כשבוחנים את המאורעות הפוליטיים של השבוע שחלף, קצת קשה להחליט מהו סדר העדיפויות. הפרשנים, מצדם, התפלפלו האם הופעתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בבית המשפט המחוזי בירושלים היא־היא האירוע, או שמא המקום הראשון ברייטינג מגיע להסכם העודפים שחתמה הליכוד עם סמוטריץ' ובן גביר. עם זאת, לא מן הנמנע שמבחינתו של נתניהו עצמו, דווקא תאריך אחר שצוין בשבוע החולף הוא החשוב מבין כל השאר. המקורות התקשו לדווח אם בבלפור הרימו כוסית לכבוד האירוע והאם היה מדובר בשמפניה שקופה או בצבע אחר, אך בכל מקרה - התאריך 10 בפברואר ראוי להתייחסות מיוחדת.
ובכן, "ממשלת נתניהו" כמושג חגגה השבוע בת מצווה. ב־10 בפברואר, לפני 12 שנה, התקיימו הבחירות לכנסת ה־18 והביאו לחזרתו של נתניהו לשלטון מהמדבר הפוליטי. אז, ב־2009, לימד נתניהו את כל המערכת שיעור כיצד אפשר לנצח בבחירות גם בלי לנצח במנדטים. זה אומנם לקח לו זמן, הממשלה בראשותו הושבעה רק כעבור חודש ו־21 יום, ממש בסוף חודש מרץ, אך התהליך היה מרשים ומן הראוי שניזכר בו בכמה משפטים.
השיטה שאותה אימץ נתניהו ב־2009, אחרי שלמד, חקר והפנים את נסיבות כישלונו בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה בשנות ה־90, הייתה שיטת "נותן הכל לכולם". נותן, ולא רק מבטיח. נתניהו - שסיים את הבחירות עם מנדט אחד פחות ממה שקיבלה מפלגת השלטון דאז, קדימה ז"ל בראשותה של ציפי לבני - ידע היטב שעליו להיות אקסטרה־אקסטרה־לארג'.
בעוד לבני המשיכה לאחוז בטלית השלטון ולכנותה "כולה שלי", ניסתה לנהל מגעים עם יו"ר העבודה אהוד ברק, ולא הצליחה להבין למה שום דבר לא זז, סגר נתניהו את הקואליציה הבאה שלו מאחורי הקלעים. עם ברק הוא הגיע להסכמות עוד לפני הבחירות. אז נתניהו עוד לא יכול היה להרשות לעצמו "להבטיח, אך לא להבטיח לקיים". הוא אמר לברק: "אהוד, תהיה שר הביטחון אצלי על מלא. תהיה לך אוטונומיה ותקבל החלטות בלי שאיש יפריע לך או ינסה להיכנס לעניינים" – וכך היה.
מפלגת ישראל ביתנו, שסיימה את מערכת הבחירות עם הישג נאה של 15 מנדטים, הפכה למפתח, ללשון המאזניים ולממליכת המלכים. אביגדור ליברמן, שבשנת 2009 הוגדר כ"לאומן ימני קיצוני" (לתשומת לבו של הקורא איתמר בן גביר), היה זה שהעניק לנתניהו את המפתחות למעון שברחוב בלפור. בשונה ממה שטענו חלק מהפרשנים, ליברמן לא "מצמץ ראשון" ולא היה "בכיס של נתניהו". למחרת הבחירות הוא נסע למינסק, ניתק כל מגע, סגר את כל הטלפונים וגרם לנתניהו להזיע. המנצח לעתיד (שעוד לא היה בטוח שהוא אכן המנצח) דרש מסובביו "תשיגו לי את איווט". התברר כי בכל זאת, היה מספר אחד שליברמן השאיר מחובר למקרה שכזה. הם דיברו, וליברמן קיבל את כל מה שדרש ועוד קצת בתור בונוס. נתניהו מצדו קיבל את היקר מכל, השלטון, ולא שבע ממנו עד עצם היום הזה. אז בהחלט היה לנתניהו לכבוד מה להרים כוסית או שתיים השבוע.
אחד משלנו
ובחזרה להווה. שתי מגמות שונות נצפו בסקרי המנדטים: ירידה קלה לנתניהו ועלייה מסוימת של יו"ר יש עתיד יאיר לפיד בשאלת ההתאמה לראשות הממשלה. היחלשותה של הליכוד, שבחלק מהסקרים אף שינתה קידומת ונעמדה על 28־29 מנדטים, לא נראית כ"בום" בלתי צפוי. מרכיב הקורונה, שמזמן הפך מעניין בריאותי לגורם פוליטי משמעותי, ממשיך לשחק נגד נתניהו ומפלגתו.
לצד נסיבות אובייקטיביות (גם קוסם־על כמו ראש הממשלה לא בדיוק יכול להילחם במכחישי הקורונה, במתנגדי החיסונים ובמפירי ההגבלות), גם הדיונים על מתווה היציאה מהסגר שהתקיימו בימים האחרונים היו לא פחות ממביכים. ישיבות ממשלה שנמשכות שעות על גבי שעות אל תוך הלילה ומסתיימות בלא כלום, ההקלטות, הצעקות והבלגן הטוטאלי - כל אלה לא ממש גורמים להעצמת התמיכה, גם לא בקרב מצביעי הימין הסובלים מהקורונה ומהסגרים לא פחות ממצביעי שמאל־מרכז. רבבות אזרחים שנפגעו אישית נוטים להאשים את הממשלה ואת העומד בראשה.
דוגמה אחת מיני רבות: השבוע קיבלתי שיחה ממכר טוב, ביביסט שרוף, שנתקע בשדה התעופה בקייב ולא יכול לחזור ארצה בשל החלטות הממשלה. הבחור נשמע כועס ומזועזע: "זהו, נגמר, הפעם אצביע בנט. רק שייתנו לי כבר לחזור הביתה ואראה להם מה זה, לתקוע אנשים במדינות זרות!".
אם בעבר הלא רחוק, במערכות קודמות, שיחק נתניהו בכמה מישורים במקביל, הפעם זה פחות הולך לו. דונלד טראמפ, החבר והאח, לא נמצא יותר בבית הלבן, והמתנות הגדולות לא תגענה יותר בעיצומו של קמפיין הבחירות. ביקורים מדיניים מרשימים ממילא קשה לקיים בתקופת המגיפה, אך כאשר אתה סוגר את נתב"ג ואוסר על כל אזרחיך לצאת מגבולות המדינה, כל הנושא של ביקורים כאלה הופך ללא רלוונטי ולמזיק בעליל.
גם חלוקת מענקים פחות באה בחשבון בהתחשב בגירעון ובמצב הכלכלי הכולל. הייאוש, העייפות והעצבנות משפיעים על הסקרים והם־הם יהיו הגורם המשמעותי בבחירות הנוכחיות. בינתיים זה בא לידי ביטוי במגמות הנסיגה בסקרים, אם כי זאת לא קריסה ולא נפילה דרמטית, אלא מכה קלה בכנף. מה יהיה בעוד חודש אם מצב הקורונה יישאר בערך כמו שהוא היום - קשה לחזות.
עם זאת, המגמה השנייה שאפשר לזהותה בסקרים, מבחינתם של הליכוד ושל נתניהו, מהווה סיבה טובה לשמוח. לא "גדעון" (כך, בשמו הפרטי בלבד, הוחלט בקמפיין הליכוד לקרוא ליו"ר תקווה חדשה) ולא בנט הם המועמדים לראשות הממשלה הנושפים בעורפו של נתניהו, אלא לפיד. לזה בדיוק ייחל נתניהו מהיום הראשון של מערכת הבחירות. את המסר הזה קידמו אנשי הקמפיין של הליכוד עוד כאשר הסקרים ניבאו כמעט 20 מנדטים למפלגתו של סער ואף יותר מכך לבנט. מבחינת נתניהו, הוא מול לפיד זה המצב האידיאלי.
כל עוד ניצב מול ראש הממשלה המכהן מתחרה ממחנה הימין - נתניהו בבעיה. לא רבים בקרב מצביעי הימין בקיאים בדקויות ויודעים להבדיל בין האותיות הקטנות שבאג'נדות של הליכוד ותקווה חדשה או ימינה. גדעון הוא "אחד משלנו". בנט - אחד משלנו לא פחות. לכן כל מי שמעוניין במנהיג ימני ואינו נמנה עם המחנה "נתניהו בכל מחיר", יעדיף לתת את קולו למועמד ימני אחר שאינו נתניהו.
לפיד זה כבר סיפור אחר לחלוטין. התמודדותו מול נתניהו מחזירה את המצביע הממוצע לדילמה הקלאסית והנוחה לנתניהו: "זה או אנחנו או הם. ימין או שמאל. נתניהו או לפיד". בשדה הזה נתניהו יודע לשחק היטב. לשחק וגם לנצח. בינתיים לא מדובר במגמה מתמשכת, אלא בכמה סקרים שהתפרסמו בימים האחרונים.
באופן מעניין משהו, לנתניהו וללפיד יש כאן משימה זהה: לדאוג שהמצב הזה של התמודדות ראש בראש בלי לאפשר לסער או לבנט לשבור את הנוסחה, יימשך ללא שינוי עד 23 במרץ.
