מדוע מזרחים ומצביעי הדרום בוחרים במפלגת הליכוד? אין ספור מאמרים מתנשאים נכתבו על הסוגיה הזאת בניסיון לבצע ניתוח פסיכולוגי אמוציונלי למאות אלפי מצביעים, משל היו עכברים במעבדה. בשורה התחתונה, טראומת שלטון מפא"י המפלה, בשילוב הסנטימנט הבגיניסטי, עדיין משפיעים על דפוסי ההצבעה. מה שמפספסים כל האנתרופולוגים מהתקשורת זה את העובדה שדפוסי ההצבעה נשמרים בעקבות התקציבים הרבים שהשקיעה ממשלת הליכוד בפיתוח הנגב והדרום. הטבות מס, בניית תשתיות, הסכמי גג. כל אלה מסתכמים במיליארדים מידי שנה.
אך אירועי הפשיעה הרבים בתקופה האחרונה בדרום ותחושת אובדן הביטחון האישי, גורמים לרבים מתושבי הנגב להרגיש שאולי סוחרים בזול בכוח הפוליטי שלהם. שהממשלה אינה מטפלת כיאות באיומים הביטחוניים הקיומיים שהפכו את הנגב לאזור אקס־טריטוריאלי, שבו אין דין ואין דיין.
אחרי שנים שבהן היה נדמה שתושבי הנגב התרגלו למציאות שבה הביטחון האישי שלהם מופקר, נרשמת עתה התעוררות. בשבועיים האחרונים נשמעים יותר ויותר קולות שקוראים להשתמש בכוח האלקטורלי כמנוף למיגור הפשיעה והסדרת ההתיישבות בנגב.
אין לזלזל בפתיחת תחנות רכבת בפריפריה, אבל זו מצריכה כסף והפניית משאבים בלבד. בפועל, החלטות ממשלה בנוגע לתוכניות אסטרטגיות לפיתוח הנגב שהתקבלו לפני יותר מעשור, עדיין תקועות. כך למשל העברת חיל המודיעין לליקית, דבר שיכול להאיץ מהותית את הנגב קדימה, תקועה בבג"ץ בשל עניין טכני כבר שנה. זאת לאחר שמאז שהתקבלה ההחלטה על המעבר, בצבא יש מי שמנסה לבטלה.
כך גם לגבי הביטחון האישי. כמעט שלושה שבועות עברו מאז האירוע המחריד של אונס הילדה בת ה־10, ועדיין לא התקבלו החלטות מהותיות שיש בהן כדי להעיד על כך שמה שקורה בנגב מעסיק באמת את ממשלת ישראל.
לא די בסלילת כבישים ורכבות, וגם לא בהבטחות להקמת שדה תעופה אזרחי בנבטים. הבסיס הראשוני והקיומי שחסר לתושבי הנגב הוא הביטחון. דוד בן גוריון היטיב להבין שעתיד המדינה כולה טמון בנגב, אך מאז לא נמצא אומץ מנהיגותי על מנת להפוך אותו לכזה. שטח המשתרע על פני 60% ממדינת ישראל, שבו גרים רק 8% מתושביה. במדינה שבה יוקר הדיור כה מעיק זו פשוט שערורייה ולקות ראייה אסטרטגית.
מקום המדינה ועד היום לא נפתרה הסוגיה הנפיצה של הסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב, שבסופו של דבר יש לה תרומה ניכרת להתגברות הפשיעה והיא מהווה חסם משמעותי להתפתחות הדרום. ישנם גורמים נוספים שגורמים לעלייה בפשיעה כמו פוליגמיה, עוני, היעדר תשתיות ופיתוח, ולאחרונה גם לאומנות פלסטינית. כל אלה מסלילים חלקים מבני המגזר לפשיעה. דמיינו כצד נראית ילדותו של ילד שגדל ללא חשמל ומים, שצועד בקור ובחום לבית הספר המרוחק מהכפר הלא מוכר. הוא גדל בתחושת אפליה בלי גן משחקים ופארק ליד הבית. עבורו הפשיעה היא המוצא לחיים טובים יותר.
ישנם אנשים טובים במגזר הבדואי שזועקים את אותה זעקה, אך קולם אינו נשמע. השבוע הם עמדו כתף לצד כתף עם יהודים בהפגנות שהתקיימו במוקדים שונים ברחבי הנגב, בדרישה להחזיר את המשילוּת. פרופסורים מאוניברסיטת בן גוריון, רופאים מבית החולים סורוקה ואנשים נורמטיביים אחרים מהמגזר, מחזיקים בנשק בביתם כדי להגן על משפחותיהם מפני הפשיעה הגואה.
מה־מה־מה עשית?
בשבוע שעבר התארח ראש הממשלה באולפן חדשות 12 ובכישרון רב הצליח להכניס לחיינו סלוגן חדש, "נה־נה־נה". כל הרשתות החברתיות ואמצעי התקשורת נכבשו ברגע, אבל תרשה לי לשאול אותך ראש הממשלה: מה־מה־מה עשית כדי למגר את הפשיעה בנגב ב־12 השנים האחרונות? מה־מה־מה עשית כדי להסדיר את ההתיישבות של 25,000 משפחות בדואיות, שעדיין מתגוררות ביישובים בלתי חוקיים, שאת חלקם כבר היו חייבים לפנות?
השבוע שבו אירע מעשה הסדום המחריד בילדה בת ה־10 היה נקודת ההיפוך שגרמה לתושבי הנגב להחליט שככה זה לא יכול להמשיך. בשבוע הזה היית צריך, אדוני ראש הממשלה, לכנס ישיבת חירום מיוחדת ולהכריז על הקמת מרחב בדואי במשטרת ישראל לצד המרחב הדרומי. להפנות משאבים להקמת תחנות משטרה בכל ישוב בדואי מוכר. גם לתושבי לקיה וחורה מגיע שתהיה להם תחנת משטרה.
בשבוע הזה הייתם צריכים להכריז על הכפלת כוח השוטרים ביחידת יואב, שאמונה על אכיפת ההתיישבות הלא חוקית בנגב. הייתם צריכים להפנות משאבים לרכישת כטב"מים שיסייעו למשטרה לפעול מול מבריחי הסמים בגבול מצרים.
בשבוע הזה הייתם צריכים לפעול לשינוי בתקנות הוראות הפתיחה באש של כוחות הביטחון על מנת לתת לצבא כלים להתמודד עם גניבות האמל"ח, ולמשטרה להתמודד מול מבריחי הסמים בגבול מצרים.
בשבוע הזה היית צריך להכפיל את כמות העובדים והתקציבים לרשות להסדרת ההתיישבות הבדואית, כשבכוח האדם שעומד לרשותם היום ובתקציבים הקיימים ייקח להם עוד 100 שנה, במקרה הטוב, להסדיר את הסוגיה. כיום הם מצליחים להסדיר את מצבם של פחות מ־500 משפחות בשנה, אך עליהם למצוא פתרון ל־25,000 משפחות. בשנה האחרונה, כשלא היה תקציב, הכול נעצר.
בשבוע הזה הייתם צריכים לקדם הצעות חוק שמותאמות למיגור אופי הפשיעה הייחודי ממנו סובלים תושבי הדרום. השבוע צייץ בפליאה השר לביטחון פנים בטוויטר, על כך שגילה שאין סעיף בחוק האוסר על פרוטקשן. אומרים שעדיף מאוחר מאשר אף פעם, אבל העובדה ששנים הדרום סובל מגביית דמי חסות ורק עכשיו גיליתם שאין חוק, מכעיסה במיוחד.
בשבוע הזה הייתם צריכים להחליט על הגדלת משאבים לערים הבדואיות שנותנת מענה לאלפי אזרחים שקופים שחיים בכפרים הלא חוקיים. אותן ערים לא תוכננו לתת שירות לאלפי אנשים נוספים וכך גדל מעגל העוני שמסליל לפשיעה.
במקום כל אלה ובאופן מתסכל למדי, התקבל השבוע פסק דין של בית המשפט העליון בנוגע להשתלטות הלא חוקית על השטח בפזורת ביר הדאג'. פזורת ביר הדאג' מוכרת למשטרה בשל העובדה שחלק מתושביה נקשרו למקרי הפשיעה הרבים שאירעו בתקופה האחרונה. החשוד בפרשת מעשה הסדום בילדה בת ה-10 הינו תושב ביר הדאג', אחרים מהכפר הלא חוקי קשורים לתעשיית הסמים בשטחי האש של בסיס צאלים הסמוך, כמו גם לתופעת גניבות התחמושת מצאלים ומלוחמי צה"ל. מצב הפשיעה בפזורת ביר הדאג' מצביע על הקשר הישיר שבין התיישבות לא חוקית לבין פשיעה וניכר כי המדינה לא עושה מספיק על מנת למגר את התופעה. מערכת המשפט בוחרת שלא להתערב בסוגייה ובכך מעצימה אותה.
במוקד העתירה בעלי הקרקע החוקית של פזורת ביר הדאג', שעתרו לבג”ץ יחד עם תנועת רגבים לפני עשור בבקשה להורות למדינה לתת צפי לפינוי הפולשים מהשטח שלהם. בשנת 2000 המדינה העבירה כ-15 משפחות באופן זמני לשטח שסמוך לקיבוץ רביבים. מאז ועד היום פלשו לקרקע כ-1000 משפחות נוספות משבט אל עזאזמה והתיישבו באופן לא חוקי על אלפיי דונמים של אדמות מדינה וקרקע פרטית ובנו בשטח מאות מבנים לא חוקיים.
בשנת 2003 החליטה המדינה להקים לפולשים יישוב חוקי ומוסדר על אדמות מדינה. לכל משפחה הוצע מענק של מאות אלפי שקלים ומגרש בגודל חמישה דונם, אך אלו לא הסכימו להתפנות. בית המשפט הכיר בבעיה החמורה וכך נכתב בפסק הדין: "המדינה אינה יכולה להסכים למצב דברים לפיו יתקיימו בתחומה אזורים בהם 'איש הישר בעיניו יעשה'". למרות זאת בחר בג”ץ לדחות את העתירה ולא לתת צפי לפינוי הפולשים. פסק הדין הזה מעיד יותר מכל על אוזלת ידן של הרשויות ועל תרומתה של מערכת המשפט להגדלת המחדל שבטיפול בבעיה.
על אף הרעש התקשורתי וההפגנות הרבות שהתקיימו השבוע ברחבי הדרום, לא נראית תוכנית כוללת באופק. במקום זאת בחרו בממשלה שוב ושוב לפעול טקטית ולא אסטרטגית. אחרי שנים שבהן היה נדמה שתושבי הנגב התרגלו למציאות שבה הביטחון האישי שלהם מופקר, נרשמות עתה בשטח יוזמות רבות שקוראות להצביע למפלגות שיציגו תכנית כוללת, אסטרטגית וקצובה בזמן לטיפול בבעיות הבוערות.
לתושבי הנגב ברור שמדובר במרוץ נגד השעון, כשכבר כיום קשה להתמודד עם האתגרים הרבים, שיהפכו קשים עוד יותר בעוד חמש שנים ובלתי פתירים בעוד עשור. אסור שהנגב יישאר רק כחזון בן־גוריוני, או כחזון בכלל - ותושבי הדרום מבינים שהכוח הפוליטי שלהם הוא אחד הכלים העיקריים לשינוי המצב.