נפתלי בנט מוכיח יותר ויותר את הכלל בפוליטיקה הישראלית: ככל שאני יותר קטן, כך אני יותר חזק. ככל שיש לי מספר מנדטים קטן יותר, כך דרישותיי עולות, עד כדי ראשות ממשלה ברוטציה, ועוד להיות ראשון. במיוחד כשאני מהווה את לשון המאזניים. יש לבנט ממי ללמוד - מממשלת הרוטציה הנוכחית. השותף בה, בני גנץ, הולך ומתאדה, על פי הסקרים, וככל שמתקרב מועד הבחירות וקץ תוחלתו הפוליטית, כך עזות המצח שלו גוברת.
כדבר הזה כמעט לא היה אצלנו: מ־33 מנדטים בבחירות הקודמות, רק לפני שנה, צניחה מוערכת אל מתחת לאחוז החסימה בעוד כחודש ימים. מה שלא מפריע לראש כחול לבן להיות אופוזיציה תוקפנית בתוך הממשלה. מפלגה שנכנסה לקואליציה כדי להילחם יחד בקורונה, ורק תוקעת מקלות בעגלה.
שורש הרע נעוץ בעצם כינונה של הממשלה הנוכחית, שבה נתניהו (36 מנדטים של הליכוד) הסכים בלית ברירה לממשלת אחדות עם רוטציה עם כחול לבן (15 מנדטים + 2 מנדטים של "דרך ארץ" + 2 מנדטים של העבודה). לגנץ, רק שנתיים בפוליטיקה, אפילו לא היו מספיק חברי כנסת כדי להתחלק איתם בשלל התיקים שנפלו בחיקו.
וכך, מאז קמה ממשלה קצרת ימים זו במאי שעבר, הכי הזויה בממשלות ישראל, היא התנהלה תוך התגוששות פנימית, כאשר ה”חליפי” אומר “לא” כמעט לכל מהלך, קוטף כותרות, נאחז בקיסם האחרון לבל יטבע, והשיא - ראיון היסטרי בליל שבת לאמנון אברמוביץ’.
דבר אחד הוא יכול לזקוף לזכותו, וזה התקדים החשבונאי שיצר. רק בפוליטיקה הישראלית זה יכול להיות: 19 שווה 36. נתניהו שווה גנץ. ועתה יש לו מחקה טוב, תלמיד בעל תיאבון עז לכס ראשות הממשלה. נכון לעכשיו, על פי הסקרים, “ימינה” (שישה חברי כנסת כיום) צפויה לקבל כ־8־12 מנדטים, כשליש ממספר המנדטים של הליכוד. מסתבר שעבור בנט זו אינה סיבה שלא להשתעשע כבר עכשיו, בטרם ניצוד עור הדב, בהזיות על כס ראשות הממשלה ועוד כמה כיסאות.
הפטנט ששמו רוטציה נולד ב־1984, מתוך שאיפה כנה לאחדות פנימית. הוא אפשר את הקמת ממשלת פרס־שמיר, ממשלת אחדות לאומית שתפקדה לא רע במשך ארבע שנים, ועוד שנתיים בלי רוטציה. הוא היה גם ביטוי לשוויון המוחלט בין שני הגושים, שמאל וימין. אחרי התפרקות כחול לבן, לא הייתה אפוא סיבה מוסרית לגנץ לדרוש רוטציה ושוויון במספר התיקים המנופח, ואין סיבה מוסרית לבנט להציב תנאי זה כיום לנכונותו להעניק את הקול ה־61 לנתניהו. אבל יושרה לחוד ושאפתנות לחוד. בעיקר כאשר לנתניהו אין בוודאות ממשלה בלי “ימינה” הקטנה.
השם הטעון “ימינה” מחייב יותר מכל שם סתמי כמו “יש עתיד” או “תקווה חדשה”. מדובר בהכרזה אידיאולוגית במובהק. האם השאפתנות האישית של בנט תגבר על מהות מפלגתו, המתבטאת בשמה? האם תשכח יד ימין שלו? עם כל רוממות האידיאולוגיה בפיו, הוא יוצר תחושה בקרב ציבור מצביעיו הפוטנציאליים, חובשי הכיפות, שלא ארץ ישראל, לא ההתיישבות ואפילו לא מסורת ישראל, עומדות בראש מעייניו. רק תאוות השלטון, הדרישה לרוטציה, להיות ראש הממשלה הבא, ויהי מה.
כמה נעים לבנט בוודאי לקרוא את הכותרת השמנה: “המפתחות אצל בנט”. זריקת עידוד שמנפחת את האגו. שהרי לפי הפרשנים והסקרים, הוא יכול להכריע, בשמונה עד 12 מנדטיו, בין ממשלה בראשות נתניהו לבין ממשלה בראשות לפיד והשמאל. ובינתיים הוא תוקף בחריפות את הממשלה המכהנת – מותר לו, הוא אופוזיציונר – כשהוא זוקף לזכותו את המאבק בקורונה, ההצלחה במאבק בטרור ורפורמות במערכת המשפט. חצי שנה הוא היה שר ביטחון – אז מה כבר חולל? סגניתו הייתה שרת המשפטים, ומה שינתה במערכת המשפט? קורונה? כל מה שעשה זה נפנוף בספרון קטן.
קצת צניעות לא תזיק לו, לבנט. הוא מתעלם מהעובדה שישראל כולה זזה ימינה, אם כי כמובן לא ל”ימינה”. אז למה חלקים בימין, ו”ימינה” בתוכם, מבלבלים את הציבור, יורים ברגל למחנה שמובילה הליכוד? על בנט להבין: גם בבחירות אלה, שאומרים כי הן נסובות רק על שאלה אחת – כן ביבי, לא ביבי – עדיין ההכרעה היא בין ימין לשמאל. בממשלה הבאה בראשות נתניהו, עם מעמד בכיר (לאו דווקא ברוטציה) יוכל בנט, אם יתעשת, לעמוד על משמר עמדות הימין.
לעומת זאת, עם חבורת לפיד, מיכאלי, סער וליברמן תקום לנו ממשלה שבה השמאל נותן את הטון. האם בנט רואה עצמו חבר בממשלה כזו? האם פסיחה על שתי הסעיפים, שמביאה אומנם חשיפה בתקשורת, לא תבריח את מצביעיו הטבעיים, ותחזיר אותו לשישה מנדטים ומטה?