את עצמו עד מהרה נתון לחקירות פליליות שהוקפאו בתקופת כהונתו, ואם יבחר להישאר בארה"ב - עלול גם לגמור מאחורי סורג ובריח.
# # #
הכוח הבריטי שהבעיר את וושינגטון לפני 207 שנים היה קטן אבל מיומן. הם ערמו את רהיטי העץ היפים שמצאו בבניין הקפיטול לכמה ערימות, פיזרו עליהן אבק שריפה והציתו כמה מדורות שכילו את שני בתי הקונגרס, את הספרייה ואת בית המשפט העליון. טראמפ היה הגפרור שהצית את האש השבוע, אבל חומרי הבעירה יישארו בחברה האמריקאית גם אחריו, עם גחלים לוחשות בדמות מיליציות חמושות ומיליונים רבים שאיבדו אמון במוסדות ובשיטה הדמוקרטית.
השסע שחוצה היום את החברה האמריקאית ומאיים ממש לפצל אותה הוא האתגר הראשון במעלה של הנשיא הנבחר. השבר נפער עוד בימיו של הנשיא ברק אובמה, וטראמפ צמח בתוכו. ג'ו ביידן הוא אומנם פוליטיקאי מיומן ומנוסה, אבל עד היום לא התגלה כמנהיג כריזמטי וסוחף. אם ינסה להמשיך את דרכו של אובמה - הוא עשוי להבעיר מחדש את האש. המשימה שלו תהיה לבנות מחדש את החיבור והאמון סביב כללי המשחק הדמוקרטיים. ויש לו שותפים, משני צדי הבית.
מי שנטלו את המושכות ביום רביעי הסוער ובלמו את ההתדרדרות היו הרפובליקנים, ובראשם סגן הנשיא מייק פנס, שאפשר את כניסת המשמר הלאומי לעיר הבירה והחזיר את הסדר על כנו. בכירי המפלגה: מיטש מקונל, מיט רומני, ואפילו לינדסי גרהאם, הוכיחו ברגע האמת שנאמנותם היא לחוקה ולא לנשיא. הם ידעו לעצור את האש לפני שתכלה גם אותם, וחשפו שמתחת לנשיא יש שכבה של נבחרי ציבור שעדיין יבחרו בממלכתיות לפני נטייתם הפוליטית.
אני בטוח שבקרב הרבה ישראלים, שכמוני צפו בתדהמה בתמונות מוושינגטון, ניקרה השאלה אם זה יכול לקרות גם אצלנו. התשובה הקלה היא שכן. גם כאן יש שסע חברתי עמוק, גחלי שנאה שמלבות אותן כבר שנים, שחיקה מתמדת של מוסדות המדינה, של בית המשפט העליון ושל האמת, וישנו גם הגפרור שישמח להצית את כל הערימה הזאת. השאלה היא אם מתחתיו נשארו לנו גם המייק פנס והמיטש מקונל שיידעו ברגע האמת לכבות את הבעירה, כי היא כנראה תגיע.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13
[email protected]