גיורגי נחת בישראל בפעם הראשונה באוגוסט 2014. חמישה חודשים הוא הסתובב כאן - שוהה בלתי חוקי, מחפש את עתידו - לפני שנתפס והורחק בחזרה לגיאורגיה. שום הליך פלילי לא נפתח בעניינו. שום תביעה לא הוגשה נגדו. שום מחיר הוא לא נתבקש לשלם. אפילו את כרטיס הטיסה שלו הביתה מימנו אזרחי ישראל. גיורגי הבין שבנסיבות כאלה כדאי לנסות שוב, כי אין מה להפסיד. בפברואר 2015, אחרי חודש בבית, חזר אלינו עם דרכון אחר, חדש, ועם אשרת תייר לשלושה חודשים. כשאלה הגיעו לסיומם, ביקש מקלט מדיני. בינואר 2016, כשנדחתה בקשתו, הוא הורחק מישראל בפעם השנייה. גם הפעם לא נדרש לשלם דבר. לא על השהות הבלתי חוקית, וגם לא על הוצאות ההחזרה שלו לגיאורגיה.
חודש אחד עבר לפני שגיורגי הגיע אלינו בפעם השלישית, הפעם דרך מעבר הגבול נהר הירדן, שוב עם דרכון חדש. בסיבוב הזה שיחק לו מזלו קצת יותר, והוא הצליח להישאר כאן, איתנו, באופן בלתי חוקי, למעלה משלוש שנים, לפני שנתפס שוב. אם אתם חושבים שהפעם החליט מישהו שגיורגי צריך לשלם דבר מה, טעות בידכם. יום אחרי שנעצר, הודיעה המשטרה שאין לה שום כוונה להמשיך ולנהל נגדו הליך פלילי. האיש הועבר לטיפול רשות האוכלוסין, ונשלח שוב הביתה, לגיאורגיה. גם הפעם מימן הכיס הציבורי שלנו את כרטיס הטיסה שלו.
"אני יודע שזה אסור", אמר ביושר לדיין שדן בעניינו. "אני מסכים לחזור, אם אין ברירה". הייתה לו, לגיורגי, גם הבטחה לעתיד, וגם מסר חשוב. "אני נכנסתי בעבר, ואכנס שוב באותה דרך. אני מודה למדינת ישראל. אין לי מה להגיד עוד". כך, ממש, לפרוטוקול.
אנחנו נשלם
קצת רקע. כולנו מכירים את הדיון סביב סוגיית הרחקת המסתננים, ואת הוויכוח על התוכניות שבאו והלכו, ועל המתווים שעלו וירדו, ועל פסיקות בג"ץ שתקעו מקלות בגלגלים. כשאנחנו מדברים על מסתננים, בהקשרים הללו, אנחנו מתכוונים בדרך כלל למי שהגיעו אלינו מאפריקה – רובם מאריתריאה וסודן – אחרי שחצו את הגבול ממצרים, ושנכון להיום המדיניות היא לא לגרש אותם מכאן בכפייה. הסיפור שלפנינו לא עוסק באלה. הסיפור שלנו נוגע לעניינם של זרים השוהים בישראל בניגוד לחוק, ובאים ממקומות שאליהם אין שום בעיה חוקית ומשפטית לגרש.
חלק נכבד מהקבוצה הזו מקורו בחבר העמים. אוקראינה וגיאורגיה מככבות בראש הטבלה. הזרים הללו מגיעים אלינו עם שלל תירוצים, שקרים ותחמנויות, וגם אם פעמים רבות הם נכנסים באופן חוקי – לדוגמה, עם אשרת תייר לשלושה חודשים, או כעובדים זרים בשלל תחומים – ההישארות שלהם כאן הופכת אותם לעבריינים.
מדובר על הרבה מאוד אנשים. מספרם עולה על 100 אלף בני אדם שעברו על החוק. מה עושה מדינת ישראל כדי לאכוף את חוקיה ולהרחיק אותם מכאן? כלום. ממש כלום. לא סתם שהיא לא עושה דבר, היא אף עושה כל מה שהיא יכולה כדי לשכנע אותם ואת חבריהם במדינות מוצאם שכדאי להם מאוד לבוא הנה. למה כדאי? כי זו ארץ זבת חלב ועבודה. כי החיים פה לגמרי לא רעים. ובעיקר, כי גם במקרה שבו הם ייתפסו, לא יאונה להם כל רע. מדינת ישראל לא תפתח נגדם בהליכים פליליים. מדינת ישראל לא תקנוס אותם. מדינת ישראל הטובה והרחומה תיקח על עצמה לשלם את כל הוצאותיהם, מהשקל הראשון ועד לשקל האחרון, כולל כרטיסי הטיסה שלהם. כאלה אנחנו. לארג'ים.
הסיפור הזה, כמו שחושפים נתונים שקיבל עו"ד יונתן יעקובוביץ' מהמרכז למדיניות הגירה ישראלית, במסגרת בקשות חופש המידע שהגיש המרכז, עלה עד היום למדינת ישראל למעלה ממיליארד שקל. ממש כך. עוד נגיע לפירוט המספרים, אבל רק כדי להבין במה מדובר, הנה עוד כמה דוגמאות, מבין עשרות האלפים.
אירקלי הגיע לישראל בפעם הראשונה מגיאורגיה באוקטובר 2017. שבעה חודשים הוא הסתובב אצלנו, בניגוד לחוק, לפני שנתפס בפעם הראשונה. אירקלי הורחק בחזרה לגיאורגיה, בלי לשלם מחיר, בלי לעמוד לדין, ובלי להשתתף בתשלום כרטיס הטיסה הביתה. משהבין שאין לו מה להפסיד אם ייתפס, המתין שלושה חודשים, וחזר אלינו בשנית. כעבור כמעט שנתיים, אחרי שנעצר שוב - הפעם עם אשתו ועם אחיו, שהגיעו גם הם - התייצב בפני בית הדין לביקורת משמורת של שוהים בלתי חוקיים, וסיפר שמישהו עזר לו להיכנס ארצה, ושהוא שילם על זה הרבה כסף. "אין לי ויזה, אני יודע שזה לא חוקי, במדינה שלנו כלכלה קשה", הסביר. "אני מסכים לחזור לגיאורגיה יחד עם אשתי", הוסיף בטובו. אם לא יקרה משהו בלתי צפוי, יש להניח שאירקלי יגיע אלינו לסיבוב נוסף, ואולי כבר הגיע.
הסיפור הזה הוא סיפורם של עשרות אלפי אנשים שזורמים אלינו בתירוצים שונים ומשונים, ונשארים פה כדי להתפרנס, בידיעה שהם כאן עד שייתפסו. כשייתפסו, ייאלצו לחזור הביתה, ומיד יוכלו, כאמור, לעלות על המטוס הראשון בחזרה לארץ הקודש. אין ענישה. אין הרתעה. אין מחיר. אין תשלום. אין סיבה לא לנסות שוב.
כך בדיוק הבין את המשחק גם פיראט מטורקיה. הוא הגיע הנה לראשונה בשנת 2008, הגיש בקשה לקבלת מקלט מדיני, כמו שעושים רבים וטובים, וכשזו נדחתה והוא היה אמור לעזוב את הארץ, בחר להישאר. ב־2011 הוא נתפס וגורש. ב־2017 הסתנן אלינו שוב. הפעם הצליח להיות כאן שנה, לפני שהורחק. בינואר 2019 הסתנן בפעם השלישית דרך הגבול הפרוץ עם ירדן. חצי שנה אחר כך נתפס ושוב הועלה על מטוס. מדינת ישראל לא גבתה ממנו שקל על סוכנות הטיולים הזו שפתח. על כל כרטיסי הטיסה ואת כל עלויות משחקי החתול ועכבר שהוא משחק איתנו, שילמנו עד לגרוש האחרון.
אצל זורבי הסיפור כבר הלך והתפתח. האיש נכנס דרך נתב"ג באוקטובר 2016 באשרת תייר, ואחרי כמה חודשים הגיש בקשה לקבל מקלט מדיני. כשזומן להגיע לראיון בהקשר לבקשתו, לא טרח לבוא. לפני חודש – ארבע וחצי שנים אחרי שנחת כאן - נעצר על ידי משטרת ישראל, בחשד שניפץ שמשות של בית עסק בפתח תקווה במטרה לגנוב טלפונים ניידים. כמה ימים קודם לכן נעצר באירוע אחר, כשברשותו פגיון, ונפתח נגדו תיק נוסף. כשצו ההרחקה שלו ימומש (ואולי כבר מומש בשבועות האחרונים), אנחנו נשלם את העלויות הכספיות. ולגבי התיקים הפליליים שלו - אותם לאיש אין באמת עניין לנהל.
בחסות החוק
אז למה אנחנו לא דורשים מהאנשים האלה לשלם, לכל הפחות את עלויות הטיסה שלהם הביתה? ובכן, בשנת 1998 עתרה האגודה לזכויות האזרח לבג"ץ בשמם של שני אוקראינים, שנתפסו כשהם שוהים כאן באופן בלתי חוקי. נגד השניים הוצאו צווי הרחקה, והם הושארו במשמורת בישראל עד שיואילו בטובם לרכוש כרטיס טיסה ולחזור לארצם. האגודה דרשה שהמדינה תשלם את עלות הטיסה של השניים, ולא תחזיק אותם במעצר רק משום שהפרוטה לא מצויה בכיסם. בעקבות העתירה הזו הסכים משרד הפנים לקחת על עצמו את תשלום הכרטיסים של כל מי שאמור להיות מורחק מכאן, ואין לו אפשרות לשלם את זה. בית המשפט נתן תוקף של פסק דין להסדר הזה.
שלוש שנים אחר כך תיקנה הכנסת את החוק. החוק המתוקן קבע כי כאשר מוצא צו הרחקה נגד שוהה בלתי חוקי, ניתן לקבוע כי הוצאות ההרחקה – ולא רק הוצאות ההרחקה, אלא גם הוצאות ההחזקה שלו במשמורת עד להרחקה - יחולו על השוהה הבלתי חוקי עצמו, או על המעסיק שהעסיק אותו בלא היתר, אם יש כזה. לתיקון הזה הוסף סייג, שקבע כי שוהה בלתי חוקי שכזה לא יישאר כאן אצלנו רק משום שאין לו כסף לשאת בהוצאות הטיסה שלו הביתה.
עשרות אלפי שוהים בלתי חוקיים הוחזרו מאז לביתם. אתם שואלים מכמה מהם גבתה המדינה את ההוצאות, כפי שמאפשר לה החוק? תחזיקו חזק. אף לא אחד. בכמה אנשים מדובר וכמה זה עלה לנו?
הנה כמה מספרים. בשנת 2020, שנת הקורונה, הייתה, מסיבות מובנות, תנועה דלילה של מורחקים מישראל. בשנה הזו הרחיקה מכאן המדינה רק 1,177 אנשים. 498 מהם מאוקראינה, 188 מגיאורגיה, 113 מרוסיה. אחרים נשלחו הביתה לאפריקה ולאסיה. בשנת 2019 הרחקנו מכאן 3,460 שוהים בלתי חוקיים. 1,297 מהם מאוקראינה, 665 מגיאורגיה, 251 מרוסיה, 158 ממולדובה. בשש השנים האחרונות הורחקו כך מישראל – כאמור, רק למדינות שאליהן לכולי עלמא אין שום בעיה להרחיק - 15,564 שוהים בלתי חוקיים.
עכשיו, שימו לב כמה עולה לנו ההחלטה לא לממש את החוק, ולא לגבות מהמגורשים האלה את עלויות הגירוש. מהנתונים שהעבירה רשות האוכלוסין למרכז למדיניות הגירה ישראלית עולה כי בשנת 2015 שילמנו על הוצאות ההרחקה של השוהים הבלתי חוקיים המדוברים 77 מיליון שקל. בשנת 2016 שילמנו 76 מיליון. בשנת 2017 - 68 מיליון. ב־2018 - 58 מיליון. ב־2019 – 59 מיליון. במחצית הראשונה של 2020 - 20 מיליון שקל. רק בחמש וחצי השנים הללו עלו לנו הטיסות הביתה של השוהים הבלתי חוקיים 358 מיליון שקל. ומכיוון שמשרד הפנים פועל כך כבר 20 שנה, תעשו לבד את החשבון ותגלו שמדובר בסכום גבוה ממיליארד שקל. הסכום הזה, אגב, לא כולל את עלויות האכיפה, המשמורת וההליכים המשפטיים.
למה מדובר בסיפור מטורף כל כך? ראשית, משום שמדובר בהרבה מאוד כסף. שנית, משום שמי שהסתנן לכאן בניגוד לחוק, או נשאר כאן בניגוד לחוק, אין שום סיבה שאזרחי ישראל יצטרכו לממן עבורו את כרטיס הטיסה הביתה. שלישית, משום שכאמור החוק קובע שמדינת ישראל יכולה לתבוע את הוצאות ההרחקה מהמורחקים עצמם, ואין שום סיבה שזה לא יקרה. אם יש אחוז מסוים מהמורחקים שאין להם גרוש בארנק, זה סיפור אחר. העניין הוא שמשרד הפנים לא ניסה לגבות את הכסף הזה, ולו משוהה לא חוקי אחד שגורש.
אבל יש עוד נימוק, שהוא אולי החשוב מכולם. מדינת ישראל לא מייצרת, ומסתבר שמעולם לא ניסתה לייצר, הרתעה כלשהי כלפי מי שמבקש להיכנס אליה או להישאר בתחומה באופן לא חוקי. ואם אנשים ששוהים אצלנו בניגוד לחוק גם יצליחו לעבוד כאן בכל פעם כמה שנים בטרם ייתפסו, וגם לא ישלמו שום מחיר אחרי שייתפסו, וגם יקבלו את הוצאות הטיסה שלהם הביתה על חשבון הברון, אין שום סיבה שהם וחבריהם לא ינסו לחדור הנה שוב ושוב.
כמה שנים נמשך המחדל הזה? כאמור שני עשורים לערך. כבר בשנת 2004 ידע דוח מבקר המדינה לספר כי בשנים 2003־2004 נשאה המדינה בהוצאות ההטסה של המורחקים הביתה, בסכום של 33 מיליוני שקלים. כשהמבקר ביקש לבדוק למה ומדוע, הוא מצא שנכון לאוגוסט 2004 לא הוקם במשרד הפנים מנגנון לגביית הוצאות ההרחקה. אחרי הביקורת הזו החליטה הממשלה לקבוע כללים, להבהיר סמכויות, ולהסדיר את עניין הגבייה. המציאות העגומה: עד היום, בשנת 2021, לא גבתה המדינה שקל מאף אחד.
המרכז למדיניות הגירה ישראלית פנה, כאמור, אל רשות האוכלוסין כדי לברר למה זה קורה. "אין לרשות האוכלוסין מנגנון הוצאות הרחקה", השיבו ברשות, והוסיפו: "לא קיים נוהל לגביית הוצאות הרחקה". פשוט כך. במשך 20 שנה איש לא טרח להקים את המנגנון לגביית ההוצאות או להסדיר את הנוהל.
בשנת 2018, כשהנתונים הראו שמספר השוהים הבלתי חוקיים מרקיע שחקים, פנה המרכז גם למשטרת ישראל, בניסיון להבין אם היא מנהלת הליכים כלשהם נגד זרים השוהים בישראל בניגוד לחוק, עבירה פלילית שעונש מאסר בצדה, ואם הוגש נגד מישהו מהעבריינים כתב אישום. התשובה הייתה פשוטה: לא. שום כתבי אישום. הסיפור הזה פשוט מאוד. אם שום דבר לא ישתנה, ואם מדינת ישראל תמשיך להניף שלט "ברוכים הבאים" מול כל מי שמבקש לבוא בשעריה, בלתי חוקי ככל שיהיה, אין שום סיבה שהנהירה לכאן תיפסק. את המחיר נמשיך לשלם כולנו.