רגע אחרי הרצח של מוחמד עדס בן ה־14, ועוד בטרם יבש הדם, הזדרזו מנהיגי הציבור הערבי לעשות את מה שהם עושים הכי טוב במקרים כאלה. לפזר האשמות לכל עבר. ראש מועצת ג'לג'וליה תקף את ראש הממשלה בנימין נתניהו, ש"עסוק ביחסי ציבור". יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה הטיל את האחריות על "מדיניות ההזנחה הנפשעת של הממשלה". ח"כ עאידה תומא סלימאן הוסיפה לרשימת האשמים גם את "המשטרה, שמפקירה את ילדינו". זו, כמובן, רשימה חלקית, אך בהחלט מייצגת.
נתוני הפשיעה בחברה הערבית קשים, קשים מאוד. המספרים בלתי נתפסים. המצוקה גדולה. לפני כשבועיים הקדשנו בתוכנית הרדיו שלנו שעה אחת כדי לשמוע את האזרח הערבי הפשוט. זה שלא מעורב בפלילים. זה שלא שייך לארגוני פשע. זה שמבקש לחיות את חייו בשקט, ומוצא את עצמו בשדה קרב, עם ירי בלתי פוסק, עם אלימות בכל מקום, עם סכנת חיים שאורבת בכל פינה. הזעקה העולה מהציבור הזה אמיתית וכואבת. אין איש שרוצה לחיות בתנאים שכאלה.
הקולות ששמענו השבוע מכיוונם של ראשי הציבור הערבי לא היו חדשים, כאמור. במשך תקופה ארוכה מובילה ההנהגה הערבית בישראל קמפיין תעמולתי אינטנסיבי, עוצמתי, בלתי פוסק, שמטיל את האחריות למצב על כל מי שרק אפשר. על נתניהו שמבטיח ולא מקיים. על המשרד לביטחון הפנים שלא עושה דבר. על המשטרה שלא אוספת את הנשק. על המדינה שמזניחה. והקמפיין הזה עובד. עובד נהדר. כל כך נהדר, שהמסרים שלו, שחוזרים על עצמם בכל ראיון ובכל כתבה ובכל הפגנה, הפכו כבר לעובדות שכמעט שאין לחלוק עליהן. ובכן, אני מבקש לחלוק עליהן.
כן, לראש הממשלה יש תפקיד, ולממשלה יש תפקיד, ולמשטרה יש תפקיד, וכולם יכולים לעשות תמיד יותר. אבל הגיעה העת לשאול את החברה הערבית על האחריות שלה למה שמתרחש אצלה בבית. נכון, זה לא פוליטיקלי קורקט, ולא נהוג לדבר על זה בקול, אבל לפעמים אין ברירה אלא להגיד את האמת, ורצח מזעזע של ילד בן 14 שלא פשע ולא חטא הוא בהחלט זמן ראוי כדי לדבר אמת. החברה הערבית, בהכללה, היא חברה אלימה. אלימה מאוד. היא מפעל תעשייתי שמייצר דם ופשע וכאב בהיקפי ענק. בחלקים גדולים שלה, האלימות הזו מושרשת בחברה הזו בתרבותה.
בחברה היהודית, לצורך ההשוואה, אדם שנוטל נפש נתפס כאדם שפל. אצלנו, בחברה היהודית, אין מסורת שבמסגרתה יכולים אנשים לרצוח באכזריות את בת משפחתם שלהם, רק מפני שחרגה מהקודים המשפחתיים, ולזכות לכבוד. בחלקים של החברה הערבית, כידוע, זה קיים. ובמקרים שכאלה, גם אם כל המשפחה יודעת ידוע היטב מי שחט את האומללה, איש לא יסייע למשטרה להגיע אליו.
אצלנו, בחברה היהודית, אין נקמות דם. אין משפחות שמתחזקות סכסוכים, שבהם אחרי שנים נראים מספרי ההרוגים בין הצדדים כמו תוצאה במשחק כדוריד. ויכוחי שכנים שבחברה הערבית מסתיימים פעמים רבות עם ערימה של גופות, נגמרים דבר יום ביומו במקומות מהוגנים בעולם בהכרעה של ועד הבית, או לכל היותר של בית המשפט. ואת התרבות החולנית הזו, הקיימת אצל הערבים, לא הביא בנימין נתניהו, ולא יפתור אמיר אוחנה.
וזה לא שאצלנו אין מטורפים, וזה לא שאצלנו אין אלימים, וזה לא שאצלנו אין מעשי רצח. יש, בכל מקום יש. אבל האם ניתן להשוות בכלל את הממדים, את ההיקף, את המסורת, ואת התרבות? אני מזכיר את כל זה לא כדי להתנשא, אלא כדי לומר לחברים מהציבור הערבי ששום דבר לא ישתנה כל עוד הם יאשימו את כל העולם במה שמתרחש אצלם בבית.
כי כשאתה חי בחברה שבה ברירת המחדל של כל ויכוח עוברת דרך שלולית של דם, חשוב מאוד שתדע לשאול מה דפוק אצלך, לפני שאתה שואל מה לא עובד אצל הממשלה. אם היה מדובר בכנופיה אחת שהשתלטה באופן נקודתי על המרחב הציבורי של קלנסווה, זה היה עניין אחר. משהו שמאמץ משטרתי מקומי מרוכז היה יכול לחסל. אבל כשיורים בקלנסווה, ורוצחים באום אל־פחם, ושורפים גופה של נערה בלקיה, ומחסלים אישה על רקע "התנהגותה" ברמלה, אז אולי כדאי לנסות לשרטט קו בין כל היישובים האלה, להפסיק למרוח, ולהתחיל לדבר על זה.
נתוני פשיעה מחרידים
למה אנחנו לא מדברים על זה מספיק? כי זה לא פוליטיקלי קורקט. גם במשדרי החדשות והאקטואליה נהוג לשחק סביב העניין הזה במשחק הרמזים. אתם מכירים את זה שכשאומרים ברדיו שיש "חילופי אש קשים", כל אחד יודע שמדובר במילות קוד שמשמעותן הרוגים לכוחותינו? כך בדיוק עם העבריינות הערבית.
כל מאזין רדיו יודע שכשמגיש החדשות מדבר על גניבות חקלאיות או על שוד אלים והוא מייחס את הביצוע ל"צעירים" או ל"תושבי אחד הכפרים בצפון", הוא מתכוון להגיד "ערבים", אבל תקנון האתיקה לא מאפשר לו לעשות את זה. נזכרתי השבוע מה עשתה פה התקשורת לנפתלי בנט, כשניסה להגיד משהו בנושא לפני כמה שנים. "מי שניסה לטייל בנגב בשנים האחרונות", הוא אמר אז באיזשהו כנס, "יודע שהוא לא יכול כבר להשאיר רכב ליד המכתש הקטן, או ליד אחד הנחלים, כי בוודאות יפרצו לתוך הרכב ויגנבו". עכשיו, תראו, כל מי שחי פה יודע שזה בדיוק המצב.
כל מי שלא עושה שקר בנפשו, או לא חושש מאותו פוליטיקלי קורקט ארור, יודע היטב מאיזו עדה מגיעים אותם גנבי רכב שעליהם דיבר בנט.
נכון, לא כל הבדואים בנגב הם גנבי רכב, אבל להוציא מיעוט זניח, כל גנבי הרכב בנגב הם בדואים. כלי התקשורת כל כך הזדעזעו אז מהדברים של בנט, שאחד מערוצי הטלוויזיה, שהחליט להוכיח שלא גונבים רכבים בנגב, שלח כתב למכתש הקטן כדי להחנות שם את רכבו ולהראות שהנה, עברו כמה שעות, ולא קרה לרכב כלום.
ביוני 2020 פרסם מרכז המידע והמחקר של הכנסת מסמך הנושא את הכותרת "נתונים על פשיעה בחברה הערבית". בכותרת המסמך מדובר כאמור על "פשיעה בחברה הערבית". במסמך עצמו בחרו הכותבים להגדיר את הנתונים ככאלה שמתייחסים לפשיעה של "לא יהודים", קבוצה הכוללת גם מעט תיירים, פלסטינים ומבקשי מקלט. הנתונים מבהילים. ערביי ישראל, המהווים מעט יותר מחמישית מאזרחי המדינה, מעורבים בפשיעה - וזה עולה בכל סטטיסטיקה שמתפרסמת – באופן חסר פרופורציה למספרם. לא מדובר בחיילים במשפחות פשע. לא מדובר במיעוט מבוטל. לא מדובר במקרי קצה. מדובר במספרים ענקיים.
כמעט מחצית מהחשודים בפלילים בישראל בשנת 2019 היו "לא יהודים". ה"לא יהודים" הללו מככבים ב־43% מכתבי האישום שהוגשו באותה שנה, הם מהווים 69% מהחשודים בביצוע עבירות כלפי אדם, 80% מהחשודים בביצוע עבירות נשק בכלל ו־82% מהחשודים במעשי רצח שבוצעו באמצעות כלי נשק. נכון לנתוני מרץ 2020, 44% מהכלואים הפליליים בבתי הסוהר בישראל הם תושבי ישראל שאינם יהודים.
זו לא בעיה נקודתית. זו מחלה שחורכת את החברה הערבית מקצה לקצה. מכפר לכפר. מיישוב ליישוב. מעיר לעיר. חברה שמפיקה עבריינות בממדים מפחידים שכאלה צריכה להפסיק לחפש את האשמים במקומות אחרים - ולהתחיל להביט במראה. אולי זה החינוך שלה, אולי זה מה שמשדרת ההנהגה שלה. אולי זה אלף ואחד דברים אחרים. אבל את התיקון הזה החברה הערבית חייבת להתחיל אצלה בפנים.
היצע וביקוש של אמל"ח
שוב ושוב אנחנו שומעים את הטענות על כך שמקור הפשיעה בתנאים הסביבתיים. במצב הסוציו־אקונומי. בעוני. לכל מי שאוהב להיתלות בתירוץ הזה, מומלץ להסתובב בבני ברק. החברה החרדית היא חברה ענייה מאוד. יש לה משפחות ברוכות ילדים, היא חיה בדירות קטנות, היא חיה מהכנסה נמוכה, ולמרות תנאי הפתיחה הללו החרדים לא עוסקים בגניבות רכב, לא מתפרנסים מגביית דמי חסות, ולא מסתובבים ברחוב רבי עקיבא ויורים באוויר.
כמויות הנשק הבלתי חוקי הן אכן סיפור מטורף, אבל שלא תהיה לאף אחד אשליה. מי שמחפש נשק, ימצא אותו גם אחרי שהמשטרה תאסוף מבית לבית כל רובה וכל אקדח. בכלכלה קוראים לזה היצע וביקוש. אם יש מי שרוצה לקנות, יהיה מי שימכור לו. ואחרי שאמרנו את זה, חשוב לזכור שנשק לא הורג. בני האדם הם שלוחצים על ההדק, הם שהורגים. הנשק איננו הבעיה. האנשים האלימים שאוחזים בו הם הבעיה.
שלשום פרסם תמיר סטיינמן בערוץ 12 את סיפורו של היישוב כרמית, שבקירות בתיו ננעצים מפעם לפעם קליעי כדורים שנורים מהיישוב הבדואי הסמוך. איפה עוד ראיתם דברים כאלה? אתם מעלים בדמיונכם כתבה דומה שבה מספרת תושבת שכונה ברחובות, שהיא לא מאשרת לילדים שלה לצאת החוצה מהבית, שמא ייפגעו מכדורים תועים שמקורם בתושבי נס ציונה שיורים להנאתם? גם בהרגלי הפנאי האלה של הבדואים נתניהו אשם?
קחו את המאבק של החברה הערבית בחוק קמיניץ, ובכל ניסיון לאכוף את חוקי התכנון והבנייה. מגזר שלם לא מוכן לסבול את האפשרות שהמדינה תחיל עליו את חוקיה. להרוס משהו שנבנה בניגוד לחוק? מה פתאום? זה לא קרה אף פעם בעבר, אז מה פתאום להתחיל עם זה עכשיו? מישהו כאן באמת חושב שאדם שהתרגל לבנות בלי היתרים איפה שבא לו, יכבד אחר כך את החוק כשמדובר בגזירה אחרת? אם מותר, הכל מותר. ואם חינכו אותנו שהמדינה היא לא משהו שצריך לקחת יותר מדי ברצינות, אז כך יהיה בכל מקום.
ההנהגה הערבית משדרת לצעיריה שהממשלה היא יריב, והמשטרה היא אויב, ומערכת אכיפת החוק היא משהו שנועד לאחרים. בדיוק מהמקום הזה חברי הכנסת הערבים לא יקראו לנוער שלהם להתגייס למשטרה. בדיוק מהמקום הזה מגיע איש כמו איימן עודה, שלפני שנבחר לכנסת היה ממונה מטעם ועדת המעקב למאבק בגיוס לשירות האזרחי. כן, אותו שירות שבמסגרתו יכולים הצעירים הערבים לשרת ביישובים שלהם, ולתרום כדי להפוך אותם למקומות טובים יותר.
מצב בלתי נסבל
אז כן, ראש הממשלה, והממשלה, והמשטרה, כולם צריכים לשבור את הראש ולהקצות משאבים כדי להילחם בנגע האלימות הערבי. גם אנחנו, האזרחים היהודים, חייבים לראות את האלימות בחברה הערבית כבעיה שלנו. לא רק משום שהיא פוגעת גם בנו, אלא בעיקר משום שהמצב שבו חיים לצדנו המוני שכנים שהאלימות הזו, שהם קורבנותיה, היא שגרת יומם, הוא מצב בלתי נסבל.
ואחרי שאמרנו את המובן מאליו, שום תיקון לא יוכל להתחיל כל עוד הערבים יחפשו להשליך את האחריות למצב מהם הלאה. גם אם רוב ערביי ישראל אינם מעורבים במעשים, וגם אם חלקם הגדול נפגעים מהם ביומיום, שגרת האלימות חייבת להביא את החברה הערבית להתכנס בתוך עצמה ולשאול את עצמה איפה טעתה, ואיך התדרדרה למקום הנמוך הזה, ואיך גידלה דור אלים כל כך, ובעיקר איך היא מתכננת לצאת לדרך אחרת.