רק כאשר נשמע ההמנון האמירותי במשכן נשיאי ישראל בירושלים, אפשר היה לחוש במשק כנפי ההיסטוריה. עד אותו יום הוחלפו בין הצדדים ביקורים רשמיים, נשמעו הבטחות, ונוהלו שיחות עבודה לאין ספור. ביום שני בצהריים קרה הדבר האמיתי.
היה זה בכניסתו למשכן של מוחמד פאתח אל־חאג'ה, השגריר הראשון של איחוד האמירויות בישראל. אל-חאג'ה בא להגיש את כתב האמנתו לנשיא ראובן ריבלין. בצניעות, לבוש כמערבי, נכנס האורח בשערי הבית מלווה בכמה מאנשיו. הוא נהג בחביבות אבל בענייניות רבה, וספק אם חש בעוצמת ההתרגשות האמיתית שאחזה בעובדי בית הנשיא ונציגי משרד החוץ שנכחו בטקס. הוא הגיש את כתב האמנתו לנשיא ראובן ריבלין, ומאותו רגע הוכרז רשמית כשגרירה של ארצו בישראל.
ענייניות הייתה מילת המפתח בנאום שנשא. זה גם המסר שאותו הביא עמו מאבו דאבי. גם אותנו החברות הזו מרגשת, אבל יש לנו מטרות וצרכים, ולכן באתי לעבוד. וכך, בעוד שומעיו הישראלים אחוזי גאווה, מרחפים עדיין כמה סנטימטרים מעל הקרקע, הוא כבר היה עמוק במשימתו. "אפעל במרץ לחיזוק המגעים המדיניים בין שתי המדינות", הוא הבטיח, ועוד באותו יום החל לקיים.
טרם הגעתו לבית הנשיא, נועד השגריר הטרי עם שר החוץ גבי אשכנזי. למחרת התארח אצל ראש הממשלה נתניהו. ביום רביעי פגש את שרת התיירות אורית הכהן-פרקש, ואת השר לשיתוף פעולה אזורי אופיר אקוניס. אתמול נועד עם שר הכלכלה עמיר פרץ. כל זה בשלוש יממות בלבד, כי אתמול כבר חזר לארצו. הוא ישוב לכאן אחרי שאנשיו ישכרו עבורו מעון רשמי ומבנה לשגרירות.
מרתון הפגישות הזה מעיד על הרעב שבו אחוזים שולחיו. זה ההבדל בין מדינת הזנק, שכבר עשתה את האקזיט הלאומי שלה (והשמינה), למדינה המצויה בעיצומו של זינוק, אבל טרם השלימה אותו, כמו איחוד האמירויות. שלא יובן כי לפנינו אורח בעל חזות קפואה. בין השורות ביצבצה החמימות גם מפיו. "הסכמי אברהם", אמר אל חאג'ה, "הם מגדלור בוהק עבור חסידי שלום בהיסטוריה האנושית".
הנשיא ראובן ריבלין נשא נאום רגשי, כיאה לנשיאים וכיאה לו עצמו. הוא דיבר על אביו, פרופ' יוסף יואל ריבלין, ערביסט וחוקר אסלאם, שמפעל חייו היה התרגום העברי לקוראן. בבית האב בירושלים, סיפר הנשיא, ישבו יחד מלומדים יהודים, מוסלמים ונוצרים, "וְדִמְיינו עתיד של שותפות וכבוד הדדי". שניהם יחד, ריבלין ואל-חאג'ה, אף שלא תיאמו זאת ביניהם, שיגרו עקיצה לעבר מצרים וירדן, שרוקנו את השלום מתוכנו והחמיצו את פירותיו. "ידידי", פנה ריבלין לאורח, "על הסכמים חותמים מנהיגים, אבל שלום אמיתי עושים בין עמים". אל חאג'ה ענה: "אעשה כל מאמץ להעצים את הקשרים הללו ולהפגיש את התרבויות והעמים של שתי המדינות".
איני יודע האם הנשיא ניסח זאת בעצמו, או פעל בעצת יועץ, אבל במילותיו על אביו וחבריו המשכילים, השמיע לאורחו את רעיון הקסמים שאותו מחפש כל אמירותי במגעיו עם ישראלים – שיתוף. בחצי שנה של מגעים גלויים איתם, חוו ידידינו החדשים ישראלים רבים שמבקשים בעיקר את כספם. אנחנו נביא את המוח היהודי, אתם תרשמו את הצ'ק. הם לא אוהבים את הנוסחה הזו. מאז שהבינו כי הם עשירים, סלדו האמירותים (וכמותם הסעודים) מן התפקיד שנועד להם בעיני המערב למינהו, לשמש כספומט אזורי.
אמנם בחלק מן המקרים, אין מנוס מעסקה בפורמט סוחר-לקוח, אבל הם מבקשים שותפות ככל אפשר. מישראלים רבים, שבאים איתם במגע עם הצעה לרכוש מוצר מפתה, הם מצפים להקים את המפעל בשטחם, או לפחות להניח הון ראשוני על השולחן. בזמנו השליך יורש העצר מוחמד בן זאיד מעליו את שליחיו של הנשיא טראמפ, כאשר הגיעו לחצרו וביקשו שיממן את הצעת השלום הטראמפית לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. נאומו של השגריר אל-חאג'ה היה כולו הצעה למסע משותף במחוזות מדיניים, עסקיים, ביטחוניים, תרבותיים ורעיוניים. מעודה לא זכתה ישראל להצעה מבטיחה ושלמה כזו ממדינה ערבית.
אל-חאג'ה, בן 41 ואב לארבעה, הוא בוגר תואר ראשון במדעי המדינה מאוניברסיטת נורת'איסטרן בשיקגו, ותואר שני בניהול משאבי אנרגיה מאוניברסיטת וינה. אף שאינו בן השבט השולט, הוא שימש במשך עשור כראש לשכתו של שר החוץ עבדאללה בן זאיד. עבדאללה הוא אחיו של יורש העצר מוחמד בן זאיד. שולחיו של השגריר ציידו אותו בברכת הדרך אבל גם הטילו עליו משימה לתפוס כפי יכולתו, ומהר.
מי שיעקוב בשימת הלב הראויה, יבחין אצל בכירים אמירותים בחזרה רבה על הדמיון בין ארצם לבין ישראל. הדמיון הזה ניכר מראשית היחסים. הם רואים במדינתם מיזם מצליח, שני רק למודל הישראלי. אין זה מקרה שקפצו על ההזדמנות שהניח לפתחם טראמפ וכוננו יחסים עם ירושלים. הם מעריכים את המצוינות הישראלית, את יצירת היש מהאין, את הרעיון כי חברה אחת מוקפת אויבים מצליחה לגבור על הסכנות בכוח שכלה. את השילוב בין חרבות למוחות. הם מסתכלים סביב ורואים מדינה אחת שכמותה הם רוצים להיות. רמזים להזדהות הזו עם המודל הישראלי אפשר היה לראות גם בנאומו של שגרירם בירושלים. "כל אחת משתי המדינות היא בעלת כלכלה מן החשובות והגדולות באזור", הוא אמר, "כזו המעודדת צמיחה ומייצרת הזדמנות".
בלילו הראשון בישראל פנה השגריר לחשבון הפרטי שלו בטוויטר ודיווח על תנועותיו. הוא מקפיד לצייץ בערבית לקהלו, ובעברית לציבור בישראל. גם זה דבר חדש. "הגעתי היום לתל אביב", הוא כתב, אף שבילה את יומו בירושלים. לא הייתה זו פליטת קולמוס. בשני ציוציו גם יחד, בערבית ובעברית, ירושלים הוסתרה במתכוון. אין זאת כי צריך לשלם מס שפתיים לאחים הערבים, ולהצניע את העובדה שאת כל פגישותיו החשובות עשה בעיר למודת המחלוקת.
שבוע בדיוק לפניו הגיע לכאן שר האנרגיה של מצרים, והסתיר הרבה מכפי שגילה. עובדת נסיעתו לישראל הוצנעה בתקשורת המצרית, וכל דיווח מכאן על תנועותיו נאסר. אבל איזה הבדל. שניהם באו לשלושה ימים. אחד הגיע כדי להסתלק. השני בא להישאר.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל