סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה קבע כי 68% מהציבור אינם מאמינים לדיירי אגם הדרעק. הנתון הזה מאוד הפתיע אותי, והעלה אצלי הרבה שאלות: האם 32% שכן מאמינים הם בני פחות משש שנים; האם הקבוצה אינה יודעת קרוא וקרוא, אינה צופה בטלוויזיה או מאזינה לרדיו; אולי בקבוצת המאמינים לשלטון נספרים מאזיני גללי־צה"ל, שסומכים על המאכער ברדוגו שמייצג את בית המלוכה בבלפור ומקריא כל ערב את הפמפלטים של הבית, ולשיטתם אגם הדרעק הוא בית המקדש, וביבי הוא הכהן הגדול?
בקיצור, הרבה שאלות ואין תשובות. הציבור מטומטם, הציבור ישלם, ביבי ימשיך לחיות על חשבוננו ועל הדרך ימלא את רשימת המועמדים שלו לאגם הדרעק בכמה שמות שאף אחד לא מאמין להם ובהם.
אבל רגע, זה חשוב - גם בשאר המפלגות והרשימות שמתמודדות לכנסת ה־24 אין במי להאמין. אפילו לא באחד, באחת - כי כך סופרת מרב מיכאלי - ביהודי, בערבי, או בכל איש ואישה שמאמינים בדת אחרת. באף אחד ואחת אסור להאמין. הם מוכרים אותנו וימכרו אותנו כמו גוגואים שהיינו משחקים בהם בילדות. ובכל פעם שהם פותחים את הפה ופוצחים בשקר חדש ו/או ממוחזר, כאילו צעקו: "חפרתי בור" שזה בעברית תקנית על כל הקופה. תכלס, עם אגם דרעק שכזה, הציבור כאן אסקופה נרמסת.
הצעצוע שהשלטון הכי אוהב כאן זה מתנדבים. אלו שהתנדבו לחיסון של נס ציונה לא יקבלו תעודת מתחסן. למה? כי הם פראיירים שלא דרשו התחייבות חתומה של שר הבריאות. עכשיו למדנו, ואני מקווה ששום ישראלי לא יקריב את עצמו על פארש. הלאה. זיהום חריג בחומרתו פגע בחופים שעל ים התיכון. מי אשם בכך לא נדע, כי המשרד להגנת הסביבה ביקש צו איסור פרסום על החקירה שמתנהלת. מתנדבים יצאו מיד לנקות את החופים מהזפת, כי למדינ'ע אין כסף, בכסף צריך לממן 50 אלף מנות חיסון לכל מיני הנהגות מושחתות של מדינות שונות שביבי חפץ ביקרן, וכמובן כייסף גועליציוני. לא בונים אצלנו בתי חולים, אבל אנחנו מתחפשים לגבירים בכל העולם, לא רק בפורים. לעולם לא נדע כמה מנות חיסון, כמה זה עלה לקופה הציבורית, כי הציבור מטומטם אז הציבור משלם.
אגב, יש עוד מפגע סביבתי בערבה, שכולל הצבת עמודים עם קווי מתח גבוה, על זה עוד לא הוצא צא"פ, אבל בקרוב תהיה בקשה כזו. מה זה מעניין את הציבור שפוגעים בשמורת יעלים נדירה? למה החיות של הציבור הן של הממשלה!
רגע, רגע, קיבלתי פוש נדיר: ב־27 בדצמבר 2017 צרחה מירי רגב על העראבק'ה, חנין זועבי באגם הדרעק: "רוחי לעזה, יא חאינה". ארבע שנים וחודשיים מאוחר יותר, אותה מחוננת מצהירה: "הליכוד זה הבית של הציבור הערבי". שתי ההתבטאויות האלה מסמלות את חוסר האמינות של הציבור באגם הדרעק. היא לא חשבה על זה לבד, מישהו מסביבת בלפור הכתיב ומכתיב לה את הטקסטים. כל הסבר נוסף מיותר.
# # #
מעברי הגבול בישראל חסומים. אין יוצא ואין בא, לחילונים כמובן. לחרדים יש אישור חתום, כנראה מאלוהים. הנה השבוע שלוש טיסות של עולים מאמריק'ע ואירופה נחתו בישראל, והפלא ופלא גם נסגרו המלוניות. למה צריך עולים עכשיו, כאשר האזרחים נאנקים תחת הלחץ? ומה קורה עם אזרחים שנולדו כאן ונאסר עליהם לשוב? אין מה לעשות, הם חייבים לסבול, הם כנראה לא שייכים לימין הלאומי.
יש אומנם ועדת חריגים, רק שחבריה אינם עונים. אני מתפלא על אותם אזרחים שלא מטרידים את הוועדה החשובה 24 שעות בטלפונים האישיים. ממררים את חייכם, תמררו את חיי חברי הוועדה. צדק חייב להיעשות, לא ככה?
עכשיו גם התפתחה מוטציה חדשה של חרדים, שנוחתים בארץ עם אישורי בריאות מזויפים. הם מגיעים עם כל התחפושת של שטריימלים ופאות, ערימת ילדים, ושוכחים את הדיבר "לא תשקר", כי זה ממש לא חשוב עשרת הדיברות. בארדו תשקר אם זה מתאים לך.
ממש לא מומלץ לאזרחים הסובלים בחוץ לעתור לבג"ץ, אחרי שיתוודעו לציוץ של נסיך הכתר לבית נתניהו: "בגרמניה שלפני עליית הנאצים, לבית המשפט הייתה סמכות לבטל חוקים!". הרי אבא של הילד"ז אמר לפני עשרה ימים: "הוא ילד טוב, הוא רק קצת חד מדי...".
שימון ריקלין, עוד מאכער של בלפור, פרסם מחקר אמפירי השבוע: "בואו נבדוק את היחס של המפלגות בישראל לאלוקים, ונראה אם אפשר לשרטט באמצעותו את קו המחלוקת בישראל". אז בימין הלאומי, שכולל את החניוקים, מצא ריקלין קשר מאוד חשוב ליהודים, אבל בשמאל קובע האנתרופולוג החובב שאין קשר, חוץ מאשר למנסור עבאס. הציוץ הזה גרר ממנו תגובה מאופקת למדי: "אם אלוקים רואה את השימוש הציני של הציונות הדתית ביישותו, הוא היה מצביע בל"ד. כי הכיפות ביזו את השם על פארש".
# # #
בשבוע הקרוב נציין שנה להופעת הקורונה בישראל. לא ידענו בתחילת המגיפה שאנחנו לא ערוכים לכלום: בריאותית, חברתית, פוליטית, כלכלית וביטחונית. הכל קרס, הפאניקה שלטה ועדיין שולטת, לא סתם הוטל חיסיון ל־30 שנה על דיוני הקיבינימט של הקורונה, כי אין סתם בחיים. מנהיגינו, כולל צבא השם שכן מאמין באלוהים, לא מעוניינים שנראה, נשמע ונקרא את השטויות שהם עשו בכוונה תחילה, ובעיקר כמה זה עלה לנו, הציבור, לממן את השטויות האלה.
המצב הכאוטי חשף אותנו לגיבורים שונים, כאלה שלא מקבלים ציון לשבח, אם כי היו בקו הראשון במאבק נגד המגיפה, ואף אחד לא טרח להוקיר את ההקרבה שלהם: אנשי הרפואה והסיעוד, טכנאים, עובדי מעבדות וסניטרים בבתי החולים; כל עובדי ההוראה; ושוטרי ושוטרות משטרת ישראל, שנאלצו לתפקד במציאות פוליטית מסויטת.
אבל לטעמי המנצחות הגדולות של המשבר הזה היו הנשים ובנות הזוג שלנו. פתאום ללא התרעה מוקדמת גברים הפסיקו לעבוד, נאלצו לשהות כל היום בבית עם הילדים, עם הלחצים, אי־הוודאות, הסמכות ההורית שמתפיידת ועוברת ב־100% לאישה שצריכה לנהל את האירוע, וללכת על קצות האצבעות כדי להימנע מהחמרת המצב, והמסכים כמובן.
ההתמכרות של ילדינו למסכים שמלאים במיזמים שונים שמסקרנים אותם היא הרסנית. ילד בן 8 לא צריך לשמוע איזה טרול שצורח עליו באיזה משחק: "תקשיב לי, לפני שאני אפתח לך ת'תחת". לא משנה כמה תשאג עליו כאבא, תאיים בהחרמת האייפד, סלולרי, טלוויזיה, הנזק בלתי הפיך. מהראש כבר לא תוציא לו את המשפט הזה.
למזלי, אצלי בבית הייתה כיפוש. רק התחיל המשבר, הרדיו יצא לחל"ת, נכנסנו לבידוד בגלל טענה שנחשפנו לאמא של בת שגם היא נחשפה, פתאום אני חייב להיות בבית 14 יום. מאז שלמדתי ללכת, וזה היה מזמן, לא הייתי בתוך בית 14 יום, זה לא בשבילי. עם קבלת ההודעה על ה"חשיפה" אמרתי לה: "כיפוש, שאף אחד לא יידע מזה. אני מארגן לי בדיקה תיק־תק־תוק, גם אם ליצמן צריך לדחוף לי מטוש לאף. את מכירה אותי, אני לא נכנע".
היא הייתה קולית, זה קרה לנו ביום שישי אחר הצהריים. אני יודע להסתיר, החיים לימדו אותי. אבל כיפוש עמדה זקופה בחדר השינה והודיעה לי: "תודיע לערוץ הספורט שאתה בבידוד. יש לך חמש דקות להראות לי וואטסאפ. אם לא, אני מודיעה לכל הבוסים שלך באופן אישי. תחליט עכשיו".
נכנעתי רגעית, דיווחתי, אבל במקביל התארגנתי על בדיקה בתוך 24 שעות. ידעתי שהתשובה תהיה שלילית, אני מכיר אותי. אבל עדיין נותר הפרוטוקול של 14 יום. כיפוש וגיאצ'ו לא יצאו מהבית. אני התנדבתי לצאת לקניות, להוריד את שרי, אבל העיר הייתה שוממה וברחובות לא נראו אנשים.
למזלי החברים שלי דומים לי. אריק ארגן את הפרלמנט אצל דני, תוך כדי שהוא מחבר בין שלוש חבורות שונות. תפקדנו כמו בדוקאים, היינו זהירים והתכנסנו אצלו כל בוקר לסשנים של צחוקים של שעות רבות. בצהריים הייתי חוזר הביתה, אוכל, וקובע עם רוברט אצל שי בפיצרייה להעביר את היום עד החושך. כיפוש הזהירה אותי שאני אקבל דוח על הפרת בידוד, אבל הבטחתי לה שאסתדר. עשיתי עוד בדיקה, שוב שלילי, כבר לא פחדתי מכלום.
מאחר ואיני קל רגליים, וכבר לא מסוגל לנתר מחלונות (כמו החברים שלי), כאשר הגיעו פקחים, סיכמתי עם דני ושי שאני שותף שלהם ועובד איתם בעסק. כך שאם פקח יפציע, אני חלק מסגל העובדים. זה עבד יופי, ממש סטארט־אפ.
ניסיתי למצוא תחביבים חדשים, כמו לבשל. אבל אחרי השקשוקה המלכותית, כיפוש סגרה בפניי את המטבח. "לא יכול להיות שתלכלך פה כאילו בישלת ל־40 איש ולא רק לשניים. מה שתרצה אני אכין לך, זהו. אני לא יכולה לנקות ארבע שעות אחרי שאתה במטבח".
היה גם לחץ כספי, אבל האישה הרגיעה אותי שהכל בשליטה, לא נרעב ללחם. "אל תדאג לכלום, תשאיר לי את זה. נצל את החופש שנכפה עליך. תקרא, אתה אוהב לקרוא, נראה סדרות בנטפליקס, נעביר את זה בסבבה".
נגמר הבידוד בכאילו, וחזרתי לעבודה בערוץ הספורט. הייתי מאושר, אני לא יכול בלי להיות עסוק. חילקו אותנו לשתי קפסולות, זה עבד יופי. אנשים נתנו את הנשמה כדי לעמוד במשימות ולהיזהר מהדבקה.
כיפוש הקפידה להימנע מצפייה בחדשות בטלוויזיה. "מה שאני צריכה לדעת", היא אמרה לי, "אני כבר יודעת מהאינטרנט. אני לא רוצה שתצפה בחדשות, כי אתה מתחיל להתעצבן".
האמת, היא שכנעה אותי לזמן קצר, וכך העברנו את הימים החופשיים מעבודה בצפייה בסדרות, והשיטוטים שמרו עליי חי.
# # #
את השגרה הזו אנחנו שומרים גם עכשיו. יש לי חברים כמו רמבו, שלא ראיתי כבר שנה, אף ששנינו כבר מחוסנים. לפני הקורונה פגשתי אותו פעמיים בשבוע. כמוני, גם הוא חווה כמה תקופות בידוד.
חלפה שנה וכלום לא השתנה. אומנם יש בארץ יותר משלושה מיליון מחוסנים, ועוד כ־750 אלף אנשים שנדבקו בנגיף הקורונה. אנחנו עדיין בעוצר לילי, יש כאן פעימות ושטויות, כי אגם הדרעק מנהל אותנו לפי אינטרסים של השלטון, לאו דווקא של הציבור. יש לי חברים שהפסידו הון, שלעולם לא יחזור. עכשיו מבטיחים לנו שאם יהיו ארבעה מיליון מחוסנים ב־7 במרץ, יבוטלו כל המגבלות. אני לא מאמין למבטיחים. אני שומע בקשב רב את הרופאים המומחים שדורשים סגר גם בפסח, ואחרי פסח יסמנו את יום העצמאות. הכרעה בבחירות הרביעיות לא תהיה, אז ממשלת המעבר האינסופית לא תיתן לנו לחזור לשגרה שהכרנו לפני סוף פברואר 2020, כאשר הבחור מ"הפיראט האדום", מאיר כהן, התחיל את שרשרת ההדבקה.
החברים אומרים שאני סקפטי, ותהיה הכרעה. "קוף, אני מפא"יניק מלידה, יש לי עדיין את השרוך האדום מהנוער העובד בגבעתיים", אמר לי גידי שלשום. "אבל אני רוצה שביבי ינצח, כי אני לא רואה שום אלטרנטיבה. לא מעניין אותי איראן, מעניינת אותי העסקה הבאה", הוא המשיך. אני כבר לא מתווכח, אין לי סבלנות, אבל הביביסטים מתרבים סביבי כמו שפנים.
הבעיה מתחילה מהמציאות ברחוב שלפיה כולם ספקולנטים, ומחשבים כמה מנדטים יהיו לביבי, ואם ירכיב בכל מחיר גועליצייה. אפילו כיפוש שאלה אותי אם יש לי המלצה בשבילה למי להצביע. "האמת שאין לי, כיפוש", הודעתי לה ביובש. "אבל לך אולי מתאים לפיד, אני יודע". זה היה מארב בטן שעליתי עליו כמו טירון. "אני לא מאמינה שאתה תגיד לי להצביע ליאיר לפיד", אמרה הפרשנית הפוליטית.
"בסדר, כיפוש, אולי תלכי על מרב מיכאלי. את יודעת, אישה עם אג'נדה, נכון שהיא פירקה את מפלגת העבודה עם העראבק'ה אבתיסאם מראענה, שהיא הביאה אותה לפריימריז, אבל תצביעי לה", הצעתי ואף הוספתי: "אני לא רואה איך מפא"י עוברת את אחוז החסימה, אבל אולי אין לי מושג כמו שכולם אומרים. הייתי מציע לך גם את איווט ליברמן, אבל אני יודע שאת לא אוהבת אותו. תכלס הוא הכי מתאים, כי רק הוא שמכיר את ביבי טוף מיאוט, יוכל להקטין את הכיבוש של החרדים את הציבור החילוני".
אז היא אמרה שאני חופר, והיא תחליט לבד. הכי טוב, כי למה שאהיה אחראי?
# # #
ניסיתי להכיר לה תודה על השנה שחלפה, וגם בגלל יום האישה הבינלאומי שיהיה בשבוע הבא, והצעתי לה שאני אבשל ארוחת ערב. זה קרה לי תוך כדי צפייה רגעית ב"מאסטר שף", שהנושא בו היה סלט. "כפרע, אני יצירתי. אין לי מושג בבישול, אבל לחתוך סלט אני יודע, וגם להוסיף רקיקים ויוגורט. אז מה האוכל שאת הכי אוהבת?" היא ענתה: "חלווה, אני הכי אוהבת".
נתתי לה את המבט, היא חייכה, אז המשכתי. "התכוונתי לאוכל, למשהו מבושל". היא לא התרצתה: "אני אוהבת את הקוסקוס שאני מכינה. ואני לא רוצה שתכין לי כלום, תודה על היוזמה". יאללה בסדרררר, לא רוצה לא צריך, הכל טוף.
# # #
הצדיק שלי התחיל ללמוד תיפוף, אחרי שפיטר את המורה לגיטרה. צפיתי בקליפים שכיפוש צילמה מהשיעור, התפעלתי מהקואורדינציה של הילד. הוא נולד ג'ינג'ר בייקר, באמת. יש קצת בעיות בכל פעם שהמורה אומר לו: "בוא אני אלמד אותך משהו חדש, יהיה לך יותר קל"; כי אז הצדיק עונה לו: "אני לא רוצה בדרך שלך. אני רוצה שאתה תהיה איתי בדרך שלי".
מיד הבנתי שאף שאני מתלהב, גיאצ'ו יפטר את המורה בקרוב, ויגיד לי: "אבא, הוא חפר לי".
במקביל אני מתארגן להביא לו מערכת תופים הביתה, אם יתמיד. איתן קבע שלא צריך לקנות, כדאי לשכור או בצוק העתים לקנות ביד 2. עניתי לו שכיפוש לא תיתן לקנות משהו משומש לילד שלה, כי מדובר בצאצאית מארצות המגרב, הם לא מאמינים במשומש. אריק אמר: "מה הסיפור? 2,000 שקל אני מארגן לך מערכת דנדשה, אפילו דיגיטלית, לא תשמע כלום בבית. זה כולל אוזניות". מיקי הודיעה לו שהוא סתום. "הילד רוצה לתופף, אתה רוצה דיגיטלי כדי שלא ישמעו? קוף, אל תקשיב לו".
אז אני בהמתנה עכשיו. ניתן לו להחזיק חודש בקורס, ואז נראה מה יהיה. אני יודע שסשן התופים שלו יהיה בשש בוקר, כמו שאני יודע שמחר תזרח השמש, אני מכיר את הילד. אני גם יודע שכיפוש תשאג מהמיטה: "גיאאאאאאאא, אם אתה לא מפסיק, אני זורקת את התופים. עכשיו אני זורקת".
ואני גם יודע את התגובה של הילד. "טפי עליכם, איזה הורים אתם. מה אני בסך הכל רוצה? לתופף קצת. מה זה מפריע לכם?".
לך תסביר לילד שהוא אומנם בן 8 וחצי, אבל אבא שלו בן 62 והזיקנוזיטיס אוכל אותו, ומצד שני אמא שלו לוקה במיזופוניה, שזו שמיעת יתר. היא שומעת חיפושית חוצה את הכביש באמצע הלילה. קשה כאן, ממש לא קל, אבל איזו ברירה יש לי?