הם התיישבו במסעדה הראשונה שאמרה להם “כן" אחרי המגיפה הגדולה. כל מקום שנפתח מחדש, כזה בעל שם ומנות שף שבו אהבו לסעוד בעבר, הרים את אפו וסירב גם ללקוחות קבועים. קודם כל אלו בעלי השם, מנחי תוכניות האירוח, דוגמנים, אנשי תל אביב הצבעוניים, ורק אחר כך העם הפשוט יותר ולא משנה כמה יש לאותו העם בחשבון הבנק. המסעדות, שגמעו רק חוסר והפסדים בתקופה האחרונה, צריכות להשיב לעצמן את כבודן, ואין כמו תמונה לאינסטגרם או לפייסבוק של איש מוכר.
“אוי, זה המקומות האלו עם ה־200 סלטים?", הוא עיקם את פניו, והיא אוטומטית הרגישה לא בנוח. לא משנה שלא עשה דבר שיגרום לה להרגיש כך, אבל עצם זה שהוא לא מרוצה צרם לה. גם אחרי 13 שנות נישואים, השאיפה האובססיבית שלה לשלמות מולו לא הרפתה.
כשהניח המלצר את 20 הסלטים על השולחן, ציין שאם לא מזמינים מנה עיקרית, מחיר הסלטים הוא 40 שקל לכל סועד. “הכל בסדר", ענה לו בעלה, “אנחנו רעבים בשביל כמה מנות עיקריות", לקח את התפריט בידו והזמין פלטה זוגית של פירות ים. הוא לא שאל לדעתה או לרצונה, כי ידע כמה היא אוהבת קלמארי מטוגן ולשלוק אויסטרים בחו"ל. “השנה המזורגגת הזו", אמר לאחר שהזמין מהמלצר, “במקום לאכול פירות ים טריים בשוק אלברט באמסטרדם, אנחנו אוכלים קפואים שבאו מיוון".
היא חייכה. “עוד ניסע, עוד קצת", אמרה לו והניחה ידה עליו. “לק חדש?", שאל. “כן? אהבת?". “ממש יפה", החמיא לצבע החרדלי שמרחה הקוסמטיקאית על ציפורניה כי אמרה שאוטוטו האביב וזה מה שהולך עכשיו, ומיד אחר כך בצע פיתה חמה, הכניס לתוכה סלט חצילים והחל לבלוס. “רצית לדבר איתי", הביטה בו.
“אולי נאכל קודם?", שאל וקצת מהסלט לכלך את חולצתו. היא מיד שלפה מגבון מתיקה וניקתה את הכתם. “די נו, אני לא ילד".
“אבל אתה עם חולצה לבנה", אמרה, “רואים הכל".
“שיראו, חאלס", ביקש ממנה והזיז את ידה. לא מזמן ניהלה ישיבה בחברת עורכי הדין שאותה משרד יחסי הציבור שלה מייצג. כשהפעילה את המצגת, חנוטה בחליפה כחולה וריחה בושם של שאנל, הביט בה אחד מהמתמחים בעיניים רעבות, גילה כפול מגילו, וסביר להניח שאם יישבו לסעוד או סתם לשתות משהו לא ימצאו נושאי שיחה משותפים, אבל משהו במבטו תפס אותה מאוד, מבט רעב, לא ללמידה ולא למצגת המלמדת איך ניתן לתעל כל מקרה לפרסום סמוי ומעניין, אלא אליה.
באמצע המצגת, בדיוק בשלב קטעי העיתונות שהביאה מהצלחות קודמות שלה, נעמד המתמחה, ביקש את סליחתה, רכן כמעט צמוד אליה לקצה השני של השולחן ולקח לעצמו פחית קולה ועוגייה. בעל החברה הביט בו בבוז וכך גם שאר הנוכחים בישיבה. אף אחד לא חשב שיש במעשה הזה משהו רומנטי או טיזרי, סתם חוסר טאקט משווע, הרי מה דחוף לו לאכול עוגייה עכשיו ולהסתיר לכולם את המסך? אבל היא לא טיפשה, כשנגעה חולצתו המכופתרת בידה עד כי יכלה להרגיש את קימורי בטנו, היא ידעה. שום דבר תמים לא היה שם, ועוד ידעה כי מעכשיו המצגת תהיה הרבה פחות טובה בחסות הרגש המהיר והחזק שהעביר בה אותו הנער, אם ניתן לקרוא לו כך.
“לפעמים את מתייחסת אליי כמו לילד, אני מת מזה", אמר לה בעלה שעה שהביט בתפריט היינות. “מה רצית לספר לי?", התעקשה. “באמת? עכשיו? לא תחכי לאוכל?".
“יש לי ישיבה בשש", המשיכה. אומנם רצתה וניסתה לרצות אותו תמיד, אבל כשעלב בה בדיבורו, נזכרה מיהי ומה היא שווה ויכלה להתהפך ברגע. “עוד מעט, כשייפתחו השמיים, אצטרך לטוס לחו"ל לכמה ימים". אמר, קרא למלצר וסימן לו באיזה יין הוא חושק.
“בחירה מעולה", אמר המלצר בעל המבטא והלך. “לאן בחו"ל?", שאלה.
“כנראה שלונדון", ענה, “אבל אל תכניסי לעצמך דמיונות לראש, זה רק כדי לראות איזה מגרש ואהיה זמין כל היום". הפעם האחרונה שטס ללונדון, לפני חמש שנים בערך, הייתה הפעם המחרבת ההיא, שתפסה אותו בוגד בה. היה זה כמו לשפוך דלי של מי קרח על אדם שיכור. עד אותה העת חשבה שהיא לו והוא לה, על אף הקשיים, הסקס המאולץ של שניהם וקנאתו העזה בה, בכל מה שקשור לקריירה שלה.
אך כשחזר, עם שקית ובה צמיד טניס זהוב שרכש לה, ונכנס להתקלח, רצה הגורל, הבהב מסך הסלולרי שלו ומשהו בה, שלא היה קיים לפני כן, גרם לה להביט. הייתה זו מכרה משותפת של שניהם, בת זוגו של יאיר, חברם הטוב שעורך ערבי בשר אצלו. בהודעה נכתב “לונדון לעולם לא תהיה אותו הדבר", ושש המילים הללו הספיקו כדי לשבור את לבה ולשלוח אותה ואותו לטיפולים פסיכולוגיים וזוגיים שעלו כמו חצי בית. פלטת פירות הים הגיעה. היא לא חיכתה לו שיטעם ראשון, בשש יש לה פגישה, אין סיכוי שתאחר אליה. מיד לקחה חצי לימון בידה והתיזה על הקלמארי המטוגן. “יש לזה ריח מצוין, נכון?", לקחה בידיה שתי חתיכות קלמארי והכניסה אל פיה, “לא בדיוק אמסטרדם, אבל בערך", חייכה ולגמה מעט מהיין הלבן.
“נו מה? את מענישה אותי עכשיו?", שאל. היא פקחה את עיניה, ובלעה את שאריות התמנון. “למה מענישה?".
“את מתעלמת, אמרתי לך שאני טס ללונדון ואת מתעלמת בבוטות".
היא חייכה אליו. “בכלל לא, סע! רק תחזור עם מתנה נחמדה".
“את באמת סומכת עליי?", שאל.
“יש לי סיבה שלא? תאכל, זה יתקרר וייהפך לגומי".
אספה אחד מהשרימפס, טבלה ברוטב המיונז והגישה לו, הוא פתח את הפה, אכל, הביט בה ולא מצמץ אפילו. אם קודם לכן רטן שהיא מתנהגת כמו אמו, הרי שהשניים האלה ברגע הביזארי הזה, למתבונן מהצד, יכלו להצטייר בדיוק כמו אפוטרופסית ובן חסותה.
“ומה את תעשי בזמן שאיעדר? יש לך הרבה עבודה?". משהו הסריח לו שם, ולא היו אלו הדגים, גם לא הסוד שהסתיר וחשב שייקח לו הרבה יותר זמן ותירוצים כדי לתרץ את נסיעתו. שתיקתה ושמחתה הלא מובנות של אשתו היו חשודות וגרמו לו לרצות לבטל מיד את הטיסה ולאכזב את זו שגם היא כבר הפכה לשגרה מטרחנת.
אחרי עוד כוס יין ביקשו חשבון והחליטו לוותר על הקינוח, השעה הייתה כבר רבע לשש, והמונית שהזמינה חיכתה לה מחוץ לנמל. “את לא רוצה שאקפיץ אותך?", שאל. “אין צורך", אמרה ונכנסה אל המונית, הוא נשאר עומד ומביט בה מחייכת אל הנהג המזוקן שבחן את אשת העסקים שהפריחה את שממת נסיעותיו.
בשש ועשרה דפקה על דלת דירתו ברחוב הקטן ליד אלנבי.
כשפתח לה במכנסי טריקו ובחולצה מלוכלכת מקמח נבהלה. נטול בגדים מכופתרים נראה הרבה יותר צעיר. “את תמיד מאחרת?", שאל. “אף פעם לא", ענתה ונכנסה מבלי שהזמין אותה. “אז מה קרה עכשיו?".
“סתם, פגישה שהתארכה", הביטה בפוסטרים של פאצ'ינו על הקירות. “התארכה המון?".
“כמעט 20 שנה", הביטה בו ולא הייתה צריכה להוסיף עוד. הוא התקרב אליה, אחז בידה ואמר: “אני מקווה שאת רעבה, אני מכין לנו פיצות".
“רעבה", ענתה והלכה אחריו, “רעבה מאוד".
ונשמה את ריח הבצק הטרי אל גופה הכמה.