לכאורה, סיפור דוחות הקורונה שנחשף השבוע מספר את הסיפור כולו: התחלואה עולה במגזרים שמפירים את ההנחיות כדרך חיים, ואת החשבון מגישים רק לערבים ולאוכלוסייה הכללית. החרדים כמעט שלא מקבלים דוחות, אף על פי שהם מובילים בהפרות מאורגנות ובהדבקה, כי מפחדים להתעסק איתם, ובצדק. האוכלוסיה הערבית מן הסתם איכשהו תתחמק מתשלום, ובסוף, גם בכל הקשור לקורונה, הערים המעורבות הגדולות הן המקום היחיד עם חוק וסדר, ממש כמו בחיים עצמם.
למה לכאורה? כי בפועל, הבעיה הרבה יותר עמוקה ומאיימת. כבר שנים רבות יש נטייה לשנוא את המגזרים או לפחות לכעוס עליהם מפעם לפעם. אבל בתקופת הקורונה, הבעיה שאנו מתעלמים ממנה כבר שנים ארוכות הוטחה בפרצופנו באופן בלתי ניתן להתעלמות. הקומבינות המגזריות, שמהוות אבן רחיים על צוואר האוכלוסייה הכללית ביומיום, הפכו לבלתי נסבלות. כל מי שאינו מקמבן יושב בבית, ומרגיש פראייר יותר מאי־פעם.
האזרחים הערבים מהווים כמעט שני מיליון, החרדים יותר ממיליון, ובעצם שליש מאזרחי המדינה מתנהלים כסוג של אוטונומיות מטעם עצמם. חלקם לא באמת כפופים לחוקים, תורמים פחות ולוקחים יותר, סובלים מסטיגמות, עוני ופערי השכלה. מה שכן - מותר להודות שאף אחד מהאוכלוסייה הכללית לא היה מתחלף איתם.
הקומבינות במגזרים הפכו לדרך חיים, פשוט כי אין ברירה אחרת. אין פתרונות, וככה שורדים. הפוליטיקאים מצאו דרך יפה להתפרנס מהמגזרים, ונדמה שאין להם שום מניע לפתור את הבעיה. העסקנים החרדים הגיעו להישגים בלתי רגילים מבחינת תקציבים ויכולת השפעה על צביון המדינה. העסקנים הערבים אומנם חסרי הישגים ונטולי תקציבים והשפעה, אבל בעלי תפקידים נוחים ומעמד מעורר כבוד. הם מפגינים, מתראיינים, מחקים אותם ב"ארץ נהדרת", ולמתבונן מבחוץ נדמה לעתים שהם באמת עושים משהו.
גם במפלגות האחרות עושים סיבוב יפה על המגזרים. לפיד התחיל את דרכו כאנטי־חרדים, גם ליברמן עשה על זה קריירה, מרצ מעמידים פנים שהם עושים משהו למען ערביי ישראל, ובימין יש מגוון שסולד מערבים, בין שבהצהרות על הצורך להפריד בין יולדות, ובין שבחביטה בח"כים מהמשותפת כדי להפגין פטריוטיות.
נתניהו משחק בערביי ישראל - לרגעים הם כלי להבערת שנאה שתניע את מצביעיו, ולרגעים הוא חומד אותם כמנדטים פוטנציאליים בעצמם. גם בחרדים הוא משחק - הוא קיבל מקודמיו מדינה בתוך מדינה, ורק החריף את המצב. חוקים אחרים, חובות אחרות, זכויות אחרות, מערכת חינוך נפרדת. רק שהם לא באמת נפרדים - ואנחנו משלמים את מלוא החשבון על הסידור הזה.
כשהמים מגיעים עד נפש, כמו השבוע עם קומבינת הדוחות, בליכוד כבר מבינים שאי אפשר לגמרי להכחיש, אז עוסקים בטשטוש העובדות. ישראל כ"ץ, למשל, הסביר ש"כולם הפרו. פעם החרדים, פעם הערבים, פעם הצעירים בתל אביב". זהו כמובן עיוות מוחלט של נתוני התחלואה, כדי ליצור אשליה שהמגזר החרדי הוא רק עוד קבוצה שמפירה מני רבות. בפועל, כ־42% מהחולים בישראל היו חרדים. אבל זאת השיטה - במקום לתקן את המציאות, מסדרים את השקר בתוך האמת כדי שינעם לאוזני המצביעים.
ציפור הנפש
בעוד אנחנו מתעצבנים, רוטנים ומקללים, מי שמשלמים את המחיר הגבוה ביותר הוא כמובן המגזרים עצמם. התמותה שם גבוהה פי כמה מאשר בכלל האוכלוסייה. גם הפגיעה בפרנסה. חלק ניכר מהנשים בהריון שנדבקו במוטציה והגיעו למצב קשה הן חרדיות. הורים חרדים שלא רצו לשלוח את ילדיהם למסגרות חינוכיות ביקשו עזרה, אבל אין מי שיעזור להם.
בעצם, הפוליטיקה שלנו מתעניינת לא מעט במגזרים, אך עוסקת בבלבולי מוח במקום במעשים שיתקנו את המצב. מי שמקים ממשלה עם העסקנים מתחייב להמשיך לפרנס את המערכת העקומה הזו, שרק הולכת ומתעקמת יותר עם השנים. מי שיוצא נגד, עושה זאת למען התעמולה, אך לא מביא פתרונות אמיתיים. חוק הגיוס הפך לבדיחה גרועה, וכבר ברור לכולם שאין לו היתכנות. להפך - ריחופו כחרב מעל ראשי הצעירים החרדים גורם להם להיצמד לישיבות, בעוד אם לא היה קיים, היה סיכוי גדול יותר שחלקם לפחות היו יוצאים לעבוד.
לכאורה העניין הוא אכיפה ומתן דוחות, אבל זה לא באמת ככה. השוטרים אינם יכולים לעשות את העבודה של הממשלה. לא צריך לשלוח מאות שוטרים להמון חרדי שמתפרע כדי "לשמור על ציפור הנפש שלו בפני הנאצים". צריך להפסיק באבחת חרב את התקציבים לישיבות שמפירות חוק באופן סיסטמטי. זה לא יפתור את הבעיה, אבל זה לפחות ישים לה איזשהו גבול שיצריך פתרון ארוך טווח. נתניהו לא יעשה את זה מסיבות ציפור נפשו שלו - הבלוק שבעזרתו הוא יכול להיאחז בשלטון גם כשאין לו רוב.
בינתיים הערבים חיים עם מה שיש, ונכדי הרבנים שאלוהים יודע אילו יכולות קוהרנטיות יש להם בזקנתם, נותנים הוראות לעסקנים החרדים, שידם הולחמה לברז ועדת הכספים. הם משתמשים בכוחם כדי להשפיע על חייהם של כלל האזרחים, שעכשיו גם צריכים לשבת בבית ולצפות בבתי החולים הקורסים, כדי שאלה יוכלו לטפח את ציפור הנפש שלהם ולהמשיך בדרכם.
העסקנים החרדים שותקים כשהכאוס משתולל. הם מסרבים להתראיין נוכח המציאות הזו, ומבחינתם בצדק. הם חייבים לרבנים שלהם, לא לציבור הישראלי שאת חייו הם ממררים. הציבור הישראלי אינו באמת מעניין אותם מעבר להיותו ארנק וחברת שמירה. הכל חוקי, הכל "נורמטיבי", וזהו העיוות שאותו צריך לתקן. ערבות הדדית מבוססת, מטבע הדברים, על הדדיות. היא אינה קיימת. זה עוד כלום לעומת מה שיקרה בעתיד הפוסט־קורונה — המגזרים יסבלו מיותר עוני ויזדקקו לעוד תקציבים, כשיהיה לנו גם גירעון ענק לכסות והמשך הוצאות לא אחראיות של ממשלה לא יציבה.
זה קורה כבר שנים, רק שמסכי העשן הרבים של התקשורת והפוליטיקה התזזיתית מסתירים לנו את הנוף. בשני המגזרים קיימת תרבות יפה וייחודית, אבל גם תרבות רעה שמונעת משילות. השאלה היא, אם כן, לאן ההנהגה לוקחת את התרבות. האם היא משתמשת בה בציניות ומתמרצת אותה להקצין, או שהיא מנסה למתן אותה ולהביא ליותר שילוב. מותר להגיד - אנחנו מכבדים את ציפור הנפש שלכם, אבל אין דרך לקיים אותה אם לא תתחילו לממן אותה בעצמכם. מותר להגיד - תפסיקו לטפח את משבר הזהות שלכם ותשתדלו להיות יותר ישראלים.
שתי העמדות לא רק לגיטימיות, אלא רצויות במדינה חפצת חיים, שלא רוצה להיקרע לגזרים בגלל תרבות המגזרים.
