1. האמון בפוליטיקאים כבר נגע בתחתית התהום, ובכל זאת האמירות המנותקות בליל הבחירות שברו כל שיא. מדהים שגם אחרי ניסיון העבר, הם לא השכילו לחכות להתבהרות התמונה ומיהרו לנסות ליצור תודעה. דרעי מיהר להכריז - ״סיימתי שיחה עם נתניהו וסיכמנו להקים ממשלה לאומית במהירות״. באמת מרגש. נתניהו אץ להצהיר ש״הבאנו הישג ענק, ניצחון ענק לימין, נקים ממשלת ימין יציבה״. איזה ערך יש למילים האלו כשהנהגתם מביאה הישגים היסטוריים של חוסר יציבות כבר שנתיים? לא נמאס להם לבלבל את המוח, ועוד בפעם הרביעית ברציפות?
בשמאל החגיגות היו לא פחות מביכות. מרב מיכאלי הצהירה ש״העבודה חוזרת בגדול, הצליחו לרצוח את רבין אבל לא את הדרך שלו״. לו רבין היה קם לתחייה, הוא היה מגלה לה שעם 7 מנדטים עדיף להצטנע קצת, לסתום את האף ולהצטרף בכל תנאי למי שאפשר. גם היבא יזבק הפליאה לקונן על ״התוצאות ההרסניות של פיצול הרשימה המשותפת. אם היינו ממשיכים יחד, היינו יכולים להגיע ל־16־17 מנדטים“. אחרי הסטירה שחטפה מהאלקטורט, לזה קוראים היקש לוגי מדהים. כמה משאבים הפוליטיקאים משקיעים בהנדסת תודעה, בבדיות ובסיפורים. מה עם להשקיע קצת אנרגיה בלקחים אמיתיים?
2. במשך שנה התקיימו מדי שבוע הפגנות בבלפור ועל הגשרים. כמה אנרגיה יצאה שם - לו רק היו מפנים רבע ממנה למעשים מהותיים. בשבועות האחרונים לא רק שהצפיפות על הגשרים דוללה דווקא במאני־טיים - המוחים גם לא השקיעו אנרגיה בעידוד להצביע.
שיעור ההצבעה ירד מ־71% ל־67%. לא רק בחברה הערבית - גם בקרב צעירים חלה שחיקה בנכונות להצביע בסבב הרביעי.
זה יפה למחות בנחישות כזאת, אבל אף אחד לא התמודד עם התופעה המדאיגה בקרב דור ה־Y, שרבים מהם מצפים שהעולם יוגש להם כאילו הזמינו אותו מתפריט. רוצים שינוי, אבל לא טרחו לשנע את עצמם לקלפי, כי הם מאוכזבים, ורואים בהצבעה אקט משפיל וחסר משמעות. עדיף לקונן על דרינק בשפת הים. היום אנחנו יודעים שלו היו עושים מאמץ קטן לשלשל את הפתק, קטני האמונה היו יכולים להיות רבי השפעה. אבל מרוב מחאות לא היה מיקוד מעשי במי שיארגן אותן.
3. כבר ארבעה סבבים שבליל הבחירות כולם מנצחים וכולם מפסידים. עם פרסום המדגמים גם בצלאל סמוטריץ׳ וגם ניצן הורוביץ פצחו בשירה וריקודים, אבל על מה בדיוק יש לחגוג? כן, שתי מפלגות הקצה עברו את אחוז החסימה בהרבה מעבר לתחזית, אבל זה קרה בזכות ההצבעה האסטרטגית, לא בזכות האמונה בדרכן.
במסירותו הרבה לעם ישראל, מעניין אם לסמוטריץ׳ יש מושג איזו אימה אחזה במחצית העם הזה, כשנפוצו שמועות על גוש של 63 לליכוד, איתו ועם החרדים. אם העם באמת חשוב לו, אין מה לחגוג את המשך הקיטוב שבמסגרתו שני חצאי העם מפחדים פחד מוות זה מזה. גם לקוטב השני כדאי לזכור שזה לא שכל כך הרבה אנשים מחבקים פתאום את הכהניזם, כמו שלשם שלחו אותם המסרים התורנים מהליכוד. אם צריך, בפעם הבאה הם ירוצו ככה כדי להצביע לאיזשהו אסלאמיסט.
גם הורוביץ יכול לחכות עם השמפניה. המצביעים הוותיקים היו מוכנים לזרוק את חברי מרצ מתחת לגלגלי האוטובוס למען ה״מגניבות״ החדשה של מיכאלי וחבורתה. יפה שהם ניצלו מאבדון בזכות הטרדות טלפוניות וזעקות געוואלד, שגרמו לרבים לסתום את האף ולהצביע. אבל אם כבר ניתוב נכון של אנרגיה, עדיף לחברי מרצ לעשות חשבון נפש במקום לחגוג. עכשיו תורם לסתום את האף ולוותר על העקרונות הקדושים של האופוזיציה, למען מטרה מעשית אחת בלבד, כמו ממשלה. הם זכו לצ׳אנס אחרון, אז נקווה שהאנרגיה המעשית שלהם לא התכלתה בהתבשמות מהישגם המופלא.
4 רע״ם היא המפלגה הקטנה התורנית שנמצאת בעמדת סחיטה בלתי סבירה, ובכל זאת - נקודת אור קטנה. אם להסיק מהשנתיים האחרונות, אז כשהערבים נוהרים לקלפיות הם תוקעים את העסק, וגם כשהם נמנעים מהקלפיות הם תוקעים את העסק. המסקנה של מנסור עבאס היא להפסיק להתבדל. הזהות הערבית־ישראלית המסוכסכת, שטופחה במשך שנים על ידי השמאל הנאור, לא הוכחה כתורמת משהו מעבר למרירות נפש. לא עדיף להשתלב ולשתף פעולה כדי לפתור את בעיות המגזר, ולהניח לבעיה הפלסטינית שבכל מקרה תקועה בענק בעצמה?
עבאס הצטייד באמונה שאפשר לשחק את המשחק הפוליטי הישראלי, והאמונה השתלמה. עכשיו הוא רק צריך לבחור במילה של מי להאמין. עם כל הכבוד לעקרונות שמביאים להתבדלות, גם הישגים פרגמטיים הם עיקרון מבורך.
5. במפלגות השינוי לפחות לא התבזו באמירות מנותקות בליל הבחירות, אבל יש להן בעיות אחרות. האם הבינו, למשל, שיש כוח בשילוב ידיים, ושהפיזור יוצר חולשה? קחו את סער ובנט: אם הם היו רצים יחד עם משנתם הזהה, הם היו יכולים להציג אלטרנטיבת ימין רצינית. כדי להצביע בהמוניהם, מצביעים צריכים אמונה. אבל הפיצול יצר שתי מפלגות קטנות, שהחזירו לא מעט מצביעים לליכוד אחרי שלא הצליחו לראות בהן אלטרנטיבה.
גם לפיד צריך לתהות איך הוא הגיע לשילוב ידיים עם מרצ, הרחוקה כל כך מעמדותיו, ולאיבה עם גנץ והעבודה - שתי מפלגות שאמורות להיות הרבה יותר קרובות אליו.
האתגר גדול ומורכב, ועדיין, סער כנראה הצליח לקחת כמה מנדטים של מצביעי ליכוד מאוכזבים, ולשנות מעט את התמונה. השאלה היא אם החבורה הזו מסוגלת לעמוד מאחורי הבטחותיה ואיכשהו לבסס יחסי אמון ולשתף פעולה. שכל אחד יעשה את חלקו, ולא באמת משנה מי יעמוד בראש - גנץ, לפיד, בנט או סער. מה שמשנה זה להגיע להסכמות ברורות לגבי המטרה. הבטחתם לעשות הכל ולשים את האגו בצד, לא?
פיוס לאומי חייב להתחיל מלמעלה, ועוד מערכת בחירות היא לא הפתרון. הפתרון היה אחדות גם בפעמים הקודמות, אבל היא התנפצה על חופי הציניות של נתניהו, שרואה בה ״תחלואה״. הוא הוכיח שאינו מסוגל לפשרות או לפיוס אמיתי, גם אחרי שבפעם הרביעית ברציפות נוכח שאין לו רוב.
מה שכן, צדק נתניהו בדבר אחד חשוב - הכל עניין של תודעה. מי שמסוגל לדמיין קואליציה של בן גביר ועבאס, מסוגל לדמיין גם כל קומבינציה אחרת. הכל שאלה של הגדרת מטרה. צריך להשתמש נכון בכוח שניתן מהציבור, למצות אותו עד תום ולעשות מעשה. לשבור את התודעה הקודמת באומץ. עברנו את פרעה, אז עם קצת אמונה אולי נעבור איכשהו גם את הפלונטר הזה.