אנחנו, החילונים, הפסדנו, כי הפקרנו את התרבות היהודית בידי הדתיים

בחודשים האחרונים אני עורך תוכנית טלוויזיה חדשה בשם “ארון השירים היהודי" (כאן 11), בתוכנית, שמגיש בכישרון רב עומר בן רובי, מתארחים מוזיקאים ישראלים מוכרים, המדברים על טקסטים יהודיים וישראליים שהיוו עבורם מקור השראה. הרעיון הוא להמחיש את הקשר הישיר והבלתי אמצעי אל ארון הספרים היהודי והישראלי, וזה אכן בא לידי ביטוי מדי שבוע. מוזיקאים חילונים, גם כאלה שמגדירים עצמם כאתיאיסטים, מדברים על ציטוטים מתוך התנ"ך, הרמב"ם, שירת ימי הביניים, התלמוד וספרות הקבלה, לצד ניתוחים של אלתרמן, עמיחי, לאה גולדברג ואפילו החברים של נטאשה.

לצורך צילומי התוכנית בנינו ארון אמיתי, גדוש בספרים, שאנו מכנים כ"ארון הספרים היהודי־ישראלי". ומתוכו נשלפים בכל פעם מחדש הספרים המשמשים לצורך הדיון. הארון הזה מושך אותי אליו כמגנט. אני שב ובוהה בו, בין הצילומים. סוקר את הספרים. מעביר עליהם יד חמדנית. שולף אותם באופן אקראי ומעיין בכתובים. ובעיקר, מרגיש תועה ומתוסכל.

מתוסכל, כי אני שולט היטב במחציתו של הארון. תנו לי קורט א.ב. יהושע, תמצית מרוכזת של נתן זך ורוטב סמיך מבית דוד אבידן, ואני מרגיש בבית. אבל מה עם החצי השני, כמו ששאלו פעם בפרסומת לתשלום האגרה? ספרים יהודיים שנכתבו לאורך כל הדורות, אדירי ממדים ומהודרים למראה, בוהים בי מתוך המדפים. זרים כמעט לגמרי. עד שהגעתי לתוכנית לא ידעתי מה ההבדל בין תלמוד בבלי וירושלמי. ובינם לבין המשנה או שולחן ערוך, משנה תורה לרמב"ם, ספרי האורות של הרב קוק וכו'.

וזה מגוחך, בכל כך הרבה רמות. מגוחך, כי הספרים האלה כתובים באותה שפה ממש כמו חבריהם הישראלים. כי שלושה דורות אחורה, בני המשפחה שלי הכירו קרוב לוודאי רק אותם. כי מרבית הכותבים הישראלים הגדולים, שעליהם גדלתי ומככבים במדפים האחרים, שאבו מתוכם השראה. כי לא סביר שאשלוט בספרות האמריקאית והאנגלית יותר מאשר בטקסטים של בני העם שלי.

וזאת הטרגדיה, מרוכזת בתוך מספר מדפים. החילוניות הישראליות ויתרה - לפחות בדור שלי, ובזה של ילדיי - על חלקה בתוך ארון הספרים היהודי. הטקסטים המפוארים האלה, ואני מדבר רק על ההקשר התרבותי וההיסטורי שלהם, לא האמוני, פשוט לא מוכרים לרובנו. חמור מכך - האוזן שלנו כבר מתוכנתת באופן שבו ברגע שהיא שומעת טקסט יהודי ישן, משהו בה נכבה אוטומטית. כאילו מופעלת בה דלת חירום, המלווה באזעקה ובהבהובי “הדתה!".

אפשר להבין בנקל כיצד זה קרה. הטראומה האדירה של השואה, שקרעה ציבורים אדירים מהאמונה, והקמתה של המדינה, שהצריכה סוג של בריאה מחדש והתנערות מהגלות, גרמו לקרע בין הישראליות החילונית והשורשים היהודיים. אבל ניתן היה לצפות שאחרי למעלה מ־70 שנה הקרע הזה יתחיל להתאחות. ובפועל, מתרחש ההפך המוחלט. אם הדור הראשון של היוצרים הישראלים, דוגמת נעמי שמר, יהודה עמיחי, עמוס קינן ורבים אחרים, עוד התכתב באופן שוטף עם המקורות היהודיים שלו (בדומה לפוליטיקאים מהצד השמאלי של המפה, כמו שולמית אלוני), נדמה שבתרבות החילונית העכשווית היהדות כמעט ולא נוכחת. שוב, בהקשרה הטקסטואלי, המסורתי. לא האמוני.

והתוצאה היא שמרבית הציבור החילוני, שאני חלק ממנו, הולך ונתלש משורשיו. במקום לינוק מתוך תרבות טקסטואלית מפוארת בת יותר מאלפיים שנה, הוא מנסה להיאחז ברעיונות אוניברסליים, שחלקם הגדול התפתח מתוך הכתבים שלו עצמו. אלה שהוא מתכחש אליהם. אנחנו, החילונים, הפסדנו, כי הפקרנו את התרבות היהודית בידי הדתיים. הפנינו לה עורף. התעלמנו ממסורת אדירה של כתיבה, שברגע שצוללים לתוכה ומתגברים על האנטגוניזם שחרטו בנו, יכולה להיות סופר־ רלוונטית ואפילו מסעירה (שירת ימי הביניים, אלוהים אדירים. כמה יצר ויופי. כתבי הרמב"ם המדהימים בחוכמתם, על החיבור בין גוף ונפש. ועוד ועוד. ועוד).

ההפסד הזה בא לידי ביטוי בכל תחום. החל מהמוזיקה הישראלית, שלא במקרה נכבשת כרגע בידי שירה “אמונית", שמרעידה מיתר נסתר אצל כל אחד כמעט. וכלה בקלפי. אם החילונים חפצי חיים, הם חייבים להתחבר מחדש לשורשים עמוקים בזמן. צירוף שטבע האדמו"ר שלום חנוך.

על הסכין

קשה לי לחשוב על טענה יותר נטולת מודעות מההאשמה של “אולפן שישי" בערוץ 12 בפרו־ביביזם. יושב שם פאנל שלם של עיתונאים, כולם מבטאים עמדות מהמרכז ושמאלה, ולצדם שני עלי תאנה ימניים - בועז ביסמוט ועמית סגל. אם הפאנל הזה היה בנוי בהתאם לנתוני ההצבעה, לפחות מחצית ממרכיביו היו צריכים להיות אנשי ימין.

השבוע מלאו 50 שנה ליציאת "Aqualung", אלבומה הרביעי של הלהקה הבריטית ג'טרו טאל, שהוכיח לעולם שניתן לרקוח בין רוק, פולק, ג'אז, מטאל ואפילו מוזיקה כנסייתית באופן מופלא ומענג, ושלמעשה - לרוק'נרול אין גבולות. האלבום, שעסק רבות בביקורת על הכנסייה ועל הנצרות, זכה להצלחה מסחרית וביקורתית גדולה, ונשמע נהדר גם היום.

במשך שנה תמימה לא הצלחתי לקרוא ספר. פרק זמן נדיר ומטריד עבור תולעת כמוני. עד שהגיע הנורווגי המעופף, יו נסבו, והלם בפעם ה־11 עם הבלש הטוב ביותר בספרות המתח כיום, הארי הולה. “צמא" החדש מחזיר את הולה מחיי הבורגנות הנוחים לתוך עולם הרציחות הסדרתיות, ואותי לעולם הקסום של הדפים. וזה טוב וסוחף כתמיד.