22 שנה מחיי הבוגרים אני חי באמריקה (עם הפסקות) ואינני זוכר ימים עצובים, קודרים, מאיימים ומסוכנים כמו אלה. גם חיי הפרטיים אינם מה שהיו, ולא אעמוד בדרכו של מי שרוצה לייחס את השקפת עולמי הפסימית לאופן שבו אני רואה את הדברים. אנשים מפענחים את סביבתם דרך פריזמה אישית, ושלי מעט עכורה ועגמומית, כפי שקורה לעתים למי שהקשת הסיפורית שלהם חטפה דפיקה בפגוש. כפי שקרה בעצימות גדולה יותר לבני המשפחה, לחברים ולקולגות של יותר מחצי מיליון אמריקאים שמתו מקוביד־19.
רק שנה חלפה מאז נודע על המתים הראשונים, אבל היא הייתה כה אינטנסיבית, ברוטלית, מפתיעה ומהלכת אימים; אקורד סיום צורם ואפוקליפטי של קדנציה נשיאותית שפרמה את אמריקה לסיביה החשופים והמסוכסכים ביותר; עם נשיא שפיזז לצלילי כינור מזייף על בלטה קטנה עד הסוף המר ולא מצא את הקול והאמפתיה לומר לאזרחיו "אני חש את כאבכם". אינני זקוק לכך שהנשיא ישתתף בצערי. אבל אינני מייצג את אמריקה. מתישהו, מוטב מוקדם מאשר מאוחר, תהיה חייבת אמריקה למצוא דרך ראויה להתאבל על מה שקרה כאן. בכל תסריט אחר היו חצי מיליון מתים גורמים לה להתמוטטות עצבים קולקטיבית. האמריקאים שנמחקו ממרשם האוכלוסין לא גרמו עדיין לתחושת אבל לאומית. ההתעלמות הזאת היא אסון שמחכה להזדמנות.
הדרך לשיקום אמריקה ארוכה ורבה, אבל ידו המכוונת של ג'ו ביידן בבית הלבן הוכיחה בפחות מחודשיים כמה קריטית, נכונה ותבונית הייתה הבחירה בו. בעולם שבו נמדדת הצלחה על פי מבצעי חיסונים הישגיים ומספר זריקות בזרוע, נאמן ביידן להבטחתו ואף עבר אותה. כל זאת ללא טפיחות עזות על שכמו, בלי טקסי וודו פגאניים ותוך שימוש מינימלי עד מעורר השתאות במילה "אני".
הנשיא, שהיה מנוי וגמור עם ציבור גדול ומלא משטמה שהוא מקרה גריאטרי מובהק, ישנוני ובדעיכה קוגניטיבית, התחיל בהבטחת חיסונים סולידית. אחרי שהניח לצוות המקצועי שגיבש לעשות את מה שהם יודעים, הוא מבטיח כעת שעד סוף מאי כל אמריקאי שירצה להתחסן יוכל לעשות זאת. בסוף השבוע שעבר, אחרי שקיפל אופוזיציה ממפלגתו וללא רפובליקני אחד לצדו, העביר ביידן חבילת סיוע שאפתנית של 1.9 טריליון דולר. כנראה שעד פרסום הטקסט החמוץ־מתוק הזה, כבר חתם ביידן על הסיוע בטקס צנוע. ניסיון השנה האחרונה מלמד שהמענק הכספי, 1,400 דולר במקרה הזה, ינחת באוושה אלקטרונית בחשבון שלי תוך עשרה ימים. אף שזאת אמריקה, אין לי עניין לכמת מה שקרה כאן בערכים כספיים.
בזמן שהמתנתי לתורי לחיסון, עלה בדעתי שלישראלי מגיע להתחסן בישראל. התלבטתי לכאן ולשם, כולל בטיעונים פסבדו־מוסריים על מחירי החלטות פרטיות. בסוף החלטתי שזה מריח בערך כמו שזה נשמע. מיין היא המדינה הזקנה ביותר באמריקה, ובני ה־70 ומעלה עצרו את מבצע החיסונים לחודשיים.
אני קורא בעיתונות חוץ על האופן החרישי, הכמעט אנונימי ונטול הפומביות שבו מתנהלים ביידן וממשלו. יש בזה משהו, אבל רק בהשוואה לעובדה שבמהלך ארבע השנים הקודמות התנהל הבית הלבן כבורדלו מצופה זהב שהקרין סביבו את האווירה שהתרגלנו לצפות מערים קולניות ומושחתות כניו אורלינס ולאס וגאס עם מגע של אטלנטיק סיטי. בערוצי החדשות בכבלים נראה ביידן שלוש־ארבע פעמים בשבוע לפחות. תמיד צריך להגביר את הווליום באוזניות כדי לשמוע אותו, בעיקר משום שקולו לא מנסר בדיסוננס צורם שזור בנימה בכיינית. עם המסיכה על פניו הוא נשמע כבן ערובה בפיגוע מיקוח. אבל הוא אומר אמת.
התאהבתי בו שוב כאשר יצא עם רעייתו ג'יל למדשאת הבית הלבן בוולנטיינ'ס דיי בג'ינס והודי וספל קפה ביד ושיחק עם הכלבים. זוג קשישים נאה ונטול פוזה.
מי זכר כמה מטהרת, חפה משיקולים זרים, מכבדת ונחוצה היא אמירת אמת על ידי מנהיג. לרוב מדווח ביידן על שיפור ניכר בצפי הרפואי־לוגיסטי להדברת המגיפה. הערכותיו משתנות לפי הנתונים. אם קודם הבטיח שהחיים יחזרו למסלולם (החדש) בחג המולד, כעת הוא שינה את הערכתו לתחילת השנה הבאה. בגיחות הללו הוא אומר כמה מילים על המצב. לרוב הוא תולה אותן על קולב אקטואלי. הוא חותם על צווים נשיאותיים ומדבר על עתיד טוב יותר שכבר מונחים עליו פיגומים, עתיד שוויוני וצודק, שנשמע צו השעה לפחות לחצי מאמריקה.
החידושים וההמצאות בבית הלבן נראים ככאלה רק בגלל ההזנחה הפושעת, הבוז הצורב והמגלומניה הנרקיסיסטית שהיו שם קודם. הדוברת ג'ן סאקי, פייבוריטית אישית שלי לא מהיום, לא חפה ממעידות, רובן על רקע הצורך להדק את התיאום והדיאלוג. אבל בהשוואה לשרה סנדרס וקיילי מקניני למשל, שמילת אמת מפיהן הדליקה נורות אדומות בקהילת המודיעין, סאקי מדבררת עובדות, עונה על שאלות כל הכתבים, סובלנית לנפח שעיתונאים ממלאים בעיני עצמם, מודה כשאינה יודעת את התשובה ומקיימת כשהיא מבטיחה לברר. היא עוקצנית ונשכנית במידה.
התדרוכים של הצוות הרפואי בנושא קוביד־19 הם ההפך הגמור מימי הלהג והרהב של מייק פנס, שמעולם לא פסח על הקרדיט "כפי שאנחנו עושים בהדרכתו רבת ההשראה של הנשיא ושמש העמים ירום הודו" (בערך). חילופי השלטון היו גם ובעיקר חילופי שפה, אינטליגנציה, אמפתיה וכבוד לאזרח. כל אלה חשובים מאוד אבל לא יצילו את אמריקה.
במשך כל התקופה הזאת, גם ברגעים שבהם היה ברור שאת אמריקה מנהל נוכל שהיקף השחיתות והכחשת המציאות שלו הסתיים בקריאה להסתער על הקונגרס ולגנוב את תוצאות הבחירות; גם כאשר 4,000 אמריקאים ויותר מתו ביום, יותר מכל מקום אחר בעולם; כאשר מיליציות חמושות תכננו פוטש, ניאו־נאצים הצדיעו במועל יד ומפלגה בעלת עבר מפואר הסתחררה לטרללת מטורפת, הרימה את דגל Qanon והתרפסה לרגליו של הכתם הכתום, התעקשו כולם, כולל פוליטיקאים, מגישי חדשות ואזרחים רגילים, לא להרפות מהמנטרה העבשה שהעלתה ירוקת בדבר היות אמריקה "האומה הנהדרת ביותר בעולם". התרגום לקוי במקצת; הם אומרים The greatest שזה גדול, אבל גדול נשמע כהגדרת גודל פיזי. אם יש אומה נהדרת בעולם, ואני לא מכיר כזאת, היא לא אמריקה. זה לא רק שקרי, נבוב ומרגיז; זו תמצית ההבדל בין המצב לאשורו ופראזה שאין לה תקומה.
מהכיוון העובדתי: ספק אם הייתה בהיסטוריה אומה של אזרחים חרוצים ומשכילים יחסית שהשתלטה על חתיכת נדל"ן כה גדולה וריקה לכאורה, עשירה באוצרות טבע ותחומה ממזרח ומערב באוקיינוסים שהגנו עליה מפולשים. תרבויות באירופה ואסיה שגשגו, הגיעו לשיא ודעכו, בשעה שאמריקה לא נאלצה להתמודד עם טלטלות כאלו. היא קיבלה אפשרויות כלכליות כדבר מובן מאליו והפכה אותן לקדמה שהרעיפה מטובה (באופן סלקטיבי) על דורות של אזרחים ומהגרים שלא היו מודעים לייחודם. אמריקה נזקקה ל־100 שנה בלבד להגיע מ"ים נוצץ אחד למשנהו". בדרך היא פיזרה מתיישבים על אדמה פורייה וזולה ונהנתה מרזרבות מסיביות של דלק, פחם, עצים ומתכות.
מודעים לאחריותם, הקימו האבות המייסדים צורת שלטון דמוקרטית, ניסחו חוקה, עודדו פיתוח, משכו מהגרים ומעדו בעבדות. בשיטה החדשה ניתן פיצוי גדול ולא מידתי לממציאים וליזמים מוכשרים. הם היו כה רחוקים מההתרחשות הכלל־עולמית, גיאוגרפית ומנטלית, כשהם מתעלים את ייחודם לבדלנות, שהצליחו להתעלם ממלחמות שלא נגררו אליהן וביקשו להסתפק בסיוע. כה רחוקים, עד שאם אתה נפוליאון נניח, למה לך לשלוח צי גדול ופגיע באוקיינוס הפכפך לאמריקה כדי לכבוש אותה, כאשר אתה יכול להתנפל על מדינה שכנה.
מתוך הגורל המחייך הזה הפציעה המנטרה הבעייתית המכונה "החלום האמריקאי": האמונה הבלתי מעורערת שאתה, אני, חברינו, שכנינו ודודה ווילמה, מוזמנים להיות מצליחים ועשירים מופלגים, וכל מה שאנחנו זקוקים לו הוא מינון נכון של עבודה, מקוריות ונחישות. בדרך נרמסו אנשים וערכים רבים, לא מדובר באומה האנינה והמתחשבת ביותר בעולם, אבל עבור רבים ניצב החלום האמריקאי ליד העיר הנוצצת על הגבעה, ואור הניאון המהבהב שלו האיר את הלילה.
על רקע חלום הבלהות שהתגבש סביב טענותיו של טראמפ לגבי הדרך הנכלולית שבאמצעותה נגנבה ממנו הבכורה; תלונותיו חסרות השחר והצווחניות שגררו איתן מפלגה ששאפה בעבר ללגיטימיות; סרבנות פוליטית שהבשילה להסתערות אלימה של תומכיו וקוני מרכולתו בניסיון לכלות את זעמם במי שלכאורה המליכו את האיש הלא נכון; על רקע כל אלה נשמעת הקביעה הפבלובית וההבלותית בדבר "האומה הנהדרת ביותר בעולם" כאמירה מקוממת, שגויה עובדתית ותלושה מהמציאות. אישית, אינני יכול לשאת אותה יותר.
כרגיל בטקסטים כמו זה, אני חוזר להנטר תומפסון, מי שהיה אחראי במידה רבה למשיכה שלי לאמריקה. תומפסון היה אחד המבקרים הקשים, המחמירים והסהרוריים של אמריקה, אבל הביקורת שלו צמחה מקרקע גידול של אהבה גדולה. רוב עשייתו העיתונאית, עד שתש כוחו, חלה, מיצה את עצמו ובעיקר נותר ללא יריבים ראויים, הייתה בחיפוש אחרי החלום האמריקאי. אולי שתי המילים השגורות יותר בכתיבה שלו. גם "פחד ומשטמה בלאס וגאס" צמח מ"מסע בעקבות החלום האמריקאי". בהמשך השתנה הסלוגן ל"מסע להריסות החלום האמריקאי".
במכתב לחבר ב־1965 כתב תומפסון: "אני חושב שיש כעס גדול באומה, תחושה שמשהו מכוער עומד לקרות, תחושה רצופה של ציפייה עצבנית". אף על פי שהתאבד לפני עליית טראמפ, כתביו מעשורים מוקדמים יותר הבהירו כמה קשה היה לו לראות ממשלה המשקרת לאזרחיה וכיצד עיוותה ארצו את דמותה; "כאשר מפמפמים אותך בנתון שקרי אחד ללא הרף ואתה יודע כי האמת שונה, מתחיל אמון האזרחים להיסדק".
ספרו הראשון על "מלאכי הגיהינום" בסן פרנסיסקו ואוקלנד, ודאי התחקיר העיתונאי המעמיק והאמיץ ביותר בקריירה שלו ולפני שהחל לשלב הזיות ועובדות, הוא סקיצה רלוונטית ואקטואלית לדרך שבה פורשות מיליציות אידיאולוגיות אלימות מהזרם המרכזי של החברה ויורדות לשוליים.
"הן נפלטות מהמשחק המרכזי ומודעות לכך, ואז הן מצהירות היכן בדיוק הן עומדות... במקום להפסיד בכבוד, הן מתאגדות לישות אחת על רקע נאמנות חלולה ומוציאות עצמן מחוץ לממסד הפוליטי, לטוב או לרע. זה נותן להן כוח ומטרה ששום דבר אחד אינו יכול להציע".
טירופה של המפלגה הרפובליקנית לא החל עם
ה־Tea Party והגיע לשיאו האלים עם טראמפ. הוא היה בתצוגה מלאה כבר ב־1964, עם בחירתו של בארי גולדווטר למועמדה לבחירות, שהכריז "קיצוניות בהגנה על חירות אינה פסולה" והנציגים בוועידת המפלגה שאגו בהתלהבות. תומפסון שהיה שם כתב: "אני זוכר שהרגשתי מבוהל באמת מהתגובה האלימה לדברים... שעה שהרעם האנושי הלך וגבר, טיפסו הצירים על כיסאות המתכת, החלו לשאוג ולנופף באגרופים קפוצים לעבר עמדת השידור של NBC שבה ישבו הנטלי וברינקלי.
"אחר כך הם הרימו את הכיסאות והחלו דופקים אותם בכיסאות שעליהם עדיין עמדו צירים אחרים". באסיפת בחירות של ג'ורג' וואלאס ב־1972 כתב תומפסון כי "אין משהו מכוער יותר באופי האמריקאי מאשר תחושת נחיתות וטינה שהפוליטיקאים הכריזמטיים ביותר יודעים כיצד להתחבר אליה ולהיבנות ממנה. 'בואו אליי ואתן לכם את כל התשובות; הן מאוד פשוטות'".
תחושת החמיצות העומדת כעת באוויר ומעיקה עליי מזכירה בעיקר אוהל בטירונות אחרי שחיילים חלצו נעליים בתום מסע ארוך. זה עובר כאשר הרגלי ההיגיינה והתנאים משתפרים, אבל זה מסריח. אין לי ספק שביידן הוא האיש הנכון להוציא את אמריקה מסחרור המוות והחולי ולהתחיל לתקן תחלואים ותיקים ועמוקים יותר. אבל אני חושש שלא ייתנו לו את הזמן שהוא זקוק לו. הרפובליקנים איבדו קשר למציאות והם כבר שקועים עמוק בהזזת גייסות לקראת בחירות האמצע ב־2022. האגף הפרוגרסיבי של הדמוקרטים הראה כבר את צבעיו והחל תובע את חלקו בשלל. באמצע צומחת תנועה סהרורית אלימה שכבר שלחה נציגים לבית הנבחרים. אלה שפתחו לפורעים דלת מטפורית בהתקוממות של ה־6 בינואר, שטרם נחקרה עד תום.
אחת מהנחות העבודה היא שהפיגוע ב־11.9 היה נקודת המפנה בדומיננטיות הגלובלית של אמריקה ותחילת שקיעתה. הניצולים שנמלטו באותו יום והיו מכוסים באפר הנספים לא הגיעו אל חוף מבטחים. הפער בין המעמדות העמיק, אמריקה איבדה מביטחונה הקיומי, ותיאוריות קונספירציה דיממו למיינסטרים. מי יותר בולט בדעיכתו המנטלית מאשר ראש העיר הכריזמטי רודי ג'וליאני. ממי שניווט את תנועת כוחות ההצלה על ההריסות למשפטן הדמנטי בעל טיעונים חסרי שחר בדבר קלפיות אבודות וצבע שיער מדמם על לחיו.
בעיתוי הדרמטי והקריטי ביותר בתהליך הבראתה של אמריקה, מזגזגת בין הווריאנטים המאיימים, חמושה בשלושה חיסונים אפקטיביים וזקוקה לחודשיים־שלושה בלבד כדי להגיע לחוף מבטחים, בוגדים מושלים רפובליקנים באקט של התרסה קטלנית בתחנוני הממשל, ממליצים על הסרת מסיכות, פתיחת מסעדות וברים וחזרה לחיים נורמליים. עד כדי כך שאפילו ביידן רך הדיבור והחומל כינה אותם "ניאנדרטלים". החשש הכבד שלי הוא שהניאנדרטלים מנצחים תמיד את השכל הישר והטעם הטוב, כי כוחם בפנייה לרגשות הבסיסיים ולמאוויים האלמנטריים החשופים. אין לביידן הזמן ומוטת הכנפיים האלקטורלית לעצור את הזרם העכור הזה.
הסופר הנרי מילר אמר: "אני קצת מפגר, כמו כל האמריקאים". גור וידאל כתב: "חצי מהאמריקאים לא קראו מעולם עיתון, וחצי לא הצביעו לנשיאות. יש לקוות שזה לא אותו חצי". ג'ורג' קרלין שקלע תמיד: "אני חושב שאין אף בעיה באמריקה, לא משנה כמה קשה, שכאשר אמריקאים מפשילים את השרוולים שלהם הם אינם יכולים להתעלם ממנה". וידאל הוסיף: "תמיד חשבתי שזה היה מזלי שלא נולדתי וגדלתי בעיירה אמריקאית קטנה. הם נחשבים תמיד לחוט השדרה של האומה, אבל הם גם המקור של הבורות, הגזענות והשעמום, הכל במנות גדולות". פיליפ קפוטו, הסופר ששירת בווייטנאם והשתתף בפשעי מלחמה: "לפני שאתה עוזב, אדוני, כדאי שתדע שאחד הפושעים הברוטליים בעולם הוא נער אמריקאי ממוצע בן 19".
הדיון בתואר השגוי והמטעה שנקשר לראשה של אמריקה, "המדינה הגדולה וגו'", זכה לטיפול מוצלח בסדרה "חדר חדשות" של ארון סורקין לפני טראמפ. זה היה כה מדויק, שהיה צריך להוריד אותה אחרי שלוש עונות. בקדנציה השנייה של אובמה נשמעה "חדר חדשות" כגרסה שנונה של ברני סנדרס, ולמי יש כוח לזה. אף אחד לא רצה להתמודד עם מגיש החדשות וויל מקאבוי (ג'ף דניאלס) שמודיע בפורום שבו הוזמן להשתתף, מדוע אמריקה היא לא המדינה הנהדרת בעולם. קצת פחות אולי מג'יין פונדה כבעלת הרשת, שהכריזה ברגע של חשיפה שהיא רוצה להקים מחדש את האחים אולמן. זה היה נהדר.
מקאבוי: "אמריקה איננה המדינה הנהדרת ביותר בעולם. זאת התשובה שלי... אתם יודעים למה אנשים לא אוהבים ליברלים? מכיוון שליברלים מפסידים. אם ליברלים כה חכמים, מדוע הם מפסידים כל הזמן? למה לומר שאמריקה נהדרת כמו הפסים והכוכבים, משום שאנחנו המדינה היחידה בעולם שיש בה חופש? בקנדה יש חופש, ביפן יש חופש, בבריטניה, צרפת, איטליה, גרמניה, ספרד, אוסטרליה ובלגיה יש חופש. יש 207 מדינות ריבוניות בעולם ו־180 מהן חופשיות... במקרה ומתישהו תיקלע בטעות לקלפי, הנה כמה דברים שעליך לדעת, ואחד מהם הוא שאין שמץ של עדות שתומכת בהצהרה שאנחנו המדינה הנפלאה בעולם.
"אנחנו במקום השביעי בקריאה, 27 במתמטיקה, 22 במדע, 49 בתוחלת חיים, 178 בתמותת תינוקות, שלישי בהכנסה למשק בית ממוצע, רביעי בתעסוקה ורביעי ביצוא. אנחנו מובילים בעולם בשלוש קטגוריות בלבד: במספר האסירים ביחס למספר האזרחים; במספר המבוגרים המאמינים שיש מלאכים; ובתקציב הביטחון, שבו אנחנו מוציאים בממוצע יותר מ־26 מדינות במשותף ש־25 מהן הן בעלות ברית שלנו... היינו פעם המדינה הגדולה בעולם. האמנו בצדק. השתתפנו במלחמות מסיבות מוסריות, העברנו וביטלנו חוקים מסיבות מוסריות, הכרזנו מלחמה על עוני ולא על עניים. הקרבנו, היה אכפת לנו משכנינו, פינו ולבנו היו שווים, ומעולם לא חבטנו בחזה בגאווה.
"בנינו דברים גדולים, התקדמנו טכנולוגית כפי שלא התקדמו לפנינו, חקרנו את היקום, ריפאנו מחלות, תמכנו באומנים החשובים בעולם, והקמנו כלכלה שלא הייתה דוגמתה. הושטנו ידינו לכוכבים והתנהגנו כבני אנוש. שאפנו לאינטליגנציה ולא לעגנו לה. ידע לא עשה אותנו נחותים. לא הגדרנו את עצמנו על פי אלה שעבורם הצבענו בבחירות האחרונות ולא נבהלנו כה בקלות. היינו מסוגלים להיות כל הדברים הללו ולעשות את כל המעשים החשובים האלה, משום שהיינו מעודכנים על ידי אנשים גדולים שאותם הערצנו. הצעד הראשון לפתרון בעיה הוא להכיר בקיומה - אמריקה איננה האומה הגדולה בעולם יותר".
תשואות.
בשנה האחרונה אני עוקב אחרי החיים באמריקה מפינתי בבית בלב דאון־איסט הכפרי במיין. לא יצאתי מהמדינה ולא פגשתי חברים ובני משפחה. אבל אני מבטיח לכם באחריות שיהיה באמריקה הרבה יותר רע לפני שיהיה טוב. אין לי מושג קלוש מתי יהיה טוב. זה יותר ממילים בעיתון. זאת דילמה קיומית.
