כבר שבוע שלא עצמתי עין, וזה לא שבדרך כלל אני ישנה עמוק. כשאתה גר ביישוב בדרום, שנתך קלה. כל רחש קטן מקפיץ אותך ומעלה את רמת הכוננות. סיפורים על גניבות רכבים, התפרצויות לבתים, נסיעה פרועה ומסכנת חיים, פרוטקשן, ונדליזם ואלימות הם דבר שבשגרה. זאת עסקת חבילה. אתה גר ביישוב קהילתי קטן ונהנה מאיכות חיים, אבל בתמורה אתה מהמר על הביטחון האישי שלך.
בכל שבוע נשברים שיאים חדשים של פשיעה, ורמת החרדה עולה, אבל השבוע נפל דבר. קרה אירוע חמור שאמור היה להרעיד מדינה שלמה. בהודעה לקונית ששלחה המשטרה לעיתונות בתחילת השבוע נכתב כך: "משטרת ישראל עצרה חשודים בסדרת מעשי התפרצויות באזור הדרום וביצוע עבירת מין בקטינה. על פי החשד, באחד המקרים אף ביצעו החשודים עבירות מין בקטינה שישנה בבית בזמן הפריצה". קראתי את הטקסט המזעזע הזה כמה פעמים, מתקשה להאמין שמה שאני קוראת אכן קרה. קיוויתי שאני טועה, שלא הבנתי נכון, אך לצערי אחרי שיחה עם מקור במשטרה נחשפתי לחומרת האירוע.
הסיוט הגדול של כל הורה הוא פגיעה בילדיו. אנחנו מקפידים לצייד אותם בנהלים ובכללים שישמרו עליהם מחוץ לבית, אבל אף אחד לא מכין אותנו לסיוט שפורץ שייכנס לבית בלילה כדי לגנוב, יבצע מעשה סדום בילד קטן שישן במיטתו, בביתו, במקום שבו הוא אמור להיות מוגן יותר מכל.
האירוע הזה טלטל את עולמי. תחושת המוגנות שלי כאזרחית וכאמא התפוגגה ברגע, ואני לא לבד. בתקופה האחרונה מעידים תושבי הדרום בכל היישובים הקרובים לפזורה הבדואית שהם אינם מרגישים בטוחים. רק בחודש האחרון התרחשו אירועים קיצוניים רבים, ובהם אירועי שוד בלב באר שבע לאור יום באיומי סכין ונשק; צעיר שהוכה ללא סיבה בידי רעולי פנים מהפזורה באלת בייסבול ובמצ'טות וצולם מושפל כשלדרישת התוקפים הוריד מכנסיו; צעירים מבאר שבע שהוכו בשכונה בעיר ונדקרו באמצעות בקבוקי זכוכית; סטודנטיות שמתלוננות במשטרה על מעקבים, הפחדות והטרדות מיניות; וניסיונות לפגוע בכלי רכב נוסעים.
בעבר ביקשו העבריינים לגנוב רכוש ומשאבים, אך לאחרונה יש תחושה שיש עלייה לא רק בכמות הפשיעה, אלא גם באופייה. זוהי פשיעה מלאת מאפיינים של שנאה ונקמה שמבקשים להשיג צעירים בני הפזורה שלא הצליחו להשתלב בחברה. חלקם הגדול לא רואים את עצמם חלק ממדינת ישראל.
חשוב להבין שלא מדובר רק בזליגה של הפשיעה שמשתוללת במגזר הערבי. אירועי הפשיעה האלימים והחריגים שקורים בדרום בחודשים האחרונים מעידים יותר מכל שהמרחק בין פשיעה פלילית לפשיעה לאומנית הוא קצר, ובדרום הוא לא רק התקצר, אלא אף נעלם.
בטורים קודמים שכתבתי על הנושא, הצבעתי על כשלי המדינה שהביאו להידרדרות ביחסים בין המגזר הבדואי ליהודי, לניכור ולקרע שנוצר. כתבתי על הנסיבות שמסלילות צעירים רבים מהפזורה לחיים של פשע. ניסיתי להבין את הצד השני מתוך ידיעה שמדובר בסוגיה מורכבת חברתית ותרבותית, שמושפעת משינויים דמוגרפיים ופוליטיים והרבה מילים יפות, שכבר שנים לא מובילות לפתרון. הפעם אני בוחרת להתעלם מהנסיבות ולחדד את התוצאות המסוכנות מרחיקות הלכת שהגענו אליהן. האירועים האחרונים, בתוספת האירוע המחריד הזה של הפגיעה בילדה, ממלאים אותי בכעס, חרדה ותסכול על תחושת הביטחון שנגזלה ממני ומתושבי הדרום, שמרגישים אזרחים שנזנחו ושביטחונם הופקר.
אולי עדיף שמדינת ישראל תאסוף מאיתנו את תעודות הזהות הכחולות ותסמן אותנו בצבע אחר, שנדע אחת ולתמיד שאנחנו אזרחים נחותים, שביטחונם לא מעניין אף אחד. יש בי כעס גם על התקשורת, שלא מצאה לנכון לפרסם, למעט ידיעה צדדית בשני עיתונים, אפילו כתבה אחת על האירוע המחריד שקרה.
שתיקת התקשורת
דמיינו לעצמכם שהאירוע הזה היה קורה ברמת השרון. גנבים פורצים לבית בשעת לילה ובמהלך האירוע היו מבצעים מעשה סדום בילדה קטנה שישנה. ובכן, תנו לי לספר לכם מתוך היכרות רבת שנים עם המקצוע, שהאירוע הזה היה זוכה לסיקור נרחב ואינטנסיבי בכל כלי התקשורת בישראל.
עד כדי כך הדרום לא מעניין אף אחד? רק מה שקורה בין גדרה לחדרה ראוי להיות מוצב בראש סדר היום התקשורתי? לתקשורת יש כוח לשנות מציאות, וכשהיא מאבדת עניין בתושבי הדרום, הסיכוי של הדברים להשתנות קטן.
עצוב ומתסכל עוד יותר היה האופן שבו בחרה התקשורת לסקר באותו שבוע את אירוע החדירה של גנב הרכב מהפזורה הבדואית לבסיס נבטים. אירוע נקודתי, שלא היווה בשום שלב איום ביטחוני או מודיעיני, זכה לפסטיבל תקשורתי לא מידתי. כמעט 24 שעות של עדכונים בזמן אמת, דיווחים ופרשנויות. אין ספק שמדובר באירוע חשוב מעצם העובדה שהוא חשף כשלי אבטחה חמורים בבסיס צבאי, דבר שבחודשים האחרונים קורה יותר מדי. ועדיין, הפער בין שני האירועים מבחינת הסיקור שלהם היה בלתי נתפס ואפילו גרם לי לחשוב שצה"ל, הגוף שנועד להגן על האזרחים, הפך לחשוב יותר מחיי התושבים עצמם.
חשיפת אירועי הפשיעה של צעירים מהמגזר הבדואי אינה מצריכה מצלמות נסתרות או פריצה לארכיונים סודיים. כחלק מהתרבות העבריינית, הם מעלים סרטוני פשיעה לראווה ומתפארים בהישגיהם בטיקטוק וברשתות החברתיות. הם מבקשים להתריס ולסמן לכוחות המשטרה שלא רק שהם לא מסתתרים, הם גם לא מפחדים.
סוגיית היעדר המשילות זוכה לחשיפה אדירה ולגינויים מקיר לקיר של פוליטיקאים בכירים כשמדובר באירועים שקשורים לצה"ל. אולם כשהם קשורים למצב הביטחוני האישי הירוד של תושבי הדרום, עושה רושם שכולם התרגלו. הצבא אינו רשאי לסייע למשטרה למגר את בעיית הפשיעה, אך בשלב הזה הוא אפילו גורם לנזק. לכשלי האבטחה של הצבא יש תרומה ניכרת להידרדרות הביטחון האישי של התושבים בדרום. עד עכשיו צה"ל לא עשה מספיק על מנת להילחם בתופעת גניבות האמל"ח מבסיסיו שבדרום - אירועים שרק הולכים ומתרבים. בינתיים את המחיר משלמים שוב תושבי הדרום. קליעים ונשק שנגנבים מבסיס צאלים משמשים בסופו של דבר את ארגוני הפשיעה הבדואית ועלולים להרוג תושב מרהט או מעומר באותה מידה.
הדרום הוא הבית שלי, והוא תחת מתקפה. הכאב מתעצם כשמבינים עד כמה המצב הזה לא באמת מעניין אף אחד. כשהמדינה מחליטה לאכוף את חוקיה רק באזורים מסוימים ולהפקיר את ביטחונם של התושבים באזורים אחרים, אנחנו עשויים לראות יותר ויותר מקרים שבהם אזרחים כמו אריה שיף ייקחו את החוק לידיים כדי להגן על עצמם בלית ברירה.
השטח מבעבע, רמת התסכול והחרדה נמצאת בשיא. אזרחי הדרום, יהודים ומרבית הבדואים, רוצים לחיות ביחד חיים טובים ושקטים, והם מאסו בהבטחות. דין הדרום הוא כדין תל אביב, רשויות החוק חייבות להחזיר את הביטחון והשקט לאזרחים. התקשורת חייבת לטפל בנושא באופן הרבה יותר בולט, והממשלה חייבת להקצות משאבים ולהציב את הנושא בראש סדר העדיפויות, כי אחרת האנרכיה תשתולל ושיף לא יהיה בוקר בודד בדרום הפרוע.
[email protected]
