המציאות מחייבת פשרות. כל אדם פרגמטי מבין שהסוד לשרוד בהצלחה את הביקור על כדור הארץ הזה טמון ביכולות שלנו לדעת להתפשר. זהו הסוד לזוגיות מוצלחת, לקריירה שמאפשרת שילוב של משפחה ועוד. אך אף שפשרה יכולה להיות דבר טוב ברמה האישית, היא עלולה להיות מסוכנת ברמה הציבורית והמדינית.

בלא מעט פרלמנטים בשכונה ושיחות סלון נשמעים הדברים הבאים: "כולם מושחתים, אין היום אנשי ציבור נקיי כפיים, את כולם מניעים אינטרסים והכל מתורגם לכסף גדול, לכוח ולכבוד. כשכולם נגועים במחלת השחיתות, לפחות שייבחר האחד שיש לו יכולות גבוהות". לאמונה הזאת שותפים יותר מדי אנשים. בעידן הפייק ניוז, בכל פעם שצצה פרשת שחיתות מצד אחד של המתרס יש מי שממהר להשוות, להגדיל ולצבוע גם את הצד השני בצבעים של שחיתות. הציבור מבולבל. במקרה הטוב הוא כבר לא יודע להבחין בין אמת לשקר, ובמקרה הרע שום דבר - גם לא פרשת השחיתות החמורה ביותר וגם לא כתב האישום החריף ביותר - יצליח לשכנע אותו שבעולם שבו כולם מושחתים, חשד לשחיתות הוא עילה מספיק טובה לא לבחור במועמד מסוים.

המציאות הזאת לא קיימת רק בזירה הארצית, אלא גם ברשויות המקומיות. כך נבחרו לא מעט ראשי רשויות לכהונה נוספת כשמעל ראשם מרחפת פרשה כזאת או אחרת.

כאשר כל יום שעובר בלי פרשת שחיתות הוא יום מבוזבז, לא פלא שבמדד השחיתות העולמי 2020 שפרסמה אתמול עמותת "שקיפות בינלאומית ישראל", אנחנו תופסים מקום של "כבוד". על פי המדד אנחנו מקבלים ציון 60 מתוך 100, לא רחוקים מהקו האדום, כשמעלינו אפשר למצוא מדינות כמו איחוד האמירויות, קטאר וצ'ילה.

ביחס למדינות ה־OECD מתקבלת תמונה עגומה עוד יותר: ישראל נמצאת במקום ה־25 מבין 37 המדינות החברות בארגון. בין המדינות הנמצאות איתנו בשליש התחתון של ה־OECD נמצאות סלובניה, פולין, איטליה, טורקיה, יוון והונגריה.  

אז איפה טעינו בדרך להקמת חברת המופת שחלמנו עליה? כמיטב המסורת הסוציאליסטית, הכל התחיל בימי מפא"י העליזים, כאשר נעשה שימוש בלתי הולם בכוח הציבורי לטובת קידום אוכלוסייה אחת על חשבון אחרות, משאבים הוקצו לבעלי הפנקס האדום הידוע לשמצה ונמנעו מאחרים. עם השנים, ככל שערכי הקולקטיביזם התחלפו באינדיבידואליזם, הגיעו גם פרשות הדולרים, ניצול הכוח הציבורי כדי לצבור ממון, מעטפות, טיסות, מתנות, קרקעות ודירות.

בחסות החוק
על סוגיית "מהי שחיתות ציבורית?" ניתן לקיים דיון פילוסופי ארוך. על פי ההגדרה היבשה, שחיתות היא שימוש בלתי הולם בכוח ציבורי במטרה לקדם אינטרסים. אם כך, האם כספים קואליציוניים שמחולקים בוועדת הכספים באישון לילה ללא שקיפות הם שחיתות? האם הנפוטיזם במערכת המשפט, שבה ילדי השופטים מתברגים במשרות בכירות במערכת על חשבון אחרים, היא שחיתות? האם השימוש שעושות המפלגות החרדיות בכוחן הפוליטי כדי לקדם את האינטרסים של המגזר שלהן היא שחיתות?

גם למערכות ולמוסדות שפועלים בחסות החוק יש תרומה ניכרת להתפתחות השחיתות בישראל. קיימים חוקים שאינם מונעים שחיתות - כמו למשל האפשרות של מי שהורשע בעבירה שיש עמה קלון לחזור לחיים הפוליטיים. החוק גורם לכך שהציבור מטפח הבנה וסבלנות כלפי התנהגות פלילית, ומחזיר לחיים הציבורים מי שישב בכלא והורשע בשחיתות ציבורית. בעוד שנה יעברו שבע שנות הקלון שנגזרו על שלומי לחיאני, ראש עיריית בת ים לשעבר, שנחשב לראש עיר אהוב וביצועיסט שהביא תנופה רבה לבת ים. לא אתפלא אם יתמודד וינצח בבחירות הבאות בעיר.

לאורך השנים היו ניסיונות לקדם הצעת חוק שתכפיל את שנות הקלון משבע ל־14, אבל אלה נדחו כצפוי כבר בשלב הקריאה הטרומית. בדומה, גם החוק שמאפשר למועמד עם כתבי אישום להתמודד על ראשות הממשלה מעניק לגיטימציה לשחיתות ציבורית, וכך גם היעדר החוק להגבלת כהונה של ראש ממשלה: הכוח שנצבר לאורך השנים יכול להוביל לשחיתות ציבורית.

גם למערכת המשפט שטוחנת לאט, לעתים עד כדי עינוי דין, יש תרומה לפריחת השחיתות. התיקים שנפתחים בקול תרועה רמה נתקעים שנים ארוכות בפרקליטות ונסגרים לעתים קרובות בקול ענות חלושה. במקרים כאלה רבים בציבור מפתחים אמפתיה כלפי החשודים בשל הסבל שחוו, ומאבדים אמון במערכות החוק בשל התנהלותן הבעייתיות.

גם למסע ההשמצה וההסתה של ראש הממשלה כלפי מוסדות השלטון יש תרומה ניכרת לאובדן האמון. וכשאין אמון בגופים שאחראים לקבוע מי מושחת ומי לא, המצב יכול רק להידרדר.

אם אנחנו רוצים לחיות במדינה שלא מקבלת בהשלמה שחיתות ציבורית, המערכת חייבת לעדכן גרסה. מושחתים תמיד יהיו, השאלה היא מה צריך לעשות, ובהקדם, כדי להילחם בתופעה שמסכנת את החברה הישראלית כמעט בכל תחומי החיים. מצד אחד נדרשת חקיקת חוקים שיבערו שחיתות, ומצד שני יש לבצע רפורמות עמוקות במערכת המשפט ובמוסדות הדמוקרטיה. על המערכת להגן על חושפי שחיתויות ולקדם שקיפות בתהליכי קבלת ההחלטות. חשיבותה של השקיפות לאמון הציבור בולטת מאוד גם בהתמודדות עם הקורונה: היעדר שקיפות בתחומים מסוימים בניהול המאבק במגיפה גורם לאי־שיתוף פעולה מצד הציבור.

כדי להילחם מלחמת חורמה בשחיתות הציבורית צריך להבין שיותר מאשר השחיתות מסוכנת לעתידה של הדמוקרטיה הישראלית - מסוכנת עוד יותר נכונותם של ציבורים גדולים לקבל ולהשלים איתה