ממשלת ימין או שמאל? את זה נדע בוודאות בזמן הקרוב, אבל כל ממשלה תצטרך להתמודד עם כמה אתגרים כלכליים, שאת חלקם, אלו שישפיעו בעיקר על הטווח הארוך, אני משרטט פה, תחת הנחה משמעותית: ממשלה הומוגנית, במיוחד ימין כלכלי, יכולה להוציא לפועל ביתר קלות את הצעדים הבאים, שבבסיסם שחרור המשק מלפיתת החנק של הרגולציה והביורוקרטיה. כל ממשלה אחרת, במיוחד מעורבת, לא מסוגלת להוביל מהלכים כלכליים גדולים, כפי שראינו בממשלת האחדות האחרונה. זו האמת הכואבת: ממשלת אחדות או ממשלה רחבה היא מתכון לממשלת מריבה שתוקעת כמעט כל הליך.
1. ריסון הסקטור הציבורי: בטוריי הקודמים הצפתי את הבעיה עם אין־ספור נתונים, שתמציתם: ה"שמן" של נתניהו, ממשל "השמן והרזה", השמין מאוד בעשור האחרון, הן בתקנים והן בשכר ובפנסיות, ולא נפגע כלל במשבר הקורונה. אחת המשימות הקשות של הממשלה הבאה היא לנסות סוף־סוף לעשות את מה שלא נעשה בעשור האחרון - להגיע להסכמות עם הלוביסטים הגדולים שמייצגים את ה"שמנים".
הכוונה היא להסתדרות, ללובי הצבאי וללובי המשפטי, שעמם צריך להסכים על הקפאת השכר לדרגים הגבוהים (ובשום אופן לא לרמות השכר הנמוכות של השכבות החלשות בסקטור הציבורי) וכן על ריסון הפנסיות התקציביות, בין אם בהטלת מדרגת מס נוספת על פנסיות תקציביות מנופחות ובין אם בהגדלת ההפרשות של העובדים בפנסיה התקציבית. מהלך כמו גידול בהפרשות צץ מדי פעם על ידי האוצר ופעם אחר פעם התמסמס לנוכח הלחצים של הלוביסטים.
קחו דוגמה מנתון בודד: שכרה של נשיאת העליון אסתר חיות עמד בשנת 2019 על כ־104 אלף שקל ברוטו למס, בהשוואה לכ־100 אלף שקל בשנת 2018, זאת, לפי פרסומים של הרשות השופטת (שכר השופטים אינו מפוקח משום מה על ידי הממונה על השכר). כלומר, מדובר בגידול של 4% (!) בשנה אחת בלבד. וזה לב הבעיה, לא רק אצל שופטים, אלא בקרב כל בכירי הסקטור הציבורי - בצבא, במשטרה, בשב"ס, במוסד ובשב"כ ועוד: מנגנוני הצמדה בשכר - בדרך כלל לשכר הממוצע במשק, שעלה בצורה ניכרת בשנים האחרונות - שמעלים אותו באופן אוטומטי מדי שנה בשיעורים נכבדים, וכך מתנפח לו השכר בצורה אוטומטית, בלי כל קשר לביצועים או לתפוקות.
לטווח הארוך, מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה גידול שנתי קבוע של 3%־5% בשכר חלק גדול מעובדי הסקטור הציבורי, במיוחד בסביבת אינפלציה נמוכה הרבה יותר, שכנראה תלווה אותנו בטווח הקצר. זה לא הגיוני, זה לא מוסרי, זה לא צודק וזה גם עולה לנו הרבה מאוד כסף.
2. הפחתת שכר ל"פראיירים" שמשלמים מסים: זה לא סוד שמי שנושא בנטל רוב המסים הישירים בישראל אלו העשירונים העליונים, במיוחד 8־10, שנקראים בטעות "עליונים" כי מרביתם הם מעמד ביניים בינוני־גבוה. העשירונים הגבוהים משלמים מס שולי גבוה למדי, ולמה הכוונה? מס שולי אינו המס הסופי שמשלמים השכירים כחלק משכרם ברוטו, אלא מדרגת מס ההכנסה הגבוהה ביותר מהשכר ברוטו של עובד. יש מדרגות למס הכנסה - ככל שהשכר גבוה יותר, משלמים שיעורי מס גבוהים יותר - ויש את המס השולי, שהוא הדרגה הגבוהה ביותר שעובדים יכולים להגיע אליה. כמובן, על מס הכנסה צריכים להוסיף את מיסוי הבריאות ואת ההפרשות לביטוח הלאומי והפרשות נוספות מעל תקרות מסוימות.
בשנים האחרונות חלה תזוזה יפה בשכר החציוני והממוצע במשק. יתרה מזאת, קצב הגידול בהכנסה נטו של משקי הבית בחמשת העשירונים התחתונים היה גבוה מקצב הגידול בהכנסה של חמשת העשירונים העליונים. זאת ועוד: הצמיחה המהירה יחסית באה לידי ביטוי בהתרחבות ניכרת של התעסוקה במשק, שבתורה אפשרה שילוב גובר של אוכלוסיות חלשות בשוק העבודה (הבעיה היא המשרות הלא־איכותיות בשכר הנמוך), והשיפור הזה של העשירונים התחתונים בלט במיוחד בהשוואה בינלאומית. זה היה שילוב של כמה צעדים ממשלתיים: העלאת שכר המינימום, העלאת חלק מהקצבאות, הנהגת מס הכנסה שלישי, זיכוי ממס להורים לפעוטות, סבסוד למעונות יום וגם תוכנית "נטו משפחה" של כחלון. בסך הכל, חלק גדול מהעובדים בישראל לא מגיע לסף המס, בעיקר, כאמור, הודות למערך של נקודות זיכוי.
עכשיו נותר לטפל בעשירונים העליונים. עוד בשלהי 2017 הייתה תוכנית של המועצה הלאומית לכלכלה להורדת שיעורי מס ההכנסה לבעלי שכר של 20 עד 30 אלף שקל. שוב: מדובר לכאורה בשכר גבוה, שממקם את העובדים בעשירון "עליון", אבל אלו עובדי מעמד ביניים קלאסי - אלו משלמי המס ה"פראיירים". כדי לצ'פר את משלמי המסים הללו, יש לעשות מהלך פשוט: פיצול של מדרגות המס והפחתת שיעורי המס, שכך יאפשרו לעשירונים 8־9, מעמד ביניים קלאסי, להרוויח יותר.
יש מי ששואל או תוהה איך מסתדרת הפחתת מסים עם גירעון גבוה. זה מסתדר כי הכנסה פנויה גדולה יותר מעודדת יותר צריכה ויותר מסים, ובלאו הכי הפחתת שכר כזו צריכה לבוא בד בבד עם ריסון השכר בסקטור הציבורי, שהוא כ־20% מסך העובדים במשק. אם תרצו, למרות המשוואה הפשטנית, לוקחים מאותו "שמן" (סקטור ציבורי) ונותנים ל"רזה" (עובדי הסקטור העסקי). ובכלל, אני מציע לחכות עם סיכומי הגירעון עד לסוף השנה. המשק אכן עף קדימה, והתוצאות יתבטאו בגביית מסים ובצמצום הגירעון.
3. ריסון הרגולציה, הביורוקרטיה והמשפטיזציה: השקעות הן המנוע של הצמיחה במשק, והרגולציה בישראל היא הגורם המשפיע ביותר בעיכוב הצמיחה. זה לא סוד שישראל מקבלת ציונים נמוכים מאוד ברמת הרגולציה־משפטיזציה, וזה מתורגם לקושי בעשיית עסקים במדינה. למרות השיפור בשנים האחרונות בדירוג קלות עשיית העסקים של הבנק העולמי, לישראל יש עוד כברת דרך לעבור בעניין, זה וחייבים לרסן את שלטון הרגולטורים־פקידים שתוקע תהליכים כלכליים וחונק התפתחות כלכלית. יותר מדי רגולטורים, יותר מדי תקנות וחוקים המקשים על עסקים, יותר מדי חסמי כניסה בענפים מסוימים ויותר מדי הליכים משפטיים על כל הליך כלכלי (דוגמה טובה לכך: מתווה הגז).
שימו לב לנתונים הבאים: בישראל יש 365 תחומי רגולציה, 216 רגולטורים וכ־700 הוראות חוק רגולטוריות (!). זהו מצב שמזמין פלונטרים רגולטוריים אינסופיים ומאבקים בין הרגולטורים לבין עצמם. בראש מצעד הרגולטורים פוסע משרד הבריאות, עם 32 רגולטורים בתוך המשרד ועוד שבעה מחוזות אזוריים בעלי סמכות רגולטורית. אפשר להבין שמשרד הבריאות עמוס רגולטורים, אבל למה למשרד החקלאות צריך 25 רגולטורים נוסף לעוד 7 מחוזות אזוריים בעלי סמכות רגולטורית?
ראו את רשימת הרגולטורים במשרד החקלאות: השירותים להגנת הצומח ולביקורת - צמחים ואורגניזמים מהונדסים; השירותים הווטרינריים; אגף לדיג ולחקלאות מים; אגף גורמי ייצור; הרשות לתכנון - האגף לתכנון כפרי אזורי; חוק ההתיישבות; סחר חוץ; פיקוח על מחירים; אגף ענפי שירות ההדרכה והמקצוע; אגף יער ואילנות; רישוי וטרינרים ומתן הסמכות; האגף לפיקוח על מזון לבעלי חיים; המערך לבריאות העוף; המחלקה ליבוא וליצוא; המחלקה לפיקוח מוצרים מן החי; היחידה לפיקוח על בריאות הדגים ובעלי חיים ימיים; מחלקת רווחת בעלי חיים; פיקוח תכשירים וטרינריים; שירותים וטרינריים בשדה; אגף כימיה; תחום בכיר סטנדרטים; שירות הביקורת; אגף ההסגר, תחום שתלנות וחומרי ריבוי; ואגף אקולוגיה. בלי לזלזל בשום תחום, אפשר בקלות להבחין שניתן למזג כמה רגולטורים לנושא אחד ולחסוך ברגולטורים, לחסוך בכסף ולחסוך כאב ראש לאלו שחייבים את שירותי הרגולציה. ועם זאת, צריך להיות הוגנים: רגולציה הייתה ותישאר הכרחית בעולם העסקים, היא לא יכולה להיעלם והיא לא צריכה להיעלם, אבל היא לא יכולה מעיקה ובעיקר מעכבת צמיחה.
4. שלום כלכלי: איש העסקים שלומי פוגל מוביל את הגישה הזו, של פיתוח הכלכלה בינינו ובין הפלסטינים במנותק או במקביל לתהליך המדיני. המוטו הוא פיתוח אזורי התעסוקה, יצירת מקומות עבודה מתוך מחשבה שעם הביטחון הכלכלי יגיע גם השקט הביטחוני. אני חושב שהגישה - שבאה מהמקום הכלכלי של יצירת מקומות תעסוקה - היא אכן המפתח.
ח"כ ניר ברקת פרסם תוכנית לפיתוח כלכלי והתיישבותי של יהודה ושומרון ובקעת הירדן, בשיתוף פורום קהלת וראשי המועצות ביהודה ושומרון וכן עם פרופ' מייקל פורטר מאוניברסיטת הרווארד. הצד השמאלי של המפה הפוליטית לא יאהב לשמוע זאת, אבל ברקת בנה את תוכניתו ל־2 מיליון נפש, מדיור ועד תשתיות ותעסוקה - הכל כולל הכל. לפי התוכנית, כל ההרחבות והבנייה המוצעת מתוכננות על שטחי C ועל אדמות בבעלות המדינה, כך שאלו ניתנות למימוש בקלות, עם מינימום התנגדות בינלאומית וללא תלות באף גורם זולת מדינת ישראל.
בבסיס התוכנית הכלכלית, לבד ממגורים, נמצאת הקמה והרחבה של 23 אזורי תעשייה בשטחי C, שמרביתם צמודי גדר, ועיקר הפעילות בהם תתמקד בתעשייה קלה, הייטק, מרלו"גים ושירותים, כולל שירותי בריאות ומסחר. לפי ברקת, התכנון, היזמות וההשקעה הישראלית, לצד כוח עבודה פלסטיני זול וקרקע זולה, מייצרים יתרון גדול על פני כל אזור אחר בארץ, ולא במקרה אותם אזורי תעשייה כמו ברקן ומישור אדומים נמצאים היום בתפוסה מלאה.
לפי התוכנית, פיתוח אזורי התעשייה משמעו הכפלה פי עשרה של כמות העובדים הקיימת, הן הישראלים והן הפלסטינים, שיעבדו בשטחי מדינת ישראל. מספר העובדים הישראלים אמור לגדול מ־15 אלף ל־150 אלף, ואילו מספר העובדים הפלסטינים אמור לגדול פי עשרה, מ־25 אלף ל־250 אלף. מטבע הדברים, הפלסטינים ישתכרו יותר (לפי התכנון, ב־50% יותר - ועד פי 3) כשיעבדו באזורי התעשייה לעומת שכרם בשטחי הרשות, והתפיסה היא כלכלית מאוד: מקום שיש בו תעסוקה ופרנסה טובה יהיה שקט ביטחונית, כי לאנשים שיש תקווה ופרנסה אין מוטיבציה לפיגועים. אלו הסדרים שגם לא תלויים בהסכמה של הרשות הפלסטינית - זהו ניסיון לעצב מציאות כלכלית חדשה.
הנתונים הבאים מדברים בעד עצמם: 254 אלף עובדים היום בעזה, שתלויים בכלכלה הישראלית, מרוויחים 5,000 דולר בממוצע בשנה (קרוב ל־1,400 שקל בחודש בלבד), 574 אלף פלסטינים עובדים היום בשטחי A ו־B עם שכר שנתי ממוצע של 7,000 דולר (כ־1,900 שקל בחודש), 26 אלף פלסטינים עובדים בשטחי C עם שכר ממוצע של 11,000 דולר (כ־3,000 שקל בחודש), ואילו 75 אלף פלסטינים עובדים היום בישראל עם שכר שנתי ממוצע של 16,000 דולר (כ־4,400 שקל בחודש). המשוואה, אם כן, פשוטה: עלייה בשכר שווה ביטחון כלכלי ששווה שקט ביטחוני. ימין? שמאל? בואו נתחיל עם הפרנסה, היא מעל לכל.
5. השקעות, השקעות והשקעות: נתניהו דיבר על זה רבות בקמפיין שלו, אבל זה בדיוק הזמן להאיץ אותן. ההייטק מסתדר לבד, עם השקעות חוץ של כ־10 מיליארד דולר בשנה, ועכשיו ירדוף אותו גם הכסף מאיחוד האמירויות. בסופו של דבר, משקים מצליחים מתבססים על תעשיות יצוא מצליחות, מפני שהם מצליחים להגדיל את העוגה באמצעות מכירת מוצרים ושירותים חדשניים החוצה. הגדלת היצוא היא, בין היתר, אחת הדרכים להרחיב את היצע המשרות האיכותיות ולהעלות באופן ניכר את השכר החציוני והממוצע.
הייטק הוא אכן קטר של המשק, אבל השקעות הן גם בתשתיות, שהן הבסיס של כל משק חפץ חיים. על מה אני מדבר? מי שמעוניין בפרטים שייכנס לאתר של משרד ראש הממשלה ויחפש את החוברת של "תשתית לצמיחה 2020", הכוללת את התוכנית הממשלתית הרב־שנתית לפיתוח תשתיות, שהקמתן החלה או צפויה להתחיל בין השנים 2020־2024, כאשר הפרויקטים הם בביצוע או ברישוי של משרדי הממשלה. יש פרויקטים שטרם אושרו, אך עברו בדיקת כדאיות כלכלית או בדיקות אחרות, ויש סבירות גבוהה כי יתחילו תהליכי הקמה בחמש השנים הקרובות.
הפרויקטים מחולקים באופן טבעי למשרדים - התחבורה והבטיחות בדרכים, האנרגיה, משאבי מים, האוצר, הביטחון, הבריאות, הגנת הסביבה, החינוך והתקשורת. כל מה שצריך לעשות הוא להאיץ את הפרויקטים הללו. קל מאוד לכתוב זאת, אבל במציאות הביורוקרטית הישראלית קשה מאוד לקדם פרויקטים במהירות ולכן הם אורכים פי שניים ושלושה ויותר מהממוצע בעולם. והנה חזרנו לסעיף הביורוקרטיה שמעכב צמיחה.
6. המדינה צריכה לצאת מעסקים שהיא לא צריכה להיות בהם: יש דברים שהמדינה לא יכולה ולא צריכה לנהל, ויש דברים שהשוק החופשי יכול לעשות טוב הרבה יותר, באופן יעיל ומועיל הרבה יותר לצרכנים. כוונתי היא, למשל, לחברות של התעשייה הביטחונית (וגם האזרחית) כמו התעשייה האווירית ורפאל וגם חברת החשמל, שנמצאת אחרי רפורמה מוצלחת למדי. השלב הבא הוא הפרטה בצורה הנפקה, אבל לא בדרך העקומה של התעשייה האווירית שמתכננת הנפקה בישראל. למה לא לשאוף גבוה, לנאסד"ק, כדי לקבל שווי גבוה יותר ותמורה גבוהה יותר למדינה? ובעניין הפחד הביטחוני מפני מכירת סודות, למשל ברפאל. מה הבעיה לעשות "ספין־אוף" לכל הפעילות שצריכה להישאר אצל המדינה? זה קורה עם חברות ביטחוניות בארה"ב, ואין סיבה שזה לא יקרה גם עם החברות הביטחוניות הישראליות. המדינה תרוויח פעמיים: גם תצא מהניהול וגם תקבל תמורה גבוהה יותר בהנפקות של יותר מניות בבורסות חו"ל.
והנקודה הכאובה של תאגיד השידור: למרבה הצער, הדבר האחרון שמדינה צריכה לנהל זה תאגידי תקשורת כי זה פתח לכאבי ראש. סגירת רשות השידור ופתיחתה מחדש כמוטציה של תאגיד השידור לא שיפרה במאום את התרבות הארגונית: מקורביזם, מחובריזם, פרוטקציוניזם של אנשי שלומנו, חוסר בתחרותיות עם שני השחקנים הגדולים בטלוויזיה, ולמרבה הצער, גם חוסר איזון בוטה שמתבטא לצד אחד של המפה הפוליטית - לשמאל. רוב הציבור לא אוהב את זה וגם לא אוהב שמתחילת הקמתו שרף התאגיד כ־3.5 מיליארד שקל. זה לא מעט, והדרך היא להפריטו (גם את גלי צה"ל), בשלמותו או בחלקיו ולתת לשוק לעשות את שלו, במקום להמשיך לזרוק מיליארדים על ארגונים חולים.
אני לא קונה את הססמאות על הדמוקרטיה או על חורבן הדמוקרטיה אם יסגרו או יפריטו את התאגיד או אם תקום ממשלה כזו או אחרת. הדמוקרטיה שלנו חזקה, אפילו חזקה תמיד. אני יכול להבטיח לכם: הדמוקרטיה התקשורתית תקבל מענה טוב הרבה יותר עם הפרטת התאגיד.