1. בשבועות האחרונים מגיעים מכל רחבי הארץ דיווחים על קרבות עזים בין חרדים לכוחות הביטחון. אל דיווחי הקרבות נלווים צילומים של אוטובוסים בוערים, עמודי חשמל שעולים באש ומסכנים את חיי השכנים ומפגינים זועמים ששופכים אקונומיקה על אנשי החוק ומשליכים עליהם אבנים, ביצים, שקיות מלאות צואה, ברזלים ומה לא.
ההמון הזועם לבוש השחורים גילה יכולות קרביות מרשימות בהתנפלות על מכונית סמויה של המשטרה, שבה היו שני שוטרים ושוטרת, בבני ברק. המרחק מלינץ' היה עניין של דקות, וזה הסתיים בפציעה קלה של השוטרת הסמויה, שחולצה עם חבריה על ידי כוח משטרה שהגיע לזירת האירוע.
נהג אוטובוס בחברת אפיקים נתקל בעשרות פורעים במדים שחורים שחסמו את הכביש בבני ברק והתנפלו על האוטובוס. מבוהל, מפוחד, תיאר איך חלפו בראשו תמונות בני משפחתו שחשש שאולי לא יראה יותר. הפורעים שרפו את האוטובוס, והאש סיכנה את חייהם של דיירי הבתים הסמוכים למקום שבו עלה האוטובוס באש. זגוגיות התנפצו, תריסים נמסו, התושבים נקראו לנטוש את בתיהם עד שכוחות הכיבוי והמשטרה ישתלטו על האש. חשוב לציין שכוחות ההצלה הגיעו זמן רב אחרי הרגע שבו נקראו, אף שהתחנות שלהן נמצאות בקרבת הזירה.
הפורעים אלימים במיוחד נגד אנשי תקשורת, מכים אותם, בועטים בהם, משליכים עליהם מכל הבא ליד. צלם העיתונות אלכס קולומויסקי אף חטף אבן בראש.
מי שמזועזעים יותר מאחרים מהתקריות האלימות הם ניצולי השואה. אני מפטפט מדי פעם עם גברת ס', כשהיא מגיעה לקנות לחם ברחוב ויצמן. היא מתייחסת ללחם בחרדת קודש ("במחנה תמיד חלמתי על לחם טרי"). "אני שומעת את הנבייל'ס צועקים לשוטרים יהודים 'נאצים' ואני בוכה, לאן הגענו?", היא אומרת עם דמעות בעיניים. "נאצים? ראיתי את האוטובוס בוער בבני ברק, אלוהים ישמור! אלוהים ישמור! אתה יודע מה קרה כשראיתי את זה?".
אני מרגיע את הקשישה הרועדת, ואז היא מתחילה לזמזם את השיר שבכל פעם שאני שומע אותו אני זולג. "אונדזער שטעטל ברענט" (העיירה בוערת). היא שרה לי כמה שורות ביידיש והולכת, לא לפני שהיא שואלת אם אני רוצה "א שטיקלה ברויט", חתיכת לחם.
שריפה, אחים, שריפה
עיירתנו בוערה כולה
בה רוחות שחורות יסערו
להבות חורבן יבערו
עקבותיה לא נשארו
היא עולה באש
ואתם חובקים ידיים
בלי הושיט עזרה
בלי כבות את אש הלהב
אש העיירה
שריפה, אחים, שריפה
קרובה, חס וחלילה, השעה
כי הלהבות יתמידו
את כולנו פה ישמידו
רק שרידי קירות יעידו
מה שפה היה
ואתם חובקים ידיים
בלי הושיט עזרה
בלי כבות את אש הלהב
אש העיירה
שריפה, אחים, שריפה
רק בידכם בלבד היא העזרה
חיש הושיטו יד אוהבת
והצילו מהמוות
בדמכם כבו שלהבת
חיש כבו בדם
מרחוק אל תעמדו
כי האש עולה
אל נא תחבקו ידיים
השריפה גדולה!
את המילים כתב מרדכי גבירטיג ותרגם אברהם לוינסון.
2. מדי פעם אני נתקל בסיפורים קצרים נפלאים של כותבים שרוב הציבור אינו מכיר. אחד הכותבים האלו הוא דוד מונשיין, איש ירושלים שמכיר את העיר על יושביה כאת כף ידו, ויש לו אוסף צילומים ומסמכים שאותם הוא מעלה מדי פעם בפייסבוק וגורם לי ליהנות ולהתרגש ברמות שאני מרגיש צורך לשתף עוד אנשים בחוויה.
ביקשתי את רשותו של מונשיין לפרסם את סיפורו של אלישע לובלינץ', שמסמל בעיניי את מה שקורה לקפיטליסטים חזיריים שהכסף והרכוש מסמאים את עיניהם: אלישע לובלינץ' נולד בשלהי מלחמת השחרור וגדל בדירת דמי מפתח ברחוב הסולל בירושלים. אמא שלו נפטרה כשהיה בן 9, ואביו טיפל בו מאז במסירות אין קץ. כיוון שהאב עבד במשמרות בתנובה ונעדר לעתים קרובות מהבית, אלישע תפס עצמאות בגיל צעיר.
הוא גנב בקבוקים ריקים מהמכולת ומכר אותם בחזרה, סיפק נחושת לפחחים במחנה יהודה, ובימי שישי עבד בשליחויות פרחים. כשהתגייס לצה"ל, היה לו כבר הון עצמי קטן ופיאט 500 חדשה.
כשאלישע השתחרר, הוא מכר את הפיאט, ונסע לדוד שלו באנטוורפן. מהר מאוד הוא השתלב בעסקי הנדל"ן של הדוד המיליונר ועשה חיל. אחרי חצי שנה, כשחזר לביקור אצל אביו, פגש את אדון קופרשטיין קשישא, סוחר מקרקעין ממולח מהזן שקונה דולר ב־40 סנט. אלישע התעניין בפעילותו העסקית של קופרשטיין והופתע לשמוע: "אני קונה מבעלי בתים דירות תפוסות בדמי מפתח". אלישע הקשה: "אתה בן 90, מה ייצא לך מזה?", קופרשטיין חייך: "החיים קצרים והזמן ארוך, אני מחכה בסבלנות שהדיירים ימותו ואז השמיים הם הגבול".
אלישע חזר לבלגיה כשהמילים של קופרשטיין מנקרות במוחו. אחרי שהתייעץ עם הדוד, חזר שוב לארץ ופתח חברה לרכישת בניינים ודירות בדמי מפתח. החברה נועדה לאתר בעלי בתים שנמאס להם לחכות שדייריהם המוגנים יתפנו או ימותו, ולקנות אותם.
כבר אחרי שנה נרכשו בשיטה זו חמישה בניינים ועשרות דירות על ידי באי כוחו של אלישע, שהקפידו גם על איסוף עשרות השקלים מכל דייר ודייר מדי חודש בחודשו.
חברת אלישע לובלינץ' מקרקעין בע"מ פעלה בזריזות וביעילות, ועד מהרה התפנה אלישע להמשיך בעסקיו חובקי העולם. בכל ביקור בארץ הוא המשיך להציע לאביו לקנות עבורו דירה מרווחת ברחביה, אבל ירוחם לובלינץ' סירב.
חלפו שנים, וירוחם לובלינץ' הלך לעולמו. אלישע היה אז בסינגפור ושכר מטוס פרטי כדי להגיע להלוויה במועד. במהלך השבעה הוא הזדעזע כאשר נודע לו מהשכנים שאביו קיבל צו פינוי מדירתו בגלל חוב של שכחה לבעל הבית בסך 385 שקל. "זה שבר לו את הלב וזה גם מה שגמר אותו", סיפר השכן מלמעלה.
ביום האחרון של השבעה הגיע לדירה אדם עם תיק מסמכים. "איפה אדון ירוחם?", הוא חקר. אחד השכנים ענה לו: "אתה לא רואה שיושבים פה שבעה? אדון ירוחם נפטר, הנה הבן שלו". האיש עם המסמכים תקע באלישע מבט חד ואמר: "אני משתתף בצערך. יש לי כאן צו פינוי משופט לאביך, אבל כיוון שהוא נפטר, עליי לבקש ממך לפנות את הדירה מכל אדם וחפץ בתוך 30 יום".
אלישע לקח ממנו את המסמכים, עיין בהם, ונדהם לגלות מי הוציאה את צו הפינוי נגד אביו: חברת אלישע לובלינץ' מקרקעין בע"מ.
(הסיפור לקוח מתוך ספרו של דוד מונשיין "היה הייתה פעם ירושלים", בהוצאת חושך - הוצאה לאור).
3. אחד מקוראי המדור העביר לי גזיר עיתון שבו דווח על אירוע שבו הייתי מעורב בבית המשפט המחוזי בתל אביב לפני כ־25 שנים, ליתר דיוק ב־1 במאי 1996.
נזכרתי איך אחרי האירוע כעסתי על עצמי שלא התנפלתי על הרוצח המניאק וקרעתי לו את הצורה (הייתי חזק לפני 25 שנים), אפילו אם זה היה עולה לי בכמה חודשי מאסר.
25 שנים אני מממן את הדיור, האוכל, השתייה, המים והחשמל של החלאה, והכל באשמתם של אנשי היחידה לאבטחת אישים של שב"כ, שלא מילאו את תפקידם כראוי, ולא השחילו שלושה כדורים במוחו המעוות של הרוצח החייכן.
