לילה קשה עבר על כוחותינו אחרי פרסום המדגם. צפינו בחברותא אצל שלי, והפנמנו שביבי לא הולך לשומקום. בנוסף הפנמתי שהציבור מצביע בקלפי כמו שהוא מצביע בתוכניות ריאליטי. הכל רגשי, רחמונ'ס, חמלה ושאר ירקות. הכל יש בקלפי חוץ מהצבעה עניינית מה טוב לנו, או מה רע לנו.
הכל מסתובב סביב הגעוואלד. בני גנץ, שמכר את ציבור בוחריו כמו סחורה פארש שנפטרים ממנה במחירי סוף עונה, עבד יפה על בלוטות הרגש של ההגמוניה שאינה מודעת להגמוניותה; ניצן הורוביץ ולהקת המקוננות שלו אותו כנ"ל; ואריה־גאנעב־זכאי־צדיק־תמיד קונן על האברכים שלו שאין להם את הכרת הטוב על איך שהוא דואג לכל מחסורם והם לא באים להצביע. אז הם בפנים גם לחודשים הקרובים, עד לבחירות לכנסת ה־25 שיהיו מתישהו בקיץ.
אבל לפחות נקבעה מציאות אחת: המושג "מדגם", שהיה במוות קליני מאז מאי 77', מת לגמרי. שעת הפטירה: 22:00, יום שלישי, 23 במרץ 2021. אי אפשר למכור לנו את הסחורה הזו יותר עם הבטחות לדרמה ושטויות. החיים זה לא תוכנית "האח המפגר" או "חתונמי" או "הטומטום במסיכה", עם הפקה נוצצת. חודשים של סקרים טיפשיים התאבדו בלילה אחד ברעש גדול. מיליארדי מילים של מאכערים וספונג'דורים מטעם לא חזו שרופא שיניים עראבר מהיישוב מע'אר יקבע אם הולכים לשרוף עוד כמה מיליארדי שקלים על קמפיין נוסף.
מנסור עבאס שיחק אותה, הסוקרים פשטו רגל, ונשארו עם ההסברים הלא מוסברים איך נכנס לחיינו טיפוס כמו הרב צבי טאו, שמקפיד להתבטא בנועם. כן, בחודשים הקרובים יתחיל כאן הליך ריפוי של החברה מלהט"ב. טאו וג'מעתו לא אוהבים הומואים, מה לעשות? דווקא התמונות מהחגיגות של הציונות הדתית חשפו גברים רבים רוקדים, מתחבקים ומתנשקים. נשים לא היו שם. אני רוצה שהרב'ה טאו יעשה לי גם טיפול המרה מטומטום לפיקח. אממה, אני לא כל כך בנועם עם רבעל'ך (למעט הרב אמסלם שאני מעריך מאוד את פועלו) בכלל ואיתו בפרט, אבל צריך לנסות הכל, לא ככה?
באולפנים הייתה עליצות של אווירת סוף קורס. גברים ונשים בלבוש חגיגי ואופנתי התלהבו מעצמם בליווי פירוטכניקה וימבה בלה־בלה שמבוסס כל כלומה ומאומה. בטיפשורת הרי נהוג כבר עשרות שנים להסתלבט על שידורי הספורט נוטפי הרגש וההתלהבות. האליטה של הטמטום וגניבת הדעת נוהגת לזלזל במאפיינים האלה, אבל מתעלמת מנתון מרכזי אחד: בסוף משדר ספורט יש תוצאה, היא לא משתנה, היא לא מדגמית ולא דגימה, היא עובדה וזהו. לאירוע הספורט יש זמן פתיחה וסיום, הוא לא נמשך חודשים של מבוכה והתנצלויות.
ישבתי במרפסת אצל שלי, וצפיתי מרחוק במסך בסלון. אני כבר יכול כי יש לי עיניים חדשות, ואני יכול להשתלב בקורס צלפים, קללל. לכל אחד מהנוכחים היה מה לומר, אבל כולם רצו לדעת עוד, אז חיפשו מאכערים וספונג'דורים שכאילו יודעים עוד ברשתות באינטרנט. הריגוש הסתיים באבחה אחת, ולרשתות לא הייתה סחורה להרים את הסף.
אמרתי לכיפוש שמיציתי, ויאללה הביתה. היא שאלה בדרך: "אתה הולך לצפות בשידורים כל הלילה?". השבתי לה: "ממש לא. עכשיו מגיע שלב ההתנצלויות, כיפוש, כמו בכדורגל. כמו מאמנים אחרי משחק יאמרו את הקלישאה השחוקה: 'אני גאה בשחקנים שלי, הם נתנו את הנשמה במגרש'. אני שומע את הזבל הזה כל חיי, אני יכול לכתוב את הטקסט לכל אחד מהם. זה מדכא".
הקצתי בבוקר וכלום לא השתנה, הבלה־בלה נמשך. הגעתי לקפה ומצאתי את יגאל הגרוזיני מדוכא על הדלפק אצל דני. הוא ביביסט. "למה אתם לא אוהבים אותו, קוף? למה אתם פוסלים אותו? תראה, רבע מהציבור מטורף עליו, למה אתם כאלה?". יגאל הוא איש עסקים, פינגווין בהשכלתו, ומאוד אוהב להתווכח. כמו הרב טאו, הוא מדבר בנועם, ובדרך כלל מוציא אותי מהכלים בטיעונים שלו כשמדברים פוליטיקה, ולשנינו הרי אין מושג באומנות האתנן.
"יגאל, תקשיב רגע. אם אני כועס על אביחי מנדלבליט על משהו, זה בגלל שלא פתחו את המשפט של ביבי בתיק 1000. זה תיק פשוט, מה נתנו לו, מה הוא נתן לארנון מילצ'ן ולפאקר, תיק־תק־טוק, סוגרים את זה בשנה, ושולחים את ביבי שלך צ'ורטי־ווז־נעייט ותם הטקס. לא צריך לסגור אותו בכלוב, מספיקה לי הרשעה". אבל זה יגאל הגרוזיני, והוא אוהב להתווכח: "למה ככה, קוף? בוא נגיד שהוא קיבל מתנות ואסור, אבל גם יאיר לפיד קיבל ממילצ'ן, אז למה הוא לא עומד לדין?". חתכתי אותו מיד ואמרתי שהוא צודק. "בסדר, אם היינו מתחילים עם ביבי בתיק 1000, כבר היה נגמר, ואז היינו מתפנים לחקור את יאיר. מתאים? לזה אתה מוכן?". הוא לא הסכים. "טוב, עזוב אותי עם השטויות שלך. מה עושים עכשיו. תיתנו לו להרכיב ממשלה? הוא הרי ניצח".
עניתי שבטח ניתן, אנחנו נתרגל דמוקרטיה על פארש. "יש לי רעיון בשבילך. ביבי ראש הממשלה, יאיר שר החוץ, גנץ נשאר בביטחון, נפתלי באוצר וגדעון שר המשפטים. הולך? איווט לא רוצה תיק, הוא כבר היה הכל. החניוקים בחוץ, אין ועדת כספים, אין ציונות דתית עם הכהניסטים וההומופובים. אבל תקשיב טוף־טוף, נגמרו הווינצ'ים והפארטיות, ביבי שלך לא מחליט לבד ומודיע להם על ההחלטה, הבנת? אין חסינות ואין כלום. הוא מגיע למשפט מתי שקוראים לו להיות נוכח, הבנת? הא, ויאיר הוא גם מ"מ רה"מ. סגרנו?".
הוא חייך ואמר שזה לא ילך. "קוף, אתה לוקח ממנו את כל הכוח. מה אתה משאיר לו? מה הוא ייתן לחבר'ה שלו בליכוד? להיות שר המים?".
עניתי שזה לא מעניין אותי, זו הפשרה שלי. "ותקשיב לי טוף, יגאל, לא יהיו כאן 37 שרים בקולקציית אפסים, גג 22 שרים, כי נגמר הקטיף. זהו, הוא רוצה להמשיך לחיות בבלפור, זה הדיל. ווינצ' אחד שהוא מעביר עליהם, בום, אחרי החגים אנחנו מתפזרים, בחירות בנובמבר־דצמבר ואז באגם הדרעק הבא, גנץ ראש ממשלת מעבר. הבנת? הנה יש לך חומר למחשבה. כדי לשבת איתו בקולקציה כולם ישלמו מחיר, גם הוא, והוא חותם על הסכם ניגוד עניינים כי נגמר הקטיף, בנאדם, נגמר גם הקרקס. סע לשלום, המפתחות בפנים". יגאל חייך ואמר: "אי אפשר לעשות איתך עסקים, אתה לא מבין בזה. אתה רוצה לקבל הכל ולא לתת כלום".
אמרתי לו שהוא צודק, מה אני מבין בעסקים? אני טומטום שרק מחפש פתרון למצוקה. "יגאל, אני באותו מצב שפעם שאלו אם אני רוצה דייט עם האלי ברי. התלהבתי ואמרתי בטח, אבל אז אמרו לי: עכשיו נשאל אותה. הפשט הוא שעוד לא שאלתי את כל הקוברות ממחנה שינוי־בכאילו אם הם מוכנים לדיל".
המשיך היום. ביבי לא מפסיק לעבוד לשנייה, כך גם המאכערים שלו. הנה שימון ריקלין, שצרח בבחירות הקודמות שכחול לבן מוכרים את הארץ הקדושה לעראברים וסוגרים דיל עם המשותפת, פצח ברעיון חדש בטוויטר. "אם השמאל נשען בשביל הצבעה אחת על בל"ד, הימין יכול להישען בשביל הצבעה אחת על רע"ם. ואחרי הקמת הממשלה נראה". איזה יופי של רעיון, הא? בשביל ריקלין, העראבר המצוי מפגר בהתפתחותו, "אחרי הקמת הממשלה, נראה". וממתי יהדות התורה זה ימין? מה בדיוק במצע שלהם ימני? לנהל את ועדת הכספים זו מורשתו של זאב ז'בוטינסקי? זה חדש לי, אבל אני תמיד מוכן ללמוד.
אוקצור, עניתי לשימון. "למה שלא תגייסו את יחיא סנוואר? כי זה רק להצבעה אחת, והוא הרי משת"פ על מלא, כי הוא חי. אז יאללה, רק להצבעה אחת, ואחר כך נראה". הג'מעה הזו של המאכערים אין לה גבול. גם איתמר בן גביר, דייר באגם הדרעק בהתהוות, לא מאוהב ברעיון של חבירה למנסור עבאס. "איך אפשר", הוא זעק בחדשות 12 שלשום, "הוא והחברים שלו הולכים לבקר מחבלים כלואים בבתי הכלא".
התפוצצתי מצחוק. אני מחבב את איתמר, באמת, אפילו עשיתי איתו פודקאסטים ונפלנו מצחוק. הוא איש חכם, ומאוד מסוכן. הוא גם פינגווין שמייצג את נוער הגבעות, הרוצח ד"ר ברוך גולדשטיין כיכב אצלו בתמונה בסלון בקריית ארבע, הג'מעה שלו מייעצת לחשודים בטרור יהודי איך להתנהג בחקירות שב"כ. וכן, אותה ג'מעה גם נוהגת לבקר מחבלים יהודים במאסר, הרבה ביקורים. אני עדיין זוכר את האורגיה של הכיפות סביב מעצרם ומאסרם של חברי המחתרת היהודית. עונש זה לא היה.
ועכשיו איתמר שלנו רוצה להיות שר הנגב והגליל, לפתור את עבריינות הבדואים בנגב. אני באמת רוצה לצפות בהצגה הזו, שבה איתמר העבדאיי מתחפש לגיבור־על, ומשכנע את עצמו שארגוני הפשע של הבדואים זה הפלסטינים שהג'מעה שלו מרביצים להם בדרכים באיו"ש. זה יהיה בסט־סלר, אולי אפילו יגיע לברודוויי.
אתמול התראיין בן גביר אצל סיון כהן ברדיו 103. הוא קרא לגדעון סער להצטרף לממשלת ביבי "לטובת העם כי העם הצביע ימין". זה גרם לי אפעס לחשוב קצת על הציונות הדתית. המושג הזה מתחבר אוטומטית לשירות צבאי וביטחוני. אבל בן גביר נפסל לשירות, כי היה כהניסט שנחשד בטרור. כן, לא רק עראברים הם מחבלים. הפרטנר שלו, אדון סמוצ'קנע, רכש השכלה והתחתן, ואז התפנה לשירות מקוצר בקריה של 17 חודשים והצטיין כע. פקידה. והג'מעה הזו רוצה לשלוח חיילים לקרבות, איזה יופי.
"אנחנו מחבקים את החיילים", אמר איתמר, "לחיילים ששומרים לי על הבית, אני מביא קובות שאשתי מכינה". סחתיקה, איתמר, יש לך חברת שמירה בחינם, שהציבור מממן, באמת יפה שאתה מפנק אותם בקובות. חבל שסיון לא שאלה אותו על דעתו בסוגיית חיילות לוחמות. עד כמה שאני מכיר את הערימה הזו של הציונות דתית, הם נבהלים מהסוגיה של אישה לוחמת. הם מעדיפים שתשב בבית ותגדל יהודים טובים.
הנה הגיע אדון פולו לקפה. הוא היה בגליל עם אשתו וציין יום נישואים. "מה אתה יודע, קוף, יש לנו ארץ יפה. אנשים דרעק, כולם, אבל הארץ יפהפייה. נו, קוף, מה מצבנו עם הבחירות?". אמרתי לו שהולכים למועד נוסף, חמישי, מתישהו בקיץ. "נו ומה אני אמרתי לך לפני? לא ידענו שזה מה שיהיה? אתה יודע, אבא שלי, סבא צ'לו, היה לו כלל בחיים: 'אל תחליף, רק תוסיף'. מה הפשט? למה היינו צריכים את זה? אפשר היה לגמור לפני שנתיים, לתת ל־כ־ו־ל־ם ביסים מהעוגה של הכייסף והכבוד, ועוד היה נשאר פירורים לנו".
אמרתי לו שהוא צודק, אבל שפכנו כבר 8־7 מיליארד על הזבל הזה של בחירות. "פולו, בכייסף הזה של למלא את הכיסאות באגם הדרעק ב־120 תחתים, היינו פותרים את כל בעיית העוני בארץ, וגם משפרים את שכר המורים ב־30%. אפילו נותנים לחניוקים איזה 300 מיליון שקל לבזבוזים, אתה יודע, קופה קטנה כזה. תגיד, איך היה בירח דבש השנה?". פולו חייך ואמר: "דבש, הכל דבש. אתה יודע טלי לא מקשקשת, אנחנו כבר 35 שנה ביחד, היא מקסימום עושה תרגילי יוגה בדרך, תוך כדי נסיעה. צ'מע, היא כמו ג'ירפה, יכולה להעביר רגל ישרה מהמושב הקדמי לאחורי קללללל, נשבע לך, אחי".
שאלתי אותו אם דיברו קצת על החיים ועל בכלל. "אוי נו קוף, באמת, כאן פולו מדבר, אנחנו מתקשרים בעיניים, לא צריך מילים. אני גבר ישן, לא כמו הבנים שלי עם הנשים שלהם: היא מבשלת, ואני מנקה. טוב שאבא שלי לא חי. היה רואה את זה, היה חוטף אירוע מוחי. לנו יש מוזיקה, מטיילים הרבה, המקסימום שאני יכול זה לומר לה: 'תכיני לי פילטר'. זהו". כן, הוא פיצח את השיטה.
או, איזה יופי. הילד"ז של כולנו שיגר ציוץ לעולם הטוויטר. "התחלנו עם הזיופים", כטרוניה על ספירה נוספת ב־180 קלפיות. כן, לשיטתו הוא צריך להיות מודאג. עוד שלושה חודשים יהיה בן 30, וצריך להתחיל לחפש חיים. אבא לא יהיה כל חייו בבלפור, זה גם הוא יודע. יש לו דאגות, הן לגיטימיות.
זה הזמן באמת לחשוב מה יקרה אם, סתם, באמת סתם, ייגזר על ביבי לעזוב את בלפור בקרוב. האם יהיו התפרעויות על אגם הדרעק? הלוואי. אני מאוד אוהב לראות סוסים בתוך קהל מתפרעים, זה היתרון של הבהמה על האדם, ואני תמיד עם האנדרדוג. אוקצור, צפויה לנו תקופה מעניינת, דיירי אגם הדרעק ימכרו אותנו הפקר־הפקר־פטרושקה. כל אחד מהם יספר לנו בפאתוס שהוא מציל את העם היהודי.
במקביל לסחלה בדרעק מתקיים משפטם של הנאשמים באסון נחל צפית, שבו נהרגו תשע חניכות וחניך אחד כתוצאה מטביעה בשיטפון. מדריכה אחת מהצוות, היחידה שניסתה למנוע את ירידת החניכים לאפיק הנחל, עברה השבוע חקירה נגדית בידי עו"ד אורי קורב, פרקליטו של ראש המכינה הקדם צבאית. עו"ד קורב שאל את המדריכה, נועם דור, אם היא אינה מרגישה אשמה או אחראית, ואיך היא מרגישה בפגישות עם ההורים השכולים. דור ענתה: "ידעתי שיובל ואביב (שני הנאשמים) מפילים עליי את התיק".
עו"ד קורב עונה לה: "ממש לא. יובל לא מפיל עלייך את האחריות. הטענה שלו היא הגנה מן הצדק. יובל ואביב עומדים לדין ואת לא. יש הורים שכועסים עלייך מאוד, אולי יכולת לעשות משהו אחר. תיארת את הניסיונות לבטל את הטיול, מדוע אפשרת אותו אחר כך?".
ונועם הבוכייה מגיבה בכמה מילים שמתארות את הזלזול של הגיבורים. "אמרתי בחקירה שהם צחקו על הפחדים שלי. כולם גרמו לי להרגיש שאני היסטרית ולא מבינה מספיק".
המילים שלה מסבירות את הכל. אצלנו בכתריאליבקה רק גברים מבינים הכל. ברוכים הבאים לשלטון הכיפות, שאלוהים נתן להם את כל הסמכויות וההחלטות. אבל כשהכל מתפרק, ויש עשר גופות על גדת הנחל, מצאו את האשמה. זה צו אלוקי, זה הרי ידוע.
[email protected]