זה סיפור קורע לב על התעללות קשה, כואבת, אכזרית, מהפכת קרביים, באישה אומללה. כמעט 30 שנה מייסר אותה בעלה. כמעט 30 שנה שכל מה שהיא מבקשת זה להשתחרר מנישואיה לו. כמעט 30 שנה שהיא מנסה לעורר את רחמיהם של דייני בתי הדין הרבניים. כמעט 30 שנה שלא נמצא, ולו הרכב אחד של בית הדין, שיכאב את כאבה, שיחמול עליה, שיתהפך על משכבו בלילות אחרי ששמע אותה.
שרה (שמות בני הזוג בדויים) היא לא האישה העגונה הראשונה שאתם קוראים עליה, על קשייה, ועל כאביה. ובכל זאת, משהו אחד שהתרחש לאחרונה בבית הדין הרבני, לקח את הסיפור שלה למקום אחר.
לפני כחצי שנה פנתה שרה, בת 60, לבית הדין, והגישה בפעם הרביעית תביעת גירושין. זה קרה אחרי שמתביעותיה הקודמות לא יצא דבר. אחרי שבעלה הפר כל התחייבות שנתן לבית הדין והתעלם מכל החלטה שניתנה נגדו. אחרי שבית הדין נענה פעם אחר פעם לגחמותיו ושיגר אותו ואת שרה לנסות להשכין שלום ביניהם, אצל כל רב ששמו נזרק לחלל בית הדין. אחרי שכל הרבנים האלה, שאת רובם בחר הבעל בעצמו, הודיעו לבית הדין שמדובר בטיפוס בעייתי, שאין שום סיבה לשלום בית איתו.
במשך שנים ארוכות בחר בית הדין הרבני לאפשר לאיש הזה לעשות ככל העולה על רוחו. מעולם לא ננקטו נגדו שום סנקציות שיגרמו לו לשנות את דרכיו, אף שישנן רבות כאלה שניתן להטיל. אם לא די בכל זה, עכשיו החליט בית הדין הרבני להעניק לבעל הזה פרס. את רוצה גט? שאל הדיין את האישה המסכנה, שגידלה לבדה במשך עשרות שנים את ילדיה, בלי לקבל דמי מזונות וכמעט ללא אמצעים. אין בעיה, אנחנו נדון בבקשה שלך. אבל זה יקרה רק אחרי שתשלמי לבעלך מיליון שקל. ומה יקרה אם לא תשלמי? ובכן, מבחינתנו את יכולה להישאר עגונה גם הלאה.
בריון מעורער בדעתו
שרה ושמעון נישאו בשנת 1982. עשר שנים משכה שרה את הנישואים הללו, שהיו קשים לה כמעט מהרגע הראשון, ובשנת 1992, אחרי שילדה את בתם השישית, החליטה שאינה יכולה עוד. "לא יכולתי לסבול יותר", סיפרה לי השבוע. "היו לי חיים מרים וקשים איתו. הוא היה מקניט אותי ומשפיל אותי לפני הילדים, שהיו חשובים לי יותר מהכל. זה היה גרוע יותר ממכות של ממש". עוד באותה שנה פנתה בפעם הראשונה לבית הדין הרבני בתביעה לגירושים. "הבעל מתעלל ורודה באישה", נכתב בתביעה ההיא, "מכנה אותה בשמות גנאי, מתאכזר כלפי הילדים, האישה הגיעה לידי התמוטטות נפשית...".
במקביל לפניית האישה לבית הדין, בהליך ארוך שנגרר שנים ושעוד מעט נחזור אליו, פנה הבעל ב־1997 לבד"ץ של העדה החרדית, כדי שינהל הוא את המחלוקת. קביעת הבד"ץ הייתה ברורה: "אנו קוראים לבעל לגרש את אשתו". שמעון, שלא אהב את הפסיקה, כמו עוד רבות שיבואו אחריה, ביקש להתעלם ממנה ולחזור שוב לבית הדין הרבני. אין סיבה להתגרש, הסביר בכל פעם מחדש, אנחנו צריכים להגיע לשלום בית.
איך עושים את זה? פעם אחר פעם העלה שמעון בפני בית הדין את שמותיהם של רבנים שונים – אדמו"רים, רבני שכונות, רבני קהילות – שרק עליהם הוא סומך. פעם אחר פעם נענה בית הדין לבקשותיו ושלח את בני הזוג אליהם. כמעט כל הרבנים האלה בדקו את המקרה וקבעו: רק גירושים. שום שלום בית לא אפשרי כאן. רובם לא חסכו את שבט לשונם מהבעל שהופיע בפניהם. הנה מקבץ קצר, רק כדי שנבין במה דברים אמורים. כל זה, כאמור, כשאת רוב הרבנים בחר הבעל בעצמו.
"הוא בריון ומעורער בדעתו... מוציא לעז עליה בתחבולות מרושעות...", כתב עליו הרב שלום איזנברגר. "אינו מסוגל לחנך את ילדיו, ומוציא לעז כל הזמן על אשתו, שמוסרת נפשה לחינוך וגידול ילדיה", הוסיף הרב דב וייס.
"לאחר שהקדשתי הרבה שעות מזמני היקר במשך כשישה חודשים, וגם הייתי בביתם כמה פעמים בניסיון להשכין שלום ביניהם", כתב הרב יהושע כהן. "נוכחתי לדעת שהאישה היא יראת שמיים וצנועה באופן מיוחד... התברר שכל מה שסיפר נגדה, לא היה ולא נברא ואף משל לא היה, והזהרתי אותו שעוון פלילי הוא על פי התורה הקדושה לצער ולשפוך דם האדם בעלילות שקר כאלו, וכל שכן לשפוך דם אשתו ואם ילדיו, וגם שאני רואה שהילדים נהרסים מזה... לפי הנראה בעיניי, הוא אינו מיושב בדעתו וחי בעולם הדמיון והתוהו". "אין שום סיכוי לשלום בית", הוסיף גם הרב מנחם מנדל פוקס, אחרי שסיפר במכתבו לבית הדין: "הקדשתי הרבה שעות בניסיונות לשלום בית".
הבעל לא ויתר. אחרי כל רב כזה שאמר את דברו, הוא ביקש לנסות אחד אחר. כל רב שכזה היה צריך את הזמן שלו כדי לבדוק. כל פנייה כזו דחתה את הקץ. לכולם הייתה סבלנות בהליך הזה על חשבונה של האישה. הבעל המשיך וביקש לפנות גם לרב משה ברנסדופר, ואחריו לרב מרדכי הופמן, ואחריו לרב יעקבסון, ואחריו לרב יהושע בק, שהצטרף לרשימה הארוכה של קודמיו וקבע שאין לו, לבעל, דרך להתחבר עם אשתו וילדיו. "חסרה בו ההבנה כיצד לתקשר איתה ואיתם", כתב, "אין אני רואה שום אפשרות לשלום בית ולגישור". ההליכים נגררו, השנים חלפו, ושרה נותרה לבדה במלחמה הזו, מנסה למצוא אוזן קשבת בבית הדין, לשווא.
"כשהייתי מסבירה לדיינים את המצב שלי, הם היו אטומים מולי. כל פעם שהוא ביקש ללכת אל הרב הזה, ואל הרב האחר, הם היו הולכים איתו. ואני בוכה. ואני מסבירה להם שאי אפשר ככה. הוא הרי לא מפרנס ולא נמצא בבית, ואין לי איתו כלום. והם שולחים אותנו לעוד רב, ועוד רב, ועוד רב. זה היה נורא. זה לא עניין אותם".
ארגז כלים מלא
בשנת 1998 הגישה שרה לבית הדין תביעה שנייה לגירושים, בתפילה שאולי הפעם תימצא אוזן קשבת. בית הדין, בתגובה, שלח אותה ואת שמעון לעוד רבנים, שינסו לעשות שלום בית. שנה אחר כך, כשבקשתה נדחתה, המשיכה אל בית הדין הרבני הגדול. במחצית 2001, כשהסחבת נמשכת ונמשכת, העלה הבעל בפני בית הדין הגדול רעיון חדש. אני מציע שנלך לאדמו"ר מאמשינוב, אמר, והפעם אני מתחייב לקבל כל החלטה שלו.
האישה, משוכנעת שכל מי שישמע את בעלה יבין שאין עם מי לדבר ואין על מה לדבר, נאלצה להסכים שוב. "הצדדים צריכים להתגרש, חד וחלק", קבע גם האדמו"ר, אלא שלבעל זה שוב לא הספיק. "אני רוצה דעת תורה", אמר לבית הדין, והציע להמשיך אל הרב אלישיב. "האדמו"ר מאמשינוב הוא לא דעת תורה בשבילי".
חברי בית הדין, שנראה היה שסבלנותם פוקעת, החליטו לעצור כאן. "אנו מחליטים לחייב את הבעל במתן גט לאשתו", פסקו בינואר 2002. עברה שנה, והתברר שהחלטת בית הדין הגדול לא עשתה הרבה רושם על הבעל, שנותר בסרבנותו.
לבית הדין, צריך להגיד, יש ארגז כלים מלא בסנקציות שניתן להטיל במצבים שכאלה. הוא יכול לנדות את סרבן הגט. הוא יכול להורות לא לצרף אותו למניין. הוא יכול לצוות שלא לקבור את קרובי משפחתו. הוא יכול לשלוח אותו למאסר. במקרה של שרה, בחר בית הדין שלא להפעיל ולו כלי אחד מארגז הכלים הזה. בנסיבות האלה, איש לא הופתע כששמעון צפצף על ההחלטה ההיא שחייבה אותו לתת את הגט.
לשיא הרפיסות הגיע בית הדין כשבשנת 2003 קבע שיש להטיל על שמעון סנקציות, אבל לא קבע מהן הסנקציות הללו. שמעון, מצדו, המשיך בחייו כאילו לא אירע דבר. שרה, מצדה, המשיכה בעגינותה, המשיכה בבדידותה, המשיכה לשאת לבדה בעול גידול ילדיה.
בדיון הבא השתכנע גם בית הדין הרבני הגדול שמדובר במצב חירום. "הבעל מתכחש להבטחתו", כתבו הדיינים. "מן החומר שבתיק עולה תמונה קשה... דוח לשכת הרווחה מציין את ההשפלות שמשפיל את אשתו וילדיו בקללות ובכינויי גנאי. הוא מבקש לכפות על ילדיו לימודים במסגרת דוברת יידיש בלבד, ודורש שהבנות תלבשנה שלושה זוגות גרביונים. לשכת הרווחה מוצאת סיכון רב להתפתחותם התקינה של הילדים".
שרה התחננה שבית הדין יעשה משהו כדי לכפות על בעלה לשחרר אותה לחופשי. תטילו עליו מאסר - ביקשה בשמה עורכת דינה - אתם הרי יודעים ששום דבר אחר לא יעזור. עכשיו, מול דיין אחד, הרב שלמה דיכובסקי, שביקש להשליך את הבעל הסרבן למאסר, מצאו שני חבריו מי אחראית למצב. יש לחייב אותו במתן גט, הבהירו, אבל אין להכניס אותו למאסר בינתיים. למה? משום ש"עקשנותה של האישה, שלא למצות דרכים אחרות שיש להן סיכוי סביר לשחררה מעגינותה, היא היא שמותירה את האישה כעגונה".
מה עוללה האישה, אתם שואלים? ובכן, בשלב מסוים, כשמצאה את עצמה לבדה - נלחמת בטחנות רוח, מתקשה לפרוץ את חומת האדישות של הדיינים - החליטה שרה לפנות, במקביל, אל בית המשפט לענייני משפחה, ולהגיש תביעה נגד בעלה. שישלם על הנזקים שהביאה סרבנותו. שישלם על עוגמת הנפש שגרם לה. שישלם על הבדידות שגזר עליה. שישלם על אובדן הסיכוי שלה להינשא, להקים משפחה חדשה ולהביא עוד ילדים לעולם. מול בית המשפט, שיתפה שרה במה שהיא עוברת, כשהיא נאלצת להגיע לבדה לאירועים חברתיים או משפחתיים: "עיניי רואות וכלות, איך כל אחת אחרת מופיעה עם בן זוגה... יצאתי פעמים רבות כדי לבכות מבלי שיבחינו בי...".
בהמשך סיפרה מה עובר עליה, כשהיא נדרשת לשתף רבנים שאינה מכירה כלל במה שמתרחש אצלה בבית. "נאלצתי לחשוף את עצמי, את סיפור חיי ואת תלאותיי, במישור הזוגי, בפני אנשים ורבנים זרים. במאמצים על־אנושיים התגברתי על הבושה ואי־הנעימות הכרוכה בכך, והכל היה לשווא". גם בנה העיד בבית המשפט. "רוב הלילות היא בוכה במיטה", סיפר.
בית המשפט הקפיד לא להיכנס לענייני הגט, שאותם הותיר לבית הדין הרבני, והתמקד אך ורק בתביעת הנזיקין עצמה. "הנתבע העמיד את התובעת במצב נפשי קשה של חוסר אונים, של תלות מוחלטת בו... תוך שמעמידה בפני מלכוד", כתב השופט מנחם הכהן. "הסכמתה לפנות שוב ושוב ל'בורר', 'מגשר' או רב כלשהו, תאריך את סבלה, מצוקתה ועגינותה... מאידך, סירובה לכך, עלול לגזור עליה, על ידי בית הדין, את התואר 'מעגנת את עצמה'. לפנינו כליאה חברתית ונפשית מובהקת", קבע, ופסק שעל הבעל לשלם לה 425 אלף שקל, שיישאו ריבית והצמדה עד יום התשלום".
חבל הצלה לבעל
עשר שנים עברו מאז זכתה בתביעה הזו, ועד שהבינה שבבית הדין הרבני לא רואים בעין יפה את הפנייה הזו שלה לבית המשפט לענייני משפחה – אולי על רקע קרב על סמכויות - ושדייני בית הדין מתכוונים להעניש אותה על המהלך הזה. זה קרה במהלך עוד דיון, אחד מני רבים, שבו ביקשה מבית הדין לעשות סוף־סוף משהו משמעותי כדי לגאול אותה מעגינותה, ולקיים את הכרעתו שלו, שלפיה על בעלה לתת לה גט.
על הדרך, היא סיפרה כיצד אחרי ששמעון לא שילם במשך שנים את המזונות שבהם חויב, וגם לא שילם את מה שחייב אותו בית המשפט לענייני משפחה - חוב שתפח והגיע למיליון שקל - נאלצה למכור את דירתם המשותפת, כדי שיהיה לה מאיפה לגבות את החוב וכדי שתוכל לשאת בעלויות פרנסת הילדים והכנסתם לחופה.
בית הדין לא אהב, כאמור, את הפנייה לבית המשפט, והחליט לגבות ממנה את המחיר. "כיוון שהאישה הודתה בתביעת הנזיקין שגבתה למעלה ממיליון שקל על התביעה, לפיכך אין בידי בית הדין לדון ולפסוק בחיוב הגט, עד שתשיב האישה את כל מה שגבתה", קבע.
זו הייתה פסיקה אכזרית. לא רק משום שלשרה, שהתפרנסה כל השנים מטיפול בכמה פעוטות בביתה אין שקל לשלם. לא רק משום שאין שום ספק שהיא קורבן של בעל שמתעלל בעתידה כבר שנים, ובית הדין יודע ומכיר אותו לפני ולפנים. אלא לפני כל אלה, משום ששרה לא פנתה למאפיה כדי לגבות מבעלה את הכסף, שבית הדין מחייב אותה כעת להחזיר. את הכסף הזה פסק לה בית משפט רשמי של מדינת ישראל.
שרה היא היום כבר בת 60. כמעט 30 שנים, מחצית מחייה, העבירה בבתי דין בניסיון להשתחרר מהאיש שאמלל את חייה. ומה הכי מטריף כאן? שלכולם ברור שהצדק איתה. הרי סדרה של רבנים גדולים, שאליהם ביקש הבעל להגיע, כדי שאלה ינסו להביא לשלום בית, קבעו שאין שום סיבה שהיא תישאר איתו. הרי כולם, רבנים גדולים שעליהם נשען בית הדין, אמרו עליו דברים חריפים. הרי גם בית הדין עצמו השתכנע שאין סיבה שהיא תישאר מחוברת אליו בעל כורחה.
לפני כחצי שנה הגישה שרה, כשהיא מסרבת להרים ידיים, תביעת גירושים רביעית לבית הדין הרבני. היא הזכירה בתביעה הזו את כל מה שנאמר על בעלה, על ידי הרבנים ועל ידי בית הדין, וביקשה שהדיינים יואילו סוף־סוף לנקוט נגדו סנקציות שיביאו אותו לתת לה את הגט המיוחל. בית הדין הגדול כבר קבע לפני שנים ארוכות שהוא צריך לתת לי גט, התחננה, אז תעשו משהו משמעותי כדי שזה יקרה.
מה שקרה בדיון הזה היה לא פחות ממדהים. הבעל, מצדו, לא היה מוכן לשמוע על גט. אני רוצה שלום בית, תבע אחרי שלושה עשורים, כאילו ההליך הזה נמצא ביומו הראשון. בית הדין דחה את דרישתו על הסף. "ברור ששלום בית כבר לא יהיה כאן... מה שאתה אומר זה דברים בטלים". בשלב הזה זרק לו בית הדין, מיוזמתו שלו, חבל הצלה. היא הגישה נגדך תביעת נזיקין, זכתה, וגם קיבלה את הכסף. אם תתנגד לגט בנימוק הזה, נקשיב לך. "אם אתה תדבר לעניין, שאתה מעוניין בכסף, אני יכול לשמוע, ויש כאן טענות, אבל אם אתה מדבר על שלום בית, אתה תחזור ואתה תספר את זה למי שאתה רוצה".
כשהבעל לא הבין, המשיך הדיין לנסות לסייע לו. "תהיה ריאלי, בוא תבקש כסף שאפשר להוציא ממנה... כמה כסף אתה מוכן בשביל להתגרש?". שרה, כמה שהדבר נשמע מוזר, כלל לא נכחה בשלב הזה של הדיון. לא היא ולא עורכי דינה, אריה ארבוס ונתנאל עובד. הדיינים לא ראו בעיה בניהול השיח הזה במעמד צד אחד.
כשהגיעה, בעיצומו של הדיון, ועודכנה בפרטיו, לא האמינה למשמע אוזניה. מעבר לעובדה שכל הכסף שבו זכתה בבית המשפט הלך כולו לילדיה - ילדיה וילדי בעלה - היא לא הבינה איך הגיעה לסיטואציה שבה היא נדרשת לשלם כסף למי שמסרב לתת לה גט כבר 30 שנה, וכל זה בחסות בית דין שכבר קבע בעבר שהוא חייב לתת לה את הגט הזה.
אישה יושבת לבדה
לפני כמה שבועות חתם הרב מרדכי רלב"ג, דיין בית הדין האזורי בירושלים, על פסק הדין. תביעת הגירושים של שרה נדחתה, עד שתשלם לשמעון את מה שגבתה ממנו, בהמשך לאותה פסיקה של בית המשפט לענייני משפחה. רגע, זה לא נגמר כאן. מי יקבע בכמה כסף בדיוק מדובר? לצורך ההכרעה בסוגיה הזו הפנה בית הדין את הבעל אל האדמו"ר מצאנז. "ייקבע מועד שבו ייסע הנתבע לאדמו"ר מצאנז שליט"א, שיענה על שתי השאלות של הבעל, כדלהלן: האם על הבעל להתעקש לדרוש לחזור לחיי השלום עם אשתו? ככל והתשובה היא שאין להתעקש, כמה כסף צריכה האישה לשלם לאיש שייתן לה את גטה".
האדמו"ר מצאנז, חשוב להדגיש, הוא איש פרטי. נכון, הוא רב חשוב, כנראה גם תלמיד חכם גדול, אבל הוא איננו מחויב לתת דין וחשבון לאיש. בניגוד לבית הדין הרבני, לדוגמה, שמחויב לפסוק לפי הדין, ובחר משום מה להעביר את האחריות לפסיקה אל כבוד האדמו"ר.
ומה אמורה האישה לעשות, אתם ודאי תוהים. הדיין, הרב רלב"ג, ציטט את בית הדין שקבע בשנת 2014 שעליה להחזיר לבעלה למעלה ממיליון שקל, אותו סכום שזכתה בו בבית המשפט, ופסק: "אין מקום לדון בתביעת הגירושין שהגישה האישה לבית הדין". פסק הדין הזה, אם לא יתהפך בערעור שהגישו בימים האחרונים עורכי הדין ממשרד "ארבוס, קדם, צור", פרקליטיה של שרה, גוזר עליה עגינות עולמים.
"כולם מדברים בימים האלה על החיסון ועל אנשים שנמצאים בבידוד", אמרה השבוע לי שרה בכאב. "במקרה שלי, אני נשארת בבידוד, בלי שום חיסון שיכול להוציא אותי ממנו. אני לבד. כבר עשרות שנים שאין לי עם מי לדבר. כבר המון שנים שאני חיה לבדי. אף פעם לא ידעתי באמת מה זה בעל. אף פעם לא היה לי קשר אמיתי. לא מזמן ראיתי חברה, שהתגרשה והתחתנה שוב, והיא פורחת. גם אני רציתי. אבל בית הדין, באטימות שלו, מנע את זה ממני. עוד אישה אחת יושבת לבדה. מה אכפת להם?".