היו מי שמבחינתם זו הייתה הגשמת חלום: לראות בשידור חי את ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו יושב למרגלות דוכן השופטים כאשר מהחלון הפתוח משוגרות לחללו של האולם מצהלות שמחה לאיד של מקהלת משפטני לינץ', שלא שמעו מעולם את הביטוי "חזקת החפות", טובלים בריר ובגדי אסיר בידם במקום חבל. לפחות השאירו במיעוט את דדה בן שטרית, שהתחייב ללוות אותו עד הקבר.
אזרחים אחרים שצפו בשידור, ובהם מפגיני ימין שנענו לקריאת ראש הממשלה ונותרו בבית, ראו זאת אחרת: תמונת נתניהו הממתין באולם המשפט, בעיצומו של סגר, ביום של הכרעות לאומיות קשות בדיני נפשות, להשיב על כתב אישום, שלפחות מחצית הציבור רואה בו שגגה רבתי - נתפסה בעיניהם כמופע אימים סוריאליסטי.
גם אם יש מי שמתמלא גאווה על כך שישראל היא עד כדי כך שוויונית שגם ראש ממשלה, שנתפס בעיני רבים כחף מפשע, עומד בה לדין בין שאר הישראלים החפים מפשע שזה קורה להם - זוהי גאווה שיש לה תג מחיר, שהרי מדובר במבחן בוזגלו הפוך: כי כשמדובר בבוזגלו הפרקליטות יכולה, גם ברגע האחרון, לחזור בה מאישום, אבל נוכח פורעי החוק המצווחים בבגדי אסירים מתחת לחלון בית המשפט היא הייתה מתקשה מאוד לחזור בה מהאישום נגד ראש הממשלה, חרף העובדה שלפחות בכל הנוגע לתיקי 2000 ו־4000, יותר ויותר בכירי פרקליטות בעבר טוענים, לא רק בחדרי חדרים, שזהו הצעד הראוי.
מעבר להתבטאויות אמיצות מן הצד השני של המתרס, כמו זו של ג'מאל זחאלקה שתקף את השמאל על בריחתו לאשמות שווא פליליות נגד נתניהו במקום להתמודד עמו פוליטית ומדינית, או פרופ' רות גביזון ז"ל שטענה כי באווירה הציבורית שנוצרה אין לנתניהו סיכוי לקבל משפט צדק, רבים מאוד, לא רק בימין, מתייחסים לאישומים בגין יחסי ממשל־תקשורת כתלונות שהכתובת לבדיקתן היא מועצת העיתונות בבית סוקולוב בתל אביב - ולא בית המשפט המחוזי ברחוב צלאח א־דין בירושלים. גם האישום הראשון, תיק 1000, נתפס בעיני לא מעטים כזוטי דברים, שספק אם ישרדו את מבחן האכיפה הבררנית.
בראייה לאחור הצופה פני עתיד, חשוב לבחון כיצד התגלגלנו עד לכאן ומה לעשות כדי שזה לא יקרה שוב בעתיד.
על פי הגרסה הפשטנית נסחפנו למחול השדים המזיק והמסוכן הזה בגלל השילוב רב־העוצמה של תקשורת מכורה לכותרות דרמטיות, בשילוב עם העוינות האינהרנטית לימין בכלל ולנתניהו בפרט, שהפרקליטות, כמעט מכף רגל עד ראש, וצמרת המשטרה היו נגועות ורוויות בה.
אחרים משוכנעים שמדובר במזימה לתפור לנתניהו תיק, פרי יוזמתם ודחיפתם הבלתי נלאית של פירות רקובים בפרקליטות שהיו מוכנים להפוך עולמות, למעול במצפונם המקצועי ולהשתמש בכל תחבולה, לגיטימית ולא לגיטימית, כדי להפיל את נתניהו. מדובר בסוכני אידיאולוגיה חבויים, שתולים מטעם עצמם, אנשים דוגמת מיכאל בן יאיר וטליה ששון, או ליאורה גלאט ברקוביץ' (בתקופת שרון), שבעת כהונתם בתפקידי מפתח בכירים נתפסו בציבור כשמאלנים נורמטיביים בעלי אינטגריטי משפטי, שניתן לסמוך עליהם שהם מקצוענים המתנתקים מהבטן השמאלנית שלהם, אך לאחר סיום תפקידם יוצאים מהארון וחושפים את עצמם בגאווה כאנשי השוליים הרחוקים ביותר של השמאל. חלקם אף מתגאים בפעולות הלא תקינות שעשו בעת כהונתם בשירות הדעות, השנאות והגחמות שלהם (גלאט ברקוביץ' נתפסה על חם בעודה מכהנת והסבירה שיש לה בן בצבא).
בתסריט הקונספירטיבי, הרוב המסיבי של שונאי נתניהו בפרקליטות גרר את המיעוט הדומם להתפשר על מספר סעיפי אישום חלשים למדי, על רקע ההשלכות הקשות של התעלמות מוחלטת מהאווירה הציבורית המורעלת. בעת ההיא הופצו עלילות קשות נוספות שהתגלגלו בתיקי חשדות עבי כרס, שרק עת ארוכה לאחר שהופרחו בחלל הציבורי - הופרכו.
בתסריט הכאוטי, כל המעורבים פועלים בכל נקודת זמן באופן סביר, פחות או יותר, ובכל זאת מגיעים לתוצאה שגויה מאוד. הגורם לכך הוא כלל לא כתוב, שהוא הרבה יותר חזק מכל כלל כתוב, שעל פיו כאשר מתחילה חקירה או בדיקה נגד אישיות פוליטית בפרופיל גבוה, מהר מאוד היא מגיעה לנקודת אל־חזור, שממנה והלאה לעצור אותה זה כמו לעצור התקדמות של אוגדת טנקים בהסתערות מצח של גדוד פרשים אמיצים.
מובילי החקירה, בדיוק כמו קורבן החקירה, מוצאים עצמם ביחד בתוך קורלס חד־כיווני, שלבצע בו סיבוב פרסה זה בערך כמו לבצע פניית פרסה בנושאת מטוסים הדוהרת במהירות מרבית. בכל תחנה בקורלס ההחלטה הסבירה היחידה היא להמשיך לתחנה הבאה בואך קצה המנהרה, שגם הוא, כמו הפרקליטות, שוכן ברחוב צלאח א־דין.
הדינמיקה שהובילה להגשת כתבי האישום נגד בנימין נתניהו מלמדת שבעתיד, אם לא יעשה דבר, סביר להניח שראש ממשלה - גם אם אין עבירה בכפו - יצטרך להקדיש חלק ניכר מזמנו ותשומת לבו לחקירות אלה או אחרות.
כל פעילות עסקית, ציבורית או ניהולית שלו, כל רבע קצה חוט או צל צלו של חשד בגין תן וקח פוליטי או תקשורתי או פעולה עסקית או ציבורית שלא נשאה את הפרי המצופה, כל טעות מנהלית, גם אם נעשתה בתום לב - יהיו נתונים לניפוח נוטף סילופים ולדמגוגיה, תוך כדי רמיזות פליליות חסרות שחר שיועברו לציבור באופן שוטף באדיבות התקשורת, הזקוקה לדרמה היומית שתשמור על הרייטינג.
הקלות הבלתי נסבלת של פתיחת תיקים המתגלגלים לכתבי אישום ולעולם לא נסגרים, היא תקלה שיש לטפל בה לאו דווקא בהקשר של אנשי ציבור. אלא שאם במקרה של אנשים פרטיים ניתן לעתים להתחקות על המניע לתלונה ולטפל בה בהתאם לנסיבות ולחוק, כשמדובר באנשי ציבור כמות התלונות היא בסדר גודל אחר, והמשטרה והפרקליטות חשופות ללחצים קשים בגיבוי תקשורתי צמוד, מצד המתלוננים שלעולם משוכנעים כי לא מתייחסים לתלונותיהם בכבוד הראוי להן.
כדי ליצור איזון נכון בין השמירה על תקינות ההליכים בממשל לבין ממשל מתפקד, דרוש טיפול שורש חקיקתי שיגן על אנשי ציבור ובראשם ראש הממשלה מפני ים של תלונות, שרובן ככולן – סרק. ראש ממשלה חייב לקבל הגנה ראויה שתאפשר לו לתפקד ולא לעסוק יומם וליל בכל מיני בדותות, הפרזות, ניפוחים ובדיות שמופצים נגדו תחת כל עץ רענן, ובעיקר מתוך כל מקלדת עבשה.
למען ניקיון השיח חשוב לדבר על חקיקה המסדירה זאת כצורך חיוני שלא ניתן בלעדיו בלי להיכנס לשאלת התחולה הפרואקטיבית, או בתרגום חופשי לעברית מדוברת - האם החוק יחול גם על משפטו של נתניהו. למרבה המזל אין בכך צורך, משום שחוק החסינות הקיים פותר את הבעיה. למרבה הפתעתם של מי שמאז חקיקתו ב־2005 לא הוציאו אותו מהניילון ולא זכרו את תכולתו, הוא כמו חוקק לצורך התאמתו לכתבי האישום של נתניהו. הענקת חסינות מכוחו לנתניהו תאפשר ויכוח ענייני בחוק דוחה משפט עד תום הכהונה (חוק צרפתי). משוחרר מפסיכוזת נתניהו, הוא יעבור ברוב גדול בכנסת.