את יכולה לבוא לחתונה שלי בערב?", שלחה לי ירדן, אחת מחברותיי הטובות, הודעה לוואטסאפ בשתיים בצהריים. “מה חתונה? את גרושה! תמצאי חבר קודם כל", עניתי לה בלי רחמים, אבל זה בסדר, גם היא לא מרחמת עליי כשהיא אומרת שבקרוב, כשייפתחו הברים, המועדונים והתיאטראות, יציבו שם תמונות שלי למזכרת, כי בזמן שכולם יבלו ויספגו תרבות, אני אספיג פליטות מטרנה בחיתולי טטרה.

ירדן טלפנה אליי. “מרסל, התכוונתי ברצינות", אמרה, “אני מתחתנת הערב".

“מה?", נעתקו מילותיי, “לפני חצי שנה התגרשת! הקפצתי אותך אל עורכת הדין ושמרתי לכם על הילד בזמן שאתם חותמים על מזונות, איך כל כך מהר הכרת מישהו בשביל להתחתן שוב?".

באמת שלא הבנתי, הנישואים הקודמים שלה לא צלחו, היא ובעלה אומנם היו החברים הכי טובים עוד מהתקופה שבה שניהם למדו ביסודי, אבל משהו במסגרת, בחתונת הבזק עקב ההריון ובמחויבות כיבה את שניהם, וכך התגרשו יפה ובלי זעם ומלחמות גדולות מדי. “לא הכרתי אף אחד", קטעה את מחשבותיי, “אני מתחתנת עם בוקה".

פה כבר נחנקתי מהנס קפה שלגמתי בדיוק. “את מתחתנת עם הגרוש שלך? תגידי, כל כך משעמם לכם בקורונה?". “הוא אבא טוב, מרסל", אמרה, “והוא הגבר שאני אוהבת".

“והוא? איך הוא עם זה?", התעניינתי והנמכתי את הווליום של הטלוויזיה, הסיפור שהציבה בפניי פתאום ביטל כל דבר אחר. “הוא התחזק בחודשים האחרונים, יש לו עבודה מסודרת, הוא מאמין בבורא עולם, גם כשהתגרשנו, לא עזב לי את היד, ואנחנו החברים הכי טובים, תמיד נהיה".

נזכרתי בחתונתה הראשונה באולם מפואר על יד יבנה. בטן ההריון כבר בצבצה תחת שמלתה, וכשבוקה אחז בידה והוביל אותה אל החופה לקול זמר ששר את “נשבע" של חיים משה, היא דלתה אותי במבטה וחייכה אליי, חיוץ חמוץ־מתוק. לא היה כל קשר ביניהם, לא מבט בעיניים, לא מילות אהבה סודיות, ונראה היה כי צעדו אל עבר מהלך שנכפה עליהם, גם אחרי ששבר את הכוס, נישק את משפחתו לפני שנשק לה, והיא את חברותיה.

אני זוכרת שעליתי אל במת החופה, וחיבקתי אותה אליי. “את חזקה מהכל", אמרתי לה, כמו ידעתי את הגורל המצפה להם. במשך כל החתונה ההיא שתתה מים, ליטפה את בטנה והזיעה שעל מצחה, זיעת לחץ, מאמץ ואי־הבנה, גרמה לה לשבת על הכיסא המקושט ולצפות בכל מהצד. אז אני וגור טרם התחתנו, ואם היה משהו שהסיר ממני את הרצון לקבל ממנו טבעת, היה המחזה הנוראי הזה. אבל פתאום, בטלפון, נשמעה לי זוהרת, פורחת, מאוהבת, משהו בה מאוד השתנה. למעשה, אני עוקבת אחריה לא מעט ברשתות החברתיות. היא והוא, גם בתור גרושים, מכרו כלי בית יחד, מגבות, סדינים, שמיכות, ופרגנו זה לזה יותר מאי־פעם. “אל תצחקי עליי", אמרה, “אבל אנחנו עושים את זה ספונטנית, בלי משפחות, הערב בבית כנסת במושב שעל יד שדה התעופה. תבואי?", שאלה שוב.

אזהרות הרופאים חלפו בראשי, איך אדחק עכשיו בתוך בית כנסת כשהקורונה מסתובבת לה בחוץ? הרי אם יש מקום שלא בטוח להיות בו בסוף ההריון הוא בית כנסת. “רק את ועוד חברה מגיעות", המשיכה, “אבל אם לא תוכלי, אבין".

“אגיע", החלטתי, “אחזיק לך את היד. מזל טוב!", בירכתי ולא ידעתי אם אני מתכוונת לזה או סתם רוצה לשמח אותה, כי בתוך לבי אני יודעת שנוסטלגיה, טובה ככל שתהיה, לא משחזרים - אז אחת שלא צלחה, על אחת כמה וכמה.

בערב התלבשתי שלא כהרגלי בצניעות, ומתוך ארון הזכוכית שבו אני שומרת את ספרי התורה ודברי הקודש שקיבלנו לחתונה, הוצאתי כיפה לבנה ונתתי לגור. “אחבוש אותה בבית הכנסת", אמר. “אולי עכשיו?", הבטתי בו. משהו בגברים עם כיפה וצניעות בעיניים תמיד עשה לי את זה. הוא הסכים בחיוך וכך נסענו אל המושב, לחתונתה הצנועה והמפתיעה של חברתי.

כבר כשהגענו, לאחר כל הציניות המושרשת בנו, כשראינו גבר עם קפוצ'ון עומד ומכין את המנגל, שתי נשים שמכינות סלטים ומישהי שצועקת על מישהו בטלפון שיביא כבר את הטבעות כי תכף מתחילים והוא צועק עליה חזרה שהוא נסע להביא את הרב כי שכחו אותו בבית, הבחנתי בירדן. היא לבשה שמלת סריג לבנה ופשוטה, על כתפיה נחה מטפחת באותו הגוון ולצדה שני ילדיה הפעוטים. כשראו אותי, רצו אליי וביקשו שאקח אותם אל הקרוסלה שמאחורי בית הכנסת. ניגשתי אל ירדן וחיבקתי אותה. כמה יפה היא. למען האמת, עוד בכיתה א' אמרתי לאמי שלדעתי היא הכי יפה בכיתה, יש לה חיוך גדול, שיער ארוך, פנים עדינות וכולה אישה, כמו האישה שכולנו רוצות להיות.

“איזה כיף שבאת, אל תתייחסי לתפאורה", אמרה. חיבקתי אותה שוב, חזק, אבל הפעם, שלא כמו בחופתה הראשונה, לא אחזה בי, לא רעדה, והחיוך לא סר מפניה. רגע אחריה הגיע גם בוקה, שחיבק את גור ובירך את שנינו בלידה קלה. גם בו משהו השתנה, הוא הפך רגוע יותר, שקט, חייכן ומכיל - הביט על ירדן באהבה גדולה ושאל אותה אם שתתה ואם היא רוצה משהו טעים לפני שיתחילו לאכול. היא חייכה אליו והילדים רצו בין שניהם.

20 דקות אחר כך, בחניון (!!!) של בית כנסת קטן אחזו ארבעה גברים בחופת בד שמתחתיה בוקה וירדן. בצד ימין עמדנו אנחנו, פחות מתריסר נשים, ובצד שמאל, כל מתפללי בית הכנסת הקטן, שלא עלו על 20 איש. רגע לפני שבירך הרב את בוקה וירדן, עמד חסיד ברסלב עם שופר גדול ופתח את שערי השמיים. “ישראל, ישראל בטח בהשם", שרו כולם לבוקה ולירדן. והיא, משוחררת, חופשייה, מחאה כפיים, נישקה את ילדיה והביטה בבוקה, שהשיב לה מבט אוהב. הפעם, אחרי ששבר את הכוס, נשק לה בעדינות כדי לא לפגוע בכבוד הרב, ונתן לה שרשרת יפה. “ככה צריך להתחתן!", אמרתי לגור. “את כבר התחתנת, מרסל", השיב לי. “אולי עוד פעם?", שאלתי, ולפי המבט שלו הבנתי שלא יקרה. שמחת פשטות יפה, לחם עניים, מים באמצע מדבר, קדושה יהודית בלי זרקורים, צלמים, 20 מנות פתיחה ותסרוקות ענקיות. איך כתבה לאה גולדברג, “ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע, ומותר לאהוב".

לא הרבה זמן אחרי כן ראיתי את גור מתקרב אל המנגל ונעמד שם, התפללתי שישאיר בשר גם לאחרים ונכנסתי אל החדר הקטן, שם ישבנו אנחנו, הנשים. שרנו לירדן וצחקנו עליה כששאלנו אם היא פותחת פה את המעטפות שלא הגיעו או שתעשה את זה כבר בבית.

היא צחקה, שרה, אכלה, נישקה את ילדיה ואמרה לא פעם: “איך לא התחתנתי ככה בפעם הראשונה?".

“ירדן" - לחשתי לה כששאר הבנות הביטו בקנאה על גור בזמן שהכניס לנו צלחת בשר ואמר “קודם כל לאשתי" - “את מאושרת?". בוקה נכנס אחריו, גם הוא עם צלחת בשר, הניח מול ירדן ואמר, “זה של אשתי, תכף שלכן יגיע". צחקנו שתינו צחוק גדול, בוקה וגור הסתכלו עלינו ולא הבינו, וידעתי כי היא הגיעה אל הנחלה.

מה אכתוב לכם? לפעמים צריך לתת לזמן לעשות את שלו, לפעמים הוא משכיח ולפעמים האהבה חזקה ממנו, שכן כתוב שמים רבים לא יכבו את האהבה ונהרות לא ישטפוה. אז מי אנחנו שננסה ללכת נגדה? מי?