ישראל רשאית לא לחסן את הפלסטינים, אבל מה תעשה עם רבבות הפועלים מהגדה שנכנסים לשטחה?

עם בואה לעולם של הקורונה, נולדה גם הפוליטיקה של הקורונה. לפני שנה התנפלו ממשלות על מנשמים, היום הן מסתערות על חיסונים. שלושה חודשים מאז הושק החיסון הראשון לשימוש הציבור, עדיין יש מדינות רבות שטרם רכשו אותו עבור אזרחיהן. בפרמקולוגיה, כמו בדיפלומטיה, הכל עניין של קשרים ויכולת מיקוח. ישראל שילשלה סכום נכבד לקופתה של פייזר וזכתה בחיסונים, אבל רוב מדינות העולם מתקשות בכך. חשבו על ממשלות באפריקה השחורה, במדינות עָרַב, באסיה. אפילו באירופה לא כולן מסוגלות לגייס את המיליארדים הדרושים. גם כאשר מדובר בחיסונים הפחות מבוקשים, ויש כאלה. 

זהו ג'ונגל שבו החלש מפסיד, ומי שמטיל בכך ספק, מוזמן להתבונן במקרה הפלסטיני. אצלנו זועקות קופת החולים לאזרחים לבוא להתחסן, כי יום העבודה קרב לסופו וחבל להשליך חיסונים מיותרים לפח, ואצלם עוד מגששים את הדרך לעסקה הראשונה. שלשום שיגרו הרוסים לרמאללה עשרת אלפים חיסוני "ספוטניק", משלוח צנוע מתוך עסקה של מאה אלף ערכות, שמתעכבת כבר חודש או יותר. גם האמירותים הביעו את רצונם לספק לרמאללה את החיסון שפיתחו עם הסינים. אבל גם העסקה הזו מתעכבת, כי בניגוד למה שנראה, היא איננה דו צדדית בלבד. בין הרשות לאבו דאבי ניצב מוחמד דחלאן, שנוא נפשו של אבו מאזן, וגם בעמדתו ודרישותיו צריך להתחשב. גם אם תניח הרשות את ידה על אחד משני החיסונים הללו, ספוטניק או החיסון האמירותי-סיני, יודעים פרנסיה כי אין מדובר במוצר הטוב מסוגו בעולם. 

אחרי שתרכוש את מאסת החיסונים הרצויה לאוכלוסייה, וזה יקרה מתישהו, תעמוד הרשות בפני שאלה פנימית. מה עם עזה? האם לחלוק את החיסון היקר עם אזרחי הרצועה, או לחסן את אוכלוסיית הגדה, ורק אחר כך להמשיך דרומה? מאחר שהמרוץ העולמי אחר החיסון דומה לתחרות קניבלית, אפילו תעודת מסכן אינה עוזרת. 2.2 מיליון אזרחי הרצועה תלויים בחסדי אחיהם ברמאללה – שהם עצמם מחזרים כבר שלושה חודשים אחר החיסון ברחבי העולם.  

בימים האחרונים מתעורר בישראל דיון נוקב סביב השאלה, האם עליה לדאוג גם לפלסטינים. הדיון הזה נחלק לשתי סוגיות. הראשונה פשוטה יותר. האם לפתוח את השער עבורם למשלוחי חיסון שהם רכשו או קיבלו מן היצרנים. השנייה, האם על ישראל עצמה לחסן את האוכלוסייה הפלסטינית בגדה ובעזה. 

על פי הסכמי אוסלו, הרשות הפלסטינית היא האחראית על אזרחיה בנושאים הקשורים לבריאות הציבור. מכאן, שישראל פטורה מחובה משפטית לסייע לה. אבל מאז השתנה המצב המדיני ללא הכר, ובניגוד להסכם. פרצה אינתיפאדה עקובה מדם, וכתוצאה ממנה, ישראל לא יישמה את חלקה באוסלו ונותרה השליט הבלעדי על השטחים. הרצועה, שהייתה אמורה להיות חלק מן המדינה הפלסטינית העצמאית, מצויה תחת מצור ישראלי. אם עיקריו של הסכם אוסלו קרסו, אפשר לטעון כי התרוקנו מתוכן גם סעיפיו הקטנים. 

להיפך, טוענים ארגוני זכויות אדם בישראל. שליטה על אזרחים חפים מפשע, פירושה גם אחריות לשלומם. לדברי ארגון זכויות האדם "גישה", ישראל ממשיכה להשפיע על ההיבטים המרכזיים של החיים בעזה, ומשום כך עליה לדאוג לתושבים במשבר הנוכחי. "זו שליטה הנושאת עמה חובות כלפיהם, מכוח המשפט ההומניטרי הבינלאומי, משפט זכויות האדם הבינלאומי והחוק הישראלי". 

הדיון הזה הוא מדיני, פוליטי, מוסרי - ויש שייצקו לתוכו אף תוכן דתי. משפחות גולדין ושאול זועקות, כי מרגע שבניהן נפלו בשבי בידי חמאס, הפך גורלם לסוגייה הומניטארית, ועל כן, יש להתנות כל מהלך הומניטארי עם הפלסטינים בהשבת הבנים. אפילו הכנסת חיסונים שרכשו בחו"ל. גם להלכה היהודית יש מה לומר. ידידי הרב אלחנן מילר פירסם השבוע, באתר "שיחה מקומית", סדרת נימוקים מן המקורות בעד הסיוע לפלסטינים בימים אלה. כיהודים, הוא סיכם, התנהגותנו המוסרית עומדת למבחן דווקא בשעות הקשות ביותר. 

אבל דומה שהפולמוס מיותר. לא בגלל שאינו חשוב, אלא כי המציאות חזקה ממנו, והיא מספקת מענה. בישראל עבדו ערב המשבר קרוב ל-150 אלף פלסטינים. רובם פועלים ומומחים בענפי הבניין, מיעוטם עובדי חקלאות ושירותים אחרים. בסיומו של יום העבודה, או שבוע העבודה, חזרו רובם לבתיהם בגדה. היה זה כוח משמעותי, אבן יסוד בענף הבניין. אם מישהו רוצה להשיב את המשק ליציבות, אין מנוס מהחזרתם לעבודה בישראל. נסו להכניס לשטחנו מאה אלף, אפילו חמישים, ואפילו שלושים אלף פלסטינים, שבאים ויוצאים מתוך אוכלוסייה שלא חוסנה. הרי לשם מה נסגר נתב"ג, אם לא כדי למנוע ייבוא נגיפים ממקור חוץ.   

וגם במסקנה הזו, בפני עצמה, יש בעיה מוסרית: אלמלא הקורונה מחלה מדבקת, לא היתה ישראל מתחבטת בשאלת חיסונם. היא היתה מותירה את הפלסטינים לגורלם. 

המלך ואני

לפעמים שורה אחת שווה אלף מילים. ביום שישי שעבר פרסמה סוכנות הידיעות הממשלתית הירדנית ידיעה שכמותה מופצת מדי שנה באותו מועד. "הירדנים", נאמר בכותרת, "יחגגו בשבת את יום הולדתו ה-59 של המלך". בפתיחה נאמר: "מחר, 30 בינואר, יצוין יום הולדתו של הצאצא ה-41 לאדוננו מוחמד, עליו התפילה והשלום, הוד מעלתו המלך עבדאללה השני. בנו הבכור של הוד מעלתו אלחוסיין בן טלאל זכרו לברכה והוד רוממותה הנסיכה מונא אלחוסיין". 

יומיים לפניו חגג מלך בחריין, חמד בן עיסא אל ח'ליפה, יום הולדת 70. ממלכתו ידועה בהערצה הרבה שאותה רוחשים לו הנתינים. ואכן, בחריינים רבים הביעו ברשתות החברתיות את אהדתם להוד מעלתו. "מזל טוב ורווחה בזכותך, מלכנו, מנהיגנו ומושא גאוותנו", כתבה עהדייה אחמד סעיד, יו"ר אגודת העיתונאים של בחריין. העיתון אל-איאם כינה אותו "מלך הלבבות" ושיבח את הישגיו. "יום הולדתו הוא לידת התקווה הגדולה", ציין העיתון. 

בחריין וירדן הן דוגמאות טריות, אבל אינן לבד. גם באיחוד האמירויות נקוטה הערצה כזו למוחמד בן זאיד. גם במרוקו, אף כי בה נהוגה מידה כלשהי של ביקורת כלפי השלטון. בכל מדינה מאלה המקיפות אותנו, משתנה מידת ההערצה לעומד בראש, אבל היא תמיד תהיה שם ותבלוט לעין: בפי נאמני המשטר או הנתינים, בכרזות רחוב ובשיח הפומבי. במדינות בעלות הכלכלה היציבה, כמו נסיכויות המפרץ, היא תקיף את כולם ללא סייג. 

המתהלך ברחובות ירדן יפגוש מעת לעת כתובת ידועה. היא חקוקה על כרזות, על קירות או בסטיקרים. שלוש מלים, כתובות מלמעלה למטה, בסדר הזה: אללה, המלך, המולדת. היכן העם, הציבור, מדוע אינו מופיע? אל דאגה, הוא חקוק על לוח לבו של המלך. זו אינה כתובת גרפיטי מחתרתית, אלא סיסמה שהונחלה בידי המשטר ומונצחת על ידו. אפשר לדון שעות ארוכות ברעיון הזה, שהפך לאחד מסמלי בית המלוכה הירדני. אבל נסתפק בפשט. על פי השילוש שלפנינו, המלך הוא סגנו של אלוהים. 

והם ייעלבו אם נעז להתפלא על מנהגם, או נאמר מילה רעה על המנהיג. בשבוע שעבר פרסם אחד אתר החדשות מאקו פרטים עסיסיים על מלך מרוקו מוחמד השישי. בתחקיר סופר כי המלך שילם סכום נכבד לעיתונאים זרים כדי שלא יפרסמו גילויים על אודותיו. דובר גם על עושרו, והובא סיפור היעלמה המוחלט מאור הזרקורים של סלמא, רעייתו ואם בניו. גולשים רבים תרגמו את הכתבה לערבית, והתרגום נפוץ ברשת. במרוקו נרעשו, הכיצד העזו הישראלים לעשות דבר כזה. הם סירבו לראות בחשיפת פרטים על הוד מעלתו אינטרס שלהם. ולא תבעו שקיפות על מעשיו, במיוחד בכל הקשור לכספי ציבור. להיפך, הם ראו בפרסום הישראלי מתקפה, ובעצמם - שומרי ראשו. ואם ביצע עבירות מוסר, הדבר הנכון הוא להסתירן. 

מיהו האדון

ישראלים יראו בכך התרפסות. הרי בדמוקרטיות המערביות, האזרח הוא המלך, והמנהיג משרתו. לא להיפך. על שום כך, יתקשה בן המערב להבין מה מניע אזרח ערבי להפליג בשבחי מלכו, לפעמים אף מבלי שנדרש לכך. כיצד זה הפך יום לידתו לחג לאומי. מדוע יכרכרו סביבו באופן שייראה לנו כמעשה של ביטול עצמי. 

אבל הסיפור הזה מורכב מכפי שהוא נראה. בחווייתם, הנאמנות לשליט איננה ביטוי של התרפסות. רובם נוקטים כך מבחירה ומתוך תחושת כנות. עבורם זה מפגן של זהות לאומית ושל הודיה. המנהיג איננו פוליטיקאי החי על חשבונם. להיפך. הוא מקור הביטחון הקיומי שלהם, ובזכותו הם נהנים מחיי רווחה ויציבות. בגלל שהוא האזרח האידיאלי, המיטיב, יציר כפיהם הנעלה של כל ערכי האתוס הלאומי, אזי דמותו היא סמל בחייו ותישאר כזו אחרי לכתו. כמו דגל הלאום, ולרוב אף יותר. 

הפער הזה עלול ליצור בעיות במפגשים בין בני המערב לשכניהם הערבים. במיוחד לנו, הישראלים. אנו עלולים ללעוג לידיד ערבי על הדְרת הכבוד הפומפוזית שהוא מעניק למלך או לאמיר מבלי שנדע, כי עבורו מדובר בביטוי של גאווה לאומית. בינתיים, עלולה תגובת הלעג שלנו להעליבו עמוקות. בהתאם לכך, לא תמיד נהיה מודעים לכפיפותו הרבה לגורמי שלטון, או להנחיות מלמעלה. זו בירוקרטיה נסתרת, השולטת לעתים בתגובותיו, אבל אין ביכולתו לחשוף את קיומה בפני הזר. אנשי עסקים ישראלים, למשל, שיתקשו לקבל תשובות מן השותף הערבי, עשויים ללחוץ בעקשנות ואף לדרוש במפגיע "לדבר עם מי שמעליך", מבלי לדעת כי התהליך נמצא בבחינה אצל גורמי ביטחון, או סתם בחלונות הגבוהים. 

ההיררכיה הברורה הזו בין הנתין לריבון התקיימה שם עוד לפני הופעת האסלאם. היא הייתה טובה לשעתה, והיא פחות יפה לימים אלה, אבל על יסודותיה מתנהלים חייהם עד לרגע זה. על פי אמנת השבט, על העומד בראשו מוטלת חובה לדאוג לביטחון האזרחים ולפרנסתם. בתמורה, הם מחויבים להעניק לו נאמנות מוחלטת. וגם צייתנות. באו החיים המודרניים, והוסיפו על היחסים הללו חידושים בני הזמן. השייח' הפך לראש מדינה. מרחב הקיום של השבט קיבל גבולות וכונה מדינה. באו החיים הפוליטיים והביאו חוקים ושומרי סף. בחירות, פרלמנט, הפרדת רשויות, אופוזיציה, בתי משפט ועיתונות. 

הם לא נשברו, המנהיגים, ובדרכם המיוחדת הלאימו את כל אלה יחד. את הפרדת הרשויות הם ביטלו. את בית המשפט הותירו היכן שהיה תמיד, תחת מרותם. על התקשורת הטילו פיקוח ועונשים. את הבחירות ביטלו לגמרי, או פשוט זייפו. הפרלמנט הושם תחת השגחה. 

כבימי קדם כן היום, הנתין הוא ישות שבויה. הוא תלוי בשליטיו בכל דבר ועניין, ואין בכוחו לשנות זאת. ודאי לא בקלפיות. זו מציאות שיש בה חיוב, כל עוד המנהיג מצליח במשימתו להביא רווחה לעמו, אבל יש בה גם שלילה, אם הוא נכשל. ייאמר להגנת המשטרים הללו, כי משימתם בימים אלה סבוכה מאי פעם. הם מאותגרים לא רק על ידי אופוזיציה פנימית, אלא מידי אויבים אזוריים, צרכי קיום למיניהם ואיומים בני הזמן. 

נתן שרנסקי אמר, בהקשר אחר לגמרי, כי במשטרי עריצות, כמו ברית המועצות לשעבר, לאזרח יש שתי דעות. זו שלו, וזו שמצפים ממנו לומר. לעולם לא נדע מהי דעת ידידנו הערבי על מלכו, אף אם יהלל אותו באוזנינו ללא הרף. אבל נדע מהיכן היא נובעת. 

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל