עמוס עוז

בלי לנקוט עמדה בנוגע לספרה של גליה עוז על אביה עמוס עוז, ותוך ציון שהיה לי אבא כזה, אבל לא הסתרתי, אצטט מהזיכרון אמרה של סופר אחר, ז'אן ז'אנֶה: “משפחה היא המקום המסוכן ביותר בעולם". לא מצאתי כרגע את המקור, אבל אני בטוח. אשמח אם מישהו יאשר, או יתקן.

בניגוד לעמוס עוז, אין מחלוקת שז'אן ז'אנה היה אדם נורא ורע מבחינה מוסרית. בכל זאת, הוא יצר ספרים ומחזות נפלאים. בעיניי, הגדול בהם הוא “המרפסת".

אם כבר, אצטט עוד משהו של ז'אן ז'אנה. אקטואלי, אולי מדי: “מה שאנחנו צריכים זו שנאה. ממנה נולדים הרעיונות שלנו".

מדליות לתקופת הקורונה

טיפוסי קורונה רבים התגלו לעיני כל: האמיץ, איש הרפואה שמטפל בחולי קורונה. המתעלם, שלא מעניין אותו שהוא חזר מחו"ל וצריך להיות בבידוד. החששן מעבר למידה. התחמן. המסתכן בלית ברירה. המסתכן בשביל הכיף.

הפוליטי, ששואל את עצמו רק איך הוא יכול לנצל את הקורונה למען קידום דעתו ומטרתו הפוליטית, נכונה או מוטעית.

יכול להיות שהיא, קורונתנו, עומדת להסתיים. בכל מקרה, מדורנו, העוסק במה שלא דחוף לאף אחד לעסוק בו, מציע לקיים את טקס חלוקת מדליות הקורונה. אותות יוענקו לגיבורי התקופה וטיפוסיה.

אות מכחיש הקורונה: יינתן לכל מי שהכחיש, גם מול עובדות. לכל מי שכינה את הקורונה שפעת. לכל מי שאמר שזו רק מזימה של ביבי. לפרופ' לס ולאורנה בנאי - מדליית זהב.

אות הזום: לכל מי שהצליח לשבת מול זום מעל שמונה שעות ביום. לכל מי שהצליח ללמוד משהו מזה. לכל מי שהזיז את הבגדים שמונחים על הכלים הלא רחוצים על השיש במטבח לפני שהוא הצטלם לזום.

אות המסיכה: לכל מי שבאמת לא הוריד את המסיכה, גם כשהוא לבד ברחוב. שהחליף אותה אחרי שעתיים, שכיבס את מסיכת הבד, שלא הלך עם המסיכה מתחת לאף, ולא על הסנטר.

אות הבידוד: למי שהיה בבידוד במלונית ובאמת ישב בחדר.

אות הספורט היחידני: למי שמעולם לא עשה ספורט וקנה בגדי ספורט כדי לצאת מהבית.

אות הדייט: למי שהצליחו להכיר, להתאהב, להפוך לזוג ולעשות ילד, הכל מרחוק, בשנת הקורונה הזו.

ועוד משהו:

מפלגה שֶׁנִּישֵּׂאת לרוח הדור, תהיה אלמנה בדור הבא.

מילאדה

יש סרט בנטפליקס, שמו "מִילָאדָה". שווה לראות. הסרט מתרחש בפראג, ועיקרו בעת משפטי הראווה בתקופה הקומוניסטית. כדאי לראות איך מערכת המשפט של מחנה השלום והקדמה מביימת משפט. איך משפט כזה מוציא לרחוב מפגינים שאומרים, בצער מעומק לבם: “זה כל כך טרגי. אנחנו עובדים לבנות את המדינה, והם רוצים להרוס אותה".

מדובר בסרט צ'כי, די חדש, מ־2017. איילת זורר היא השחקנית הראשית בסרט הזה, וזה סיפור אמיתי.

בינתיים, במאדים

״סבאח אל־ח'יר, מאדים״, אמר רכב החלל שקרוי ״המתמיד״. הוא נחת ויצא מיד לדרך לחפש סימני חיים.

סליחה, ככה מחפשים? אני שומע שמקווים למצוא סימנים של מיקרו־אורגניזמים בתוך הסלעים. זה רציני?
אם אתם מחפשים חיים, עזבו את המיקרו, חפשו את המקרו.

שמעתי שיש לכם שם על מאדים גם רחפן. צאו אם כן לדרך החיפושים ועד הערב ענו על השאלה: האם ראיתם סימנים לאכזריות ולטיפשות על מאדים? אם התשובה היא כן, נוכל לשאוג שאגות שמחה במרכז הפיקוד של נאס״א על כדור הארץ, ולצעוק: ״יש, מצאנו חיים״.

עודף אינפורמציה

בשנת תשי״ח אמא שלי קנתה לי ולאחי חולצת חג עשור. המדינה הייתה קיימת עשר שנים והיה קל. מה שהיה קודם להקמת המדינה נמחק, והכל התחיל מאפס. לכן ילד חכם היה צריך לזכור רק ראש ממשלה אחד ונשיא אחד. השירים היו מועטים, אפילו אם נכלול בהם כמה שירי פלמ״ח מלפני קום המדינה ואת השיר על הילדים הלומדים אל"ף בי"ת בגולה. היה קל לדעת הכל. אני מרחם על בני הנוער של המאה ה־21.

מי יכול להכיר גם את “יא משלטי, יא משלטי", את “חורשת האקליפטוס", וגם את שירו של עומר אדם מדובאי, ״על מה בנות חושבות בלילה?״, ואת כל השירים ביניהם?

מסכנים הילדים. מי יכול לזכור את כל המלחמות? את כל הדוגמניות ואת כל הכדורגלנים? מי יכול לזכור את כל ראשי הממשלה? ואתם רוצים עוד להחליף את ראש הממשלה הנוכחי בראשי ממשלה חדשים, שאתם יודעים כבר עכשיו שאם זה יתחיל, יהיו אינסוף כאלה אחד אחרי השני, שייכשלו וייפלו בזה אחר זה במהירות של ראשי מפלגת העבודה, ויהיו גם רה״מים חליפיים, עד שראשנו יסתחרר.

סופר מאסטר שף

לוקחים שתי פרוסות לחם טרי מנחם, שמים על אחת הפרוסות פרוסת גבינה צהובה עמק מפייסת, מניחים את הפרוסה השנייה של הלחם על פת הלחם שעליה פרוסת הגבינה. נוצרת כריכה של לחם שכולאת בתוכה גבינה ומאמצת אותה אל לבה. מניחים לרגע בצד. לוקחים עגבנייה אדומה ביד אחת, וביד השנייה את הלחם עם הגבינה שהכינונו מראש.

יצירה קולינרית זו אוכלים ככה: את היד עם הלחם והגבינה מגישים אל הפה ונוגסים, אז, ומהר, מקרבים את היד השנייה ונוגסים בעגבנייה. הטעמים מתערבלים בפה ומפוצצים זיקוקי כוכבי מישלן.

האוניברסיטה בלי

המדשאה ריקה באוניברסיטה. השבילים ריקים. המסדרונות ריקים באוניברסיטה, והאולמות. הו, באולמות יש שכבת אבק דקה על השולחנות ועל הכיסאות. ניגבתי וישבתי. זה היה במחלקה לאומנויות בבניין מקסיקו באוניברסיטת תל אביב, באירוע שהתקיים החודש, שבו היה רק פאנל של משתתפים ולא היה קהל או סטודנטים, כי אסור.

פינת השלולית

כשיורד שלג וכולם שמחים, צריך לזכור ששלג יורד גם בשלולית. גיא דפני שלח לפינתנו חיקוי יפה שהוא יצר של דף מתוך קבוצת פייסבוק דמיונית ששמה “מקופצים". יש שם צילום מקסים של צפרדעון מכוסה פתיתי שלג. פתיתים לבנים על פרצופו ופתיתים לבנים על רגליו.
הוא מודיע: “לכל הצפרדעים שיושבות בשלולית ומחכות לנסיך, המשכנה לחכות. אני לא יוצא בקור הזה".