נערת הזוהר
השבוע מלאו 66 חורפים לאשת החברה ציפי רפאלי. היא חגגה את יום הולדתה בבית הסוהר לנשים נווה תרצה, שם היא מרצה עונש מאסר בגין עבירות מס. אני מכיר את ציפי משנת 1970, אז הייתה נערה צעירה בעלת יופי נדיר, שכיכבה מגיל צעיר בתקשורת כ"נערת זוהר". ב־1971, כאשר עבדתי בשבועון "נוער 71", עשינו כתבת שער עם ציפי. מצאתי את אחד הצילומים מאז בארכיון. הצילום מדבר בעד עצמו - תראו כמה יפה היא הייתה. פרופסורים למדעי היופי אומרים שציפי הייתה יפה יותר מבתה, בר רפאלי. לשיפוטכם, ציפי רפאלי בת 16 מודל 1971.
הכל בראש
חלק גדול מהאקשן בתל אביב של שנות ה־60 וה־70 התרכז ברחוב דיזנגוף, בעיקר בקטע שבין רחוב שדרות קרן קיימת (כיום שדרות בן־גוריון) לבין רחוב פרישמן. שחקנים, זמרים, משוררים, ציירים ובמאים היו נעים בין קפה־מסעדה "קליפורניה" של אייבי נתן לבין קפה "כסית" של חצקל איש כסית. בתווך היה קפה "רוול", שבימי השיא היו יושבים בו אנשי עסקים ונשות חברה צעירות שחלמו שיתגלו שם ויזכו לשחק בסרטים או לככב כדוגמניות.
מי שחושב שאופנת הגברים הקירחים היא משהו חדשני, טועה. כבר אז היו לא מעט גברים שהחליטו שקרחת היא דבר יפה וגילחו את שער ראשם. בתמונה שצולמה בקפה "כסית" אפשר לראות את השחקן משה איש כסית (מימין), בנו של חצקל. את הקולנוען שיש קולר (במרכז, בגבו למצלמה) ואת מייק "הקירח" (משמאל), שעסק בכל דבר מזדמן והיה דמות מוכרת בדיזנגוף.
האיש שלנו במצרים
אחת הדמויות הבולטות בבוהמה התל אביבית הייתה ינוקא משה, שלא אהב לעבוד קשה כדבריו. ינוקא, רב־סרן מיתולוגי בצנחנים, ניהל מועדוני לילה והיה אחראי לבידור בבית המלון "אביה סונסטה" בטאבה. הוא היה דמות נערצת, תוססת, שאת הקריירה שלו קטע אירוע מוחי קשה. חברו של ינוקא, אייבי נתן, הבעלים של מזללת "קליפורניה", היה האיש שטס למצרים במטוס קטן בניסיון להביא שלום למזרח התיכון, וגרם למדינה שלמה לעצור את נשימתה לנוכח ידיעות שהגיעו ולפיהן המטוס נפל לים ואייבי מת. אייבי לא מת. הוא חזר ממצרים והחל לפעול באזורי אסון בכל העולם בעזרה לנפגעים. הוא רכש אונייה והפך אותה לתחנת שידור שנקראה "אוניית השלום". גם אייבי חטף אירוע מוחי קשה, והתמונה של שניהם בכיסאות גלגלים צולמה בתערוכה שערך איש העסקים המלונאי אלי פפושדו לציוריו של ינוקא. ינוקא עבד אצל פפושדו וכשחלה, המלונאי טיפל בכל צרכיו עד יום מותו.
מי הכי יפה בעיר
ימי שישי בקפה "רוול" נחשבו לבורסת המסיבות, כשמידע על אירועים מתוכננים לסוף השבוע היה עובר מפה לאוזן. מלבד זאת הוגדר המקום כ"קפה של החתיכות". באזרחי ובמדים הן התייצבו, לפעמים נאלצו לעמוד שעה ואפילו שעתיים בתור לתפוס שולחן - תזכורת לכך שבאותם ימים לא היו טלפונים ניידים, וגם לא וואטסאפ ושאר מרעין בישין טכנולוגיים.
שיח עם פרדה
אחת הדמויות המיתולוגיות שהסתובבו בדיזנגוף הייתה הצייר משה ברנשטיין. איש זעיר ממדים, מגודל שיער, עטור זקנקן קטן. על חזהו הייתה תלויה שרשרת עם מדליה גדולה. ברנשטיין היה אומן נפלא, שצייר בעיקר "ציורי שואה" ואת העיירה היהודית בגולה. הוא ערך הפגנות יחיד נגד גרמניה, לא עשה חשבון לאף אחד והביע דעתו בקול רם, דבר שלא פעם גרם למהומות בבתי הקפה שבהם ישב, בעיקר בקפה "כסית". בתמונה: ברנשטיין משוחח עם פרדה מול קפה "כסית".
