כשהייתי ילד ביציעי אצטדיון קריית חיים, עליו השלום, אחת הקללות האיומות ביותר שהפולנים הזקנים, אוהדי הפועל חיפה, יכלו להמטיר על שחקן הקבוצה הייתה - “חתיכת בלרינה!". רוצה לומר, כדורגל זה לא אגם הברבורים. וכדורגלן הוא לא רקדן בלט, שצריך לשמור על הרגליים.
מדובר במשחק גברי, נוקשה, שלפרקים גם גולש לאלימות. והפולנים צדקו. בלהט המשחק, אין שום אסון קולוסלי באיזו קללה עסיסית, ואפילו במגע פיזי קל בין שני שחקנים עצבנים. כמובן שמה שראינו בסיום הדרבי החיפאי לפני שבוע כבר היה הרבה מעבר לכך, וחצה את גבולות המותר.
אף על פי שאני אוהד את הצד האדום של הכרמל, אני לגמרי בעד ענישה של כל המעורבים בקטטה הזו. מכל הצבעים. ובניגוד לאוהדים רבים, לא חש ברצון להלל את שחקני המועדון ש"הצילו את הכבוד" בכך שהלכו מכות. עדיף שהיו מציגים את הנחישות והמחויבות האלה על הדשא.
אבל אני גם לא שותף, מצד שני, לגל המזועזעים ממה שהתרחש בסיום המשחק. כדורגלנים הם לא אנשי חינוך, מותר להם לאבד את הראש מדי פעם וגם לשאת בתוצאות - המוצדקות - של איבוד העשתונות הזה.
מי שכן אחראים גם לצד החינוכי הם מנהלי הקבוצות ובעיקר בעלי הקבוצות. ובסיטואציות כאלה הם נבחנים באמת. לדוגמה יעקב שחר, אחד הבעלים הבולטים, הוותיקים והחשובים בכדורגל הישראלי וגם אחד האתרוגים השמורים ביותר של התקשורת הישראלית. זאת בזכות שילוב של הצלחה מתמשכת - כולל כל הכוח וההשפעה הכרוכים בכך - עם סגנון ותדמית סולידיים ו"מקצועניים". איש עסקים מצליח, אבל לא ראוותני. יודע להיות כוחני כשצריך, אבל שומר על פאסון מאופק. וקוראים לו "יענקל'ה".
אני לא יודע איך להגיד את זה בלי להסתבך עם שומרי הסף של השד העדתי, אבל אשכנזיותו היא חלק מהגנתו. אשכנזיות כפאסון, לאו דווקא כמוצא. הוא נתפס כמו אנטיתזה לבעלים צעירים, קולניים ומוחצנים בהרבה כמו ברק אברמוב או משה חוגג (להלן, "מזרחים"). ולכן מרבית העיתונאים מייחסים לו סוג של "קלאסה אחרת".
את הדימוי האליטיסטי הזה המועדון שלו מטפח לאורך שנים. גם בצד המקצועי, אבל גם ביומרות החינוכיות. המוטו הרשמי של המועדון הוא "האדם לפני השחקן". ססמה שגם תלויה באופן פיזי במגרשי האימונים, בייחוד של הילדים והנוער. ובמסגרת המסר האצילי (עוד נחזור לשם התואר הזה), יענקל'ה נוהג מדי פעם לרדת ממגדל השן ולהטיף מוסר לנייטיבס. ממש לאחרונה הוא הרצה את משנתו בנוגע לשחקן הפועל באר שבע, הפורטוגלי ז'וסוואה פשקיירה, אחרי שזה ירק על שחקן מכבי תל אביב, אבי ריקן. "שתי סטירות ולמטוס" פסק יענקל'ה, בתגובתו על הדרך שבה הפועל באר שבע הייתה אמורה להתייחס לשחקן הסורר שלה.
ז'וסוואה כאמור "רק" ירק (כהמשך לשלל הסתבכויות ופרובוקציות קודמות). אבל אם הוא ראוי לשתי סטירות, מה נאמר על שחקנה של מכבי חיפה, סאן מנחם, שעל פי כל הסרטונים והפרשנים היה זה שהחל את הקטטה בדרבי, בהתגרות ברורה ומוחצנת בשחקני הפועל? ומילא כשמדובר בכדורגלן. מה נאמר על מנכ"ל מועדון הפאר הירוק, אסף בן דב, שכיכב בחילופי המהלומות? רק אל תגידו לי שהוא בא כדי "להפריד". מתפקידיו הרשמיים של מנכ"ל בליגת־העל.
כל אלה לא גרמו לשחר לשוב לפוזיציית המחנך, ולהטיף מוסר לאנשיו. מכבי חיפה הוציאה אחרי המשחק הודעה קצרה וגנרית, בנוסח "אנחנו מגנים כל סוג של אלימות", ומאז התמקדה בהאשמת השחקנים האדומים ובניסיון למזער ככל האפשר את העונשים האפשריים שיספגו שחקני המועדון שהיו מעורבים בתגרה.
והכל, כדי לא לפגוע במטרת־העל - זכייה באליפות. מטרה שבגינה המועדון המוסרי צירף לשורותיו את השחקן עומר אצילי, חצי שנה אחרי שהורחק משורות מכבי תל אביב בגלל חשד לקיום יחסי מין עם קטינה בת 15, בנימוק רפה של שחר שלפיו "לכל אחד מגיעה הזדמנות שנייה". אז אולי האדם לפני השחקן, אבל האליפות כנראה לפני הכל.
על הסכין
- אני לא חושב שלגיטימי להעניש אדם המסרב להתחסן. אבל סופר־לגיטימי לתגמל את מי שכן מתחסן, ומגוחך להגדיר זאת כאפליה. לדוגמה, הכניסה לאירוע תרבות תותר למתחסנים, בעוד לא מתחסנים יחויבו להציג בדיקת קורונה תקפה. אין כאן כפייה, אלא רצון מובן לשמור על בריאותם של אורחי האירוע.
- ובכלל, שיח הכפייה שמטפחים מתנגדי החיסון הוא פיקטיבי. אף אחד לא יכריח כאן אנשים להתחסן, רק ייתן עדיפות למתחסנים בתחומים רלוונטיים. ההשוואות שעורכים מתנגדי חיסונים ל"סיפורה של שפחה", שלא לדבר על השואה (נתקלתם בתמונת הטלאי הצהוב, עם הכיתוב “לא מחוסן"?), הן מגוחכות. ולא פעם מקוממות.
- "הלנה הלבנה" (נטפליקס) היא סדרת פשע תקופתית שמתרחשת בברצלונה של שנות ה־60. והעונה השנייה והחדשה שלה טובה לא פחות מקודמתה. סדרה מסוגננת, סקסית וסוערת מאוד, שתפורה סביב דמותה של הלנה, “האצ'ה" (שמגלמת אדריאנה אוגרטה המהממת). אישה עצמאית שמגיעה מאשפתות לפסגת ארגון פשע.