במגזין היוקרתי ה"ניו יורקר" הועלתה השבוע התהייה אם מדיניותו של ג׳ו ביידן בנוגע לאיראן עומדת להיות "טרגדיה שייקספירית". עד כדי כך. קראתי וחשבתי: זה קצת מוקדם מדי. בינתיים אין טרגדיה. יש פארסה. אמריקאי קשיש מחזר אחר מדינה סוררת, וזו דוחה אותו בלך ושוב. הוא מתקשר, היא לא מחזירה טלפון. הוא שולח פרחים, היא משיבה באש. הוא מבקש שימוע, היא מציבה תנאים. ביידן ידע שיהיה קשוח, אבל קיווה להתניע תהליך מהר. הוא שכח את האיראנים. להם לא בוער. הם לא התחייבו לגלגל לאחור את כל מה שעשה דונלד טראמפ. מבחינתם, מה שחשוב לגלגל לאחור זה לא את האיסורים – אלא רק את הסנקציות. שיגלגל ביידן ראשון, ואז נראה.
באמריקה האיראנים מזהים לחץ. הם מזהים כמיהה להישג. בישראל האיראנים מזהים מבוכה. הם מזהים שישראל לא ממש יודעת מה לעשות עם ביידן. הם לוקחים את הזמן שלהם. בדיוק כמו שביידן לקח את הזמן שלו לפני שצלצל לראש הממשלה נתניהו. בינתיים, הצנטריפוגות מסתובבות. העולם עסוק בקורונה. ישראל בבחירות. אגב, מישהו שמע מישהו מדבר על איראן בבחירות האלה? זה לא מקרה שלא שמעתם. נתניהו קיבל החלטה נכונה: לא להתקוטט עם ממשל ביידן. לא מיד. לא עכשיו. אולי אם יגלה שהוא עומד להפסיד בבחירות ישנה את דעתו, אבל בינתיים, במה שקשור לדיאלוג עם איראן, הוא שומר על פרופיל נמוך יחסית לעצמו.
אפשר להיכנס לפרטים, אף על פי שאם לומר את האמת הם לא במיוחד מרתקים. ביידן עשה שלוש מחוות: הוא הודיע שהוא רוצה לקיים שיחות. הוא ביטל הגבלות על דיפלומטים איראנים באו"ם. הוא ביטל דרישה לסנקציות דרך האו"ם. קוריאה הדרומית הפשירה כסף איראני שהוקפא בגלל תביעה אמריקאית. גם זה סוג של מחווה. אמריקה מגלה גמישות. האיראנים עוד לא זזו מילימטר. מיליציות בתמיכתם ירו על מתקן אמריקאי. לא הייתה תגובה. שר החוץ האיראני אמר שאינו רואה הבדל מהותי בין ביידן לטראמפ. אאוץ׳. שר החוץ האמריקאי הגיב בקור רוח: דיפלומטיה היא הפתרון.
במקביל, בסוף השבוע התנהל משבר קטן בין האיראנים לבין הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. האיראנים איימו לסלק פקחים. היו שיחות, מגעים, נוסחו פשרות. הסכנה חלפה. הפקחים נשארו, בינתיים. בכל רגע שתרצה, איראן יכולה לחולל עוד משבר כזה, כדי להזכיר את קיומה. אולי גם בממשל מתחילים להבין שזו התוכנית האיראנית: להתנהל ממשבר למשבר, בניסיון להשיג עוד פשרה, כל פעם קצת לטובתה.
וכאמור, בירושלים, מבוכה. עימות ישיר עם הממשל האמריקאי בנוסח העימות שהתנהל מול ברק אובמה אולי עוד יבוא. בינתיים, אף אחד לא קופץ ליזום אותו. קודם כל, כי אין על מה. האיראנים עוד לא הסכימו לדון, האמריקאים עוד לא ויתרו על שום דבר מהותי. מה בעצם הבעיה? שאלתי השבוע ישראלי הבקי מאוד בסוגיה. הוא לא היסס הרבה: "הם נראים כמו סמרטוטים", אמר על האמריקאים. משדרים חולשה, משדרים כמיהה, משדרים נואשות. אין כמו איראן לנצל מצבים כאלה. אז למה לא להיכנס למריבה? "כי אנחנו עדיין מקווים שביידן הוא לא אובמה. בעצם, אנחנו יודעים שביידן הוא לא אובמה".
כמה אכפת להם
השאלה מה יוצא לישראל מזה שהוא לא אובמה. לא בטוח שהרבה. הנה הסבר אפשרי מדוע. ביידן עצמו, וגם הצוות שלו, אכן שונים בתפיסתם את העולם מהצוות שהכתיב את מדיניות החוץ של ימי אובמה. הם פחות תמימים, פחות נוטים לאידיאליזציה רומנטית של המציאות המזרח תיכונית. היועץ לביטחון לאומי, ג׳ייק סאליבן, הוא איש רציני. גם מזכיר המדינה אנתוני בלינקן. מה קרה להם? שום דבר. זה לא שפיתחו אהדה לאיראן, או החליטו שהיא לא מסוכנת. זה לא שהם מאמינים שהאיראנים שינו, או ישנו את עורם, אם רק יתנהל דיאלוג ברוח טובה. בכל מה שנוגע לתפיסת עולמם, הם היו ונשארו צוות שונה מזה של אובמה. אבל בכל מה שנוגע למסקנות המעשיות – הדרך מובילה לאותו מקום. אם אובמה ושר החוץ שלו ג׳ון קרי הלכו להסכם כעזים עיוורות – ביידן ובלינקן הולכים אליו בעיניים פקוחות.
כדי להבין איך זה קורה, צריך לחזור ליסודות של ניהול מו"מ. אמריקה נכנסת למו"מ עם איראן – כל מו"מ – בעמדת נחיתות. מדוע? כי לאיראן מאוד אכפת מאיראן, ולאמריקאים, בהגדרה, קצת פחות אכפת מאיראן. היא לא מאיימת עליהם. לא באמת. היא לא יכולה לנסות להשמיד אותם, או לפגוע בהם אנושות. לא באמת. היא לא סכנה קיומית. כלומר, יש צד אחד בשיחות שכל פרט מאוד חשוב לו, וצד שני שרוצה לסגור עניין וללכת למה שחשוב באמת. נגיד, היחסים התחרותיים עם סין.
לאמריקה יש כמובן דרכים לפצות על חולשתה המובנית במו"מ. היא מעצמה רבת־כוח, ואם תפעיל את מלוא כוחה, תהיה הצד החזק יותר בשיחות, למרות החולשה המובנית. אלא שלאמריקה אין עניין להפעיל את מלוא כוחה, אין לה פנאי רגשי להיות מושקעת במזרח התיכון. מה שקרה למועמר קדאפי לפני כמעט 20 שנה, כאשר ויתר על הגרעין שלו לנוכח האפשרות של אמריקה שהולכת עד הסוף, לא קורה הפעם. כמובן, סיבה אחת היא שקדאפי אף פעם לא היה חזק כמו איראן. הוא היה אגוז קל יותר לפיצוח. אבל יש גם סיבה שנייה: אמריקה אף פעם לא אותתה לאיראן שהיא מושקעת עד הסוף.
היא גם לא תאותת. לא כל עוד ביידן בשלטון. מן הסתם, גם לא אחר כך. לא רק בין איראן לבין ארה"ב יש פער גדול ברמת העניין בסוגיה האיראנית, גם בין ישראל לבין ארה"ב יש פער גדול כזה. לישראל זה עניין קריטי, לאמריקה זה עוד עניין ממאה אחרים. לישראל זה עניין שאין בו מקום לפשרות. לאמריקה זה עניין שמתבקשת בו פשרה, כדי שלא יהפוך ממטרד לבעיה אמיתית. לא צריך להגזים בחשדות כלפי ביידן וצוותו. הם לא רוצים פשרה גרועה, ולא הסכם גרוע, ובטח שלא הסכם שישראל תיפגע ממנו. הם רוצים הסכם טוב, שיבטיח את שלומה של ישראל. אבל כמו עם כל דבר, רצון זה קל – השאלה אחר כך היא כמה נחישות וכמה השקעה יש מאחורי הרצון. וגם, אילו רצונות אחרים מתנגשים ומתחרים ברצון הזה.
ומילה על החיסונים
נניח לאיראן, כדי להספיק להתייחס בכמה מילים לעניין החיסונים והעברתם למדינות אחרות. כמקובל אצלנו, התערבבו בעניין הזה לפחות שלוש שאלות לסלט אחד גדול. שאלה ראשונה היא במהותה פרוצדורלית, וקצת משעממת: עם מי מחויב נתניהו להתייעץ בטרם יחליט להעביר חיסונים למדינה אחרת. בעניין הזה יש להניח שגנץ צודק, ושנתניהו צריך להתייעץ ולקבל אישר ממישהו. אולי הקבינט. אפשר לראות בשאלה הזאת עוד תמרור אזהרה מפני תחושתו של ראש ממשלה ותיק שהוא כבר לא צריך לשאול אף אחד שום דבר.
שאלה שנייה היא שאלה של מדיניות: האם המטרות שנתניהו מבקש להשיג באמצעות העברת חיסונים מצדיקות את המחיר. התשובה על השאלה הזאת, אם לומר ביושר, היא שאיננו יודעים. כי לא לגמרי ברור מה המחיר, וגם לא לגמרי ברור מה המטרות. מאה אלף חיסונים זה הרבה, אבל ייתכן שהתמורה מצדיקה מחיר כזה.
שאלה שלישית, שהיא החשובה באמת, ועליה התנהל הדיון הצעקני המקובל של ערב בחירות, היא זאת שמתחפשת לשאלה מוסרית: האם בכלל מוסרי לקחת חיסונים מישראלים ולהעביר למישהו אחר? לשאלה הזאת יש תשובה ברורה וחד־משמעית: אין כאן שום עניין מוסרי, יש כאן החלטה מדינית סטנדרטית, שכמוה מתקבלות מאות רבות כל שנה. לוקחים ממטרה אחת כדי להשיג מטרה אחרת. כך כאשר מקצצים בתקציב למלחמה בתאונות דרכים כדי לפנות תקציב למלחמה בקורונה, כך כאשר מבטלים תוכנית לבניית כביש במקום אחד כדי לבנות גשר במקום אחר.
נדמה לי שהבלבול חל משום שנתניהו מעביר חיסונים למדינות אחרות, ולכן לחלק מהאזרחים יש תחושה שהוא "לוקח" מהם, כדי "לתת" לאנשים שאינם ישראלים. אבל זה לא המצב. נתניהו "לוקח" חיסונים כדי "לתת" לישראל משהו אחר בתמורה. האם מותר לו לעשות את זה? חזרו לשאלה הפרוצדורלית. האם ההחלטה שלו נכונה מבחינת המחיר והתמורה? חזרו לשאלה של המדיניות. את המוסר הניחו בצד. מבחינה מוסרית, עקרונית, אין כאן שום בעיה, ואפילו לא קצה של בעיה.
סטיית תקן
1. קרוב ל־20 מנדטים עדיין מסתובבים יתומים. הסוקרים לא מרבים לדבר עליהם. אבל אולי צריך. 20 מנדטים יכולים להתחלק באופן יחסי בין הגושים ולא לשנות הרבה. הם יכולים גם ליפול כולם בצד אחד, ולהכריע את הבחירות.
2. הבעיה של בני גנץ כנראה נשארת איתנו הלאה. היה הייתה נפתרת מאליה, לו כחול לבן הייתה נופלת מתחת לרף בכמה סקרים ברצף. אבל זה לא קורה. פעם היא עולה, ופעם היא יורדת. קצת יותר עולה מיורדת. ובכל פעם שהיא עולה, הפיתוי להישאר מתגבר. כמובן, תיאורטית יכול להיות שכחול לבן תעבור עם 4־5 מנדטים, וגם העבודה, וגם מרצ. אבל תיאורטית יכול להיות גם הפוך: שלוש המפלגות לא יעברו. שלושתן יגיעו רק קרוב. במסגרת התו הירוק יחולקו הזמנות למופע של הכאה על חטא שלא נראתה כמוה.
3. שימו לב למה שהראינו השבוע במסגרת סקר של המדד וכאן חדשות: הציבור חושב שהקורונה היא הנושא העיקרי של הבחירות, החשוב ביותר. הציבור חושב שתפקודו של נתניהו עד כה בענייני קורונה היה בינוני למדי. הציבור חושב שכרגע אין מנהיג שיטפל בקורונה טוב ממנו. תגידו: זה לא הגיוני. הציבור לא מדבר בהיגיון. יכול להיות. אבל זה גם הציבור שמצביע.
4. שתי הפתעות אפשריות שלא מדברים עליהן מספיק: הציונות הדתית לא עוברת – זה אפשרי. רע"ם עוברת – אולי אפשרי.
5. ומשהו בניחוח בינלאומי: אם נדמה לכם שיש לנו יותר מדי מפלגות, לאמריקאים נדמה שיש להם פחות מדי. שיעור התמיכה במפלגה שלישית משמעותית הוא הגבוה ביותר ב־20 השנים האחרונות.
מקורות השבוע: אתר המדד, כאן חדשות, ה"ניו יורקר", ה"ניו יורק טיימס", "וול סטריט ג׳ורנל" וכן מאמרו של תת־אלוף (במיל') מייק הרצוג באתר מכון וושינגטון למזרח התיכון